<h1>ספר השטרות לרבינו יהודה אלברצלוני</h1>
<h2>דף ג.</h2>
והשטר השנים ושלשים הוא שטר חלוקת קרקעות. וזה הוא נוסחה. יודעים אנו חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני [בר פלוני] ופלוני בר פלוני הוו עלינו עדים וקנו ממנו בקנין גמור וכתבו וחתמו עלינו בכל לשון של זכות ותנו לו לכל אחד ואחד ממנו להיות בידו לראיה ולזכות מחמת שרצינו ברצון נפשינו בלא שום זכר אונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ובעין יפה וחלקנו בינינו אותן בתים וחצירות מסויימות בכך וכך מצרנין שהיו משותפין בינינו עד היום ועכשיו חלקנו חלוקה גמורה ושלימה בקנין שלם ולקחתי אני בחלקי מקום פלוני לרוח פלוני כך וכך זרתות באורך וברוחב ואני פלוני בן פלוני כמו כן לקחתי בחלקי מקום פלוני לרוח פלוני כך וכך זרתות באורך וברוחב ובנין פלוני חלקנו וחלוקה זו על ידי חולקים כשרים ובקיאין במדה ובאומד קרקעות ובעילויין ובקיאין אלו ביררנום וקבלנום על עצמינו ואנו דקדקנו בחלוקתם ונתרצינו בחלוקה שעשו וחלקנו חלוקה זו בינינו חלוקה גמורה שרירא וקיימא חתוכה וחלוטה כדת וכהלכה דלא להשנאה בה ודלא למיהדר מינה לעלם ונסתלקנו איש מעל ארץ חבירו סילוק גמור ואין לאחד ממנו בחלק חבירו שום שיור בעולם יציאה וביאה ולא משפך מים ולא סולמות ולא חלונות וסילקנו ידינו ורשותינו וידי הבאים מכחינו איש מעל חלק חבירו סילוק גמור ושלם לעולם מהיום ולעולם ומעכשיו ילך כל אחד ואחד ממנו ויחזיק בחלקו שנטל כמו שעשינו חלוקה גמורה וחזקה ויזכה בחלקו ובכל עמל ושבח ששם מתהום ארעא ועוד רום רקיעא ויעשה כל אחד ואחד ממנו בחלקו שלקח כל חפצת נפשו ויהא רשאי לירש ולהוריש וימיר וימכור וימשכן וישכור ויחליף ויעשה מחלקו המגיעו היום כל חפצת נפשו מהיום ולעולם וכל מי שיבוא מארבע רוחות העולם בן ובת אח ואחות וכו' עד ויערער על חלוקה זו שום ערעור בעולם מחמת חלוקה זו שעשינו יהיו דברי המערער בטלין ומבוטלין וחשובין כחרס הנשבר שאין בו ממש וכל כתב וקיום בכל לשון וכו' עד דלא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם ועד כל אחד ואחד ממנו ועל יורשיו אחריו לפצות ולהדיח ולהפיץ ולסלק מעל חבירו כל ערעורין שבעולם ולהעמיד חלוקה זו חלקו המגיעו ברשותו העמדה גמורה ושלימה בלא שום פסדתו בעולם וחלוקה זו היא בביטול כל מודעי כהוגן וכתיקון חכמים ואחריות וחומר שטר חלוקה זו קבלנו עלינו ועל יורשינו אחרינו כאחריות וכחומר כל שטרי חלוקות דנהיגות בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וקנינא מפלוני זה לפלוני זה ומפלוני זה לפלוני זה בכל מאי דכתי' ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה. ומה שהיה בפנינו ביום פלוני לירח פלו' לשנת פלונית וכו' והכל שריר וקיים.
<h2>דף ו.</h2>
מתני' המשכיר בית לחברו [המ]שכיר חייב בדלת ובנגר ובמנעול וכל דבר שמעשה אומן [אבל דבר שאין מעשה אומן] השוכר עושהו והזבל לבעל הבית אין לו לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירה בלבד. ת"ר המשכיר בית לחבירו חייב להעמיד לו דלתות ולפתוח לו חלונות לחזק לו תקרה לסמוך לו קורה שוכר חייב לעשות לו סולם לעשות לו מעקה לעשות לו מרזב ולהטיח לו את גגו. בעו מיניה מרב ששת מזוזה על מי והאמ' רב מזוזה על חובת הדר היא אלא מקום מזוזה על מי אמ' להו רב ששת תניתוה כל דבר שאין מעשה אומן השוכר עושהו והאי נמי לאו מעשה אומן הוא דאיפשר בגובתא דקנייא. [שם ק"ב ע"א] ת"ר המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות מזוזה וכשהוא יוצא לא יטלנו בידו ויצא ובגוי נוטלה בידו ויצא ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר את אשתו ובניו. מעשה לסתור אמ' רב ששת ארישא. והזבל של בעל הבית במאי עסקינן אילימא בחצר דאגירא ליה לשוכר ותורי לשוכר אמ' [אמאי] של בעל הבית אלא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא וקיימן בהו. מסייע ליה לר' יוסי בר' חנינא דאמ' חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. (ושכר בית) [ושברפת] שבחצר הרי אלו של בעל הבית אמ' רב ששת זאת אומרת המשכיר בית לחבירו לא השכיר רפת שבה. גרסינן בתחלת פסחים [ד' ע"א] בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בשלשה עשר בניסן על מי לבדוק על המשכיר לבדוק [דחמירא דידיה הוא או דילמא על השוכר לבדוק] דאיסורא ברשותיה קאי. תא שמע המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה התם ה(ו)א אמ' רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא הכא מאי, אמ' להו רב נחמן בר יצחק תניתוה המשכיר בית לחבירו (עם) [אם] עד שלא מסר לו מפתח חל ארבעה עשר על המשכיר לבדוק ואם משמסר לו מפתח חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק. בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית בארבעה עשר חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק למאי נפקא מינה דליתיה להאיך לשיוליה ולהטרוחי להאי מאי וכו'. [שם ד' ע"ב] איבעיא להו המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק מהו אי הוי כמקח טעות או לא. תא שמע דאמ' אביי לא מיבעיא באתרא [דלא יהבי אגרא ובדקי דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בגופיה אלא אפילו באתרא] דיהבי אגרא ובדקי דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה.
[ב"מ ק"ב ע"א] מתני' המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר השכיר לו לחדשים נתעברה השנה נתעברה למשכיר ומעשה באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה זהוב לחדש ובא מעשה לפני רשב"ג ולפני ר' יוסי ואמ' יחלוקו את העיבור. [שם ק"ב ע"ב] אמ' רב(ה) אי הוה התם הוה יהיבניה כוליה למשכיר מאי טעמא קסבר תפוס לשון אחרון. ושמואל אמ' בבא באמצע החדש עסקינן אבל בתחלת החדש כוליה למשכיר בסוף החדש כוליה לשוכר מאי טעמא משום דתפיש, ורב נחמן אמ' קרקע בחזקת בעליה קיימא ואע"ג דאתא בסוף החדש כולו למשכיר [ואע"ג דאפיך מיפך] ואמ' מדינר זהב לחדש בי"ב זהובים לשנה כולו למשכיר וקיימא לן כוותיה. [לשון הרי"ף שם] ושמעינן מינה דליתה להא דאמ' רב אסתירא מאה מעי מאה מעי [מאה מעי אסתירא] אסתירא, אלא כשמואל דאמ' הלך אחר הפחות שבלשונות דמספקא לן אי תפשי לשון אחרון אי תפשי לשון ראשון הילכך הלך אחר הפחות שבלשונות כדקיימ' לן דמספיק' לא מפקי' ממונא אבל אי תפש לא מפקי' מיניה [דהוה ליה] לאחר תפיסה נתבע והני מילי במטלטלי אבל במקרקעי קיימא לן כרב נחמן דאמ' קרקע בחזקת בעליה קיימא ודוקא במילתא דלא עבידא לאגלויי כדבעינן למימר קמן. בעו מיניה מר' ינאי שוכר אומ' נתתי משכיר אומ' לא נטלתי על מי להביא ראיה אימת אילימ' בתוך זמנו תנינא ואי לאחר זמנו תנינא דתנן כל שלשים יום בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן לאחר שלשים יום בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן לא צריכא ביומא דמשלם זימניה, מי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה או לא. א"ר יוחנן תניתוה שכיר בזמנו נשבע ונוטל שכיר הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דבעל הבית טרוד בפועליו אבל הכא שוכר מהימן בשבועה. אמ' רב נחמן האי מאן דאוגר ביתא לחבריה לעשר שנין וכתב ליה שטרא וליכא זמן בשטרא ואמר ליה נקיטת הא חמש שנין נאמן, ואמ' ליה רב נחמן (מדעתי) [מדפתי] לרבינא אלא מעתה אוזפיה מאה זוזי בשטרא ואמ' (פרעי') [פרעתי] לך [פלגא] הכי נמי דמהימן אמ' ליה הכי השתא התם שטרא לגובייאנא קאי אם איתא דפרעיה איבעי (לך) [ליה] למיכת' על גביה אי נמי מיכתב עליה (תבנא) [תברא] אבל הכא אמ' ליה האי דכתבי לך שטרא כי היכי דלא תחזק עלייהו. [שם ק"ג ע"א] מתני' המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית אם היה קטן לא יעשנו גדול גדול לא יעשנו קטן אחד לא יעשנו שנים שנים לא יעשנו אחד ולא יפחות מן החלונות ולא יוסיף עליהם אלא מדעת שניהם אוקי למתני' כדקאי אגודא דנהרא ואמ' בית כזה אני משכיר לך מהו דתימא האי דאמ' ליה כזה דקאי אגודא דנהרא קמ"ל מאי כזה (אמירת) [אמידת] ארכו ורחבו קאמ' ולפי' אם נפל והיה גדול לא יעשנו קטן קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים שנים לא יעשנו אחד אבל אם אמ' ליה בית זה אני משכיר [ונפל] (ו)אינו חייב לבנותו ואם אמ' ליה בית סתם אני משכיר לך ונפל חייב לבנותו שנים עושה אחד שלא הזכיר לו אלא בית סתם והוא שקרוי בית.
וזהו נוסח שטר שכירות. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בן פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בן פלוני מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה והשכרתי לו אותו בית או אותו חנות או אותו שדה שלי הוא במקום פלוני שכירות גמורה בכך וכך לשנה כדי שיפרע לי כך וכך בכל חדש וכבר נטלתי שכירות חדש הראשון או השנים חדשים ומעתה יפרע לי (מכאן) מכאן ואילך בכל חדש וחדש סך זה המגיע אליו לחדש אחד מן השכירות ולא יהא לי רשות כלל ולא לבאים מכחי להוציאו כלל מבית זו אם יתן לי השכירות הנזכר בכל חדש וחדש וגם לא יהא לי רשות ולא לבאים מכחי להוסיף עליו על שכירות זה הנזכר עד משלם יום פלוני שהוא משלם זמן שכירות ואפי' אני צריך לחצר זו צורך גדול לא יהא לי רשות ולא לבאים מכחי לערער עליו בכלום כי כבר נסתלקתי מבית זה לגמרי עד משלם ימי השכירות, ואם יבוא שום אדם בעולם ויערער על פלוני זה בכלום מחמת בית זו עלי ועל יורשי אחרי לפצות ולהדיח ולסלק מעליו ומעל יורשיו אחריו כל ערעורין שבעולם ולהעמיד בית זו בחזקתו ובחזקת הבאים מכחו עד משלם ימי השכירות שפסקתי עמו ושטר שכירות זו גלוי ומפורסם ברור וחזק כדת וכהלכה דלא להשנאה בה ודלא למיהדר מיניה והוא בביטול כל מודעי ובאחריות עלי ועל יורשי אחרי אגב ארבע אמות קרקע כהוגן וכתיקון חכמים כאחריות וחומר כל שטרי שכירות דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וקנינא מפלוני בר פלוני דנן בכל מאי דכתיב ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה. ומה שהיה בפנינו וכו' עד והכל שריר וקיים.
<h2>דף ז.</h2>
והשטר האחד ושלשים הוא שטר חלוקת אחים. וזה הוא נוסחה. יודעים אנו עדים החתומים למטה עדות ברורה שאמרו לנו פלוני בר פלוני ופלוני בר פלוני הוו עלינו עדים וקנו מכל אחד ואחד ממנו להיות בידו לראיה ולזכות מחמת שרצינו ברצון נפשינו שלא באונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ובעין יפה וחלקנו בתים וקרקעות ומטלטלין שנפלו לנו מירושת אבינו הזקן ועמדו בשיתוף בינינו לאמצע עד עתה ועכשיו נתרצינו בינינו וחלקנו חלוקה גמורה ושלימה ולקחתי אני פלוני לחלקי קרקע פלו' וקרקע פלו' במקום פלוני ובית פלוני בצד פלו' ומצרני הקרקעות כך וכך ונטלתי כמו כן חלקי מכל המטלטלין משלם ואני פלוני נטלתי בחלקי כמו כן קרקע פלוני וקרקע פלוני ומצרני הקרקעות כך וכך ונטלתי כמו כן חלקי משלם מכל המטלטלין ולא נשתייר לכל אחד ואחד ממנו אצל חבירו לא משוה פרוטה ולמעלה ולא משוה פרוטה ולמטה לפי שהכל דקדקנו וחשבנו חשבון גמור ודקדוק גמור ואם נתגלית היום או מחר לאחד ממנו על חבירו שום זכות או שום טעות או שום ראיה הכל בטלנו מעכשיו זה לזה וכל שלותא וכל טעותא בין דידיע לנא בין דאיגליא לנא לבתר השתא הכל מחלנו מעכשיו, ובטלנו זה לזה בקנין גמור בטול גמור ושלם ומחל כל אחד ואחד ממנו אצל חברו הכל מהיום מחילה גמורה ושלימה ומעכשיו קבלנו עלינו בקנין גמור שלא יהא לנא ולא ליורשינו אחרינו היום ולאחר היום לטעון ולערער איש על אחיו על זו החלוקה שהחלקנו כלום כי ברצון נפשינו עשינו אותה בלא שום מרמה ועלילה ומעכשיו ילך כל אחד ואחד ממנו ויחזיק בחלקו המגיעו ויהא רשאי לעשות ממנה כל חפצת נפשו ואין מי ימחה בידו מהיום ולעולם וכל מי שיבוא מארבע רוחות העולם בן ובת וכו' עד כחרס הנשבר שאין בו ממש וכל כתב וקיום על שמינו ושלא על שמינו על חלוקה זו כדי לבטל כולה או מקצתה יהא אותו כתב וקיום בטל ומבוטל וחשוב כחרס הנשבר שאין בו ממש וכשטרי זיוף דלא למילף מינהון וכל מודעי ומודעי דמודעי וכו', ואחריות וחומר שטר חלוקה זו קבלנו עלינו ועל יורשינו אחרינו כל אחד ואחד לחבירו כאחריות וכחומר כל שטרי חלוקות ופסוקות ותקנות דנהיגות בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, וקנינא מפלוני זה לפלוני אחיו ומפלוני זה לפלוני אחיו בכל מאי דכתי' ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה, ומה שהיה בפנינו ביום פלוני וכו' והכל שריר וקיים. וכל ספרי דדייני דבעו למיעבד שטרא ולעיוני בהני נוסחאי דכתבינן ובעו לאוסופי מנוסחא דנן ובלבד שלא ישנו נוסח עיקר השטר על הדרך שיהיה שרשם הרשות בידם כי אנו לעניות דעתינו כתבנו במקום אחד נוסחא ארוכה ובמקום אחר נוסחא קצה ויגיד עליו רעותן ותן לחכם ויחכם עוד.
<h2>דף ח.</h2>
הרי נשלמו אלו ע"ג שטרות בחוקי הממונות פירשנו לפי כחנו ולעניות דעתנו, נשתיירו עשר שטרות אחרות שהן מן הזקנים והחכמים שכותבין על מי שרואין לעשות בו אחת מהן. והן, כתב מינוי. כתב עבורי. כתב תקנתא. כתב מסמיך. כתב ענייני. כתב פתקא. כתב האריה. כתב חזקה. כתב שריאתא. כתב שליחותא. וכתב מינוי, הוא בזמן שנועדין הישיבה כולה להושיב עליהם ראש ישיבה או שנסכמים הקהל כולו למנות עליהם ראש או זקן או דיין או נשיא וכותבין כולם וחותמין ועושין כתב מינוי לאותו הראש היאך מינוהו עליהם ושיהיו נשמעין אליו ושיהא הכתב ההוא לאותו הראש לראיה ולזכות והוא הקרוי שטר מינוי. ולא הוצרכנו לכתו' נוסח עשר שטרות אלו כדי שלא להאריך בדבר כי עושים הזקנים לשון כל אחת ואחת מהן על פי מה שנסכמים ביניהם אם רצו לגדור ולהחמיר בדבר מחמירין ואם רצו להקל מקילין, ובשטר שלישי מחבורנו זה שהוא שטר אפטרופסות תמצא הדין נוסחא. וגרסינן בפר' השותפין [ב"ב י"ב ע"ב] בענין עובדא דרב טביומי אימנו רבנן לאותוביה לרב אחא מדפתי ברישא כי אתא שדר זוגא דרבנן לאמלוכי ביה עכבינהו שדר זוגא דרבנן אחריני עכבינהו גביה כדמלו ביה עשרה מליך [רב] (וב)טביומי וכו'. וגרסינן בסנהדרין ירושלמי בפ"ק (דמדר') [דמר ר'] אליעזר [יחזקאל י"ג] והיתה ידי על הנביאים [החוזים] שוא והקוסמים כזב בסוד עמי לא יהיו, זהו העבור. ובכתב בני ישראל לא יכתבו זה המינוי. ואל אדמת ישראל לא יבואו זה ארץ ישראל. ר' אלעזר כד הוה סליק להכא אמ' הא גבי חדא, ואית דגרסי הא פלטו לי מחדא כד (מטניה) [מינוניה] אמ' הא גבי תרתי כד דעייל לעיבורא אמ' הא גבי תלת. וכתב השנית הוא כתב עיבורית והוא כגון שמעבירין לשליח ציבור או לטבח או לסופר שנמצא בו דבר שאינו הגון או אפי' לדיין חס ושלום כגון דסנו שומעניה או כגון ששנה ושילש בעון ונמנו ביה רבנן לעבוריה וכתבו עליה כתב עבורי היאך העבירוהו מאותה שררה ואותה גדולה שמינוהו בה קודם לכן ושלא ישוב אליה עוד וכותבי' אותה כתב עבורי וחותמין עליה ראשי הקהל או ראשי המדרש על פי התנאי שמתנין ביניהן ושראוי לעשות כדאמרי' [חולין י"ח ע"א] בענין ההוא טבחא דלא סר סכיניה קמי חכם עברוהו ושמתוהו. וגרסינן בפר' ואלו מגלחין [מו"ק י"ז ע"א] אמ' רב הונא באושא התקינו אב בית דין שסרח אין מנדין אותו מפני חלול השם אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך. חזר וסרח מנדין אותו בפרהסיא דכתי' וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה. כסהו כלילה. וגרסינן בסנהדרין ירושלמי בפר' כהן גדול [רפ"ב] אמ' ר' אלעזר כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו. א"ר מונא כתי' כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני י"י כביכול מה אני בגדולתי אף אהרן בקדושתו. ר' אחא בשם ר' שמעון בן לקיש אמ' כהן משיח שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה אם תאמר בבית דין של שלשה ועשרים נמצא עלייתו ירידה לו. ריש לקיש אמ' נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה מה מחזירין ליה אמ' ר' חגי משה דינין מחזירין ליה דוקטלי לון שמע ר' יודן כעס וכו'. אמ' ר' שמואל בר רב יצחק אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם י"י, עם י"י מעבירים אותו.
והכתב השלישי הוא כתב תקנתא והיא בעת שהסכימו עדה או קהל או ישיבה או בני המדרש או בני הכנסת לעשות תקנה בעיר או בישיבתם או בבית הכנסת או במדרש שלהם או ראשי ישיבות שהסכימו לעשות תקנה לישראל כגון אלו כולן כותבין כתב תקנה באלו התנאין התקנה לדעת אחת וחותמין באותה כתב תקנתא ואם הסכימו להחרים בכתב כל הפורץ באותה תקנה ובאותו גדר מחרימין. גרסינן בסנהדרין בפר' (היו בודקין) [נגמר הדין (מ"ו ע"א)] תניא אמ' ר' אליעזר שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על הסוס בימי יונים בשבת והביאוהו לבית דין וסקלוהו וכן אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבית דין וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך. והכת' הד' הוא שטר מסמיך והוא כגון שסומכין לאחד מן התלמידים שיקרא ר' או חכם או רב וכותבי' כתב על כך והיא הקרויה כתב מסמיך ואעפ"י שבדורות הראשונים או עדיין בארץ ישראל (הזכה) [היתה] נוהגת סמיכה שהיו סומכין ב"ד למי שראוי לסמוך וסומכין ידיהן עליו ממש כענין שכתו' ביהושע בן נון ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו ואח"כ קורין אותו ר', וכן דיני קנסות והאידנא לא נהיגי דיני קנסות בחוצה לארץ ולא סמיכה להניח ידיהם על ראש הנסמך אבל האידנא ואפי' בחוצה לארץ (או) [אם] נסמכו זקני העיר או זקני הכנסת והמדרש לסמוך לאחד מן התלמידים נסכמים על כך וכותבין כתב מסמיך בלא הנחת ידיהם על ראשו אלא שכותבין לו כתב מסמיך לבדה זכר לסמיכה וכיון שבידו הוא אותו כתב מסמיך מאותו יום ולהלן קורין אותו כל אדם ר' וממנין אותו בדיינין ובסודות החברים ושמושיו ומלבושיו כשמושי החכמים ועטופי החכמים והחברים והרבנים הנסמכים ולא כשמושי התלמידים שלא נסמכו עדיין. ותנינן בסנהדרין בפ"ק [ב' ע"א] סמיכת זקנים ועריפת העגלה בשלשה, [י"ג ע"ב] מאי סמיכה בשלמא סמיכת זקנים סמיכת (ר') [פרים] כדאמרינן אלא סמיכה מאי היא אמ' ר' יוחנן מסמכי סבא מנא לן אילימא מדכתי' ויסמוך את ידו עליו ויצוהו אי הכי תסגי בחד וכי תימא משה רבינו במקום שבעים ואחד הוה קאי אי הכי ליבעי אחד ושבעים קשיא. אמ' ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי היכי סמכי ליה מותבי ליה ידא ארישא וסמכי ליה בשמיא וקרו ליה ר' ויהבי ליה רשותא למידן דיני קנסות. ומקשינן וחד לא סמיך כלומ' חכם אחד אינו סומך לתלמידו הוא לבדו בלא שלשה והאמ' רב יהודה אמ' רב זכור אותו האיש לטוב ור' יהודה בן בבא שמו עד וסמך חמשה זקנים וכו'. [י"ד ע"א] ותרצינן ר' יהודה בן בבא אחריני הוו בהדיה והאי דלא קא חשיב להו משום כבודו דרב יהודה בן בבא. אמ' ר' יהושע בן לוי אין סמיכה בחוצה לארץ דלא סמכינן בחוצה לארץ כלל פי' בהנחת ידא ארישא. פשיטא סומכין בחוצה לארץ [ונסמכין בארץ הא אמרינן דלא אלא סומכין בארץ ונסמכין בחוץ לארץ] מאי, תא שמע (דבעי) [דבכי] ר' יוחנן עליה דרב שמן בר אבא דלא הוה גביה דליסמכיה ר' שמעון בן זירוד וחד דעמיה ומנו ר' יוחנן בן עכמאי ואמרי ליה ר' יוחנן בן עכמאי וחד דעמיה ומנו ר' שמעון בן זירוד חד דהוה גביהו סמכוה חד דלא הוה גביהו לא סמכוה. רב חנניה ורב הושעיא הוה קא (מצטער טובא) משתקד ר' יוחנן עלייהו למסמכינהו לא הוה מסתייע מילתא והוה מצטער טובא אמ' ליה לא ליצטער מר דמדבית עלי קא אתו דא"ר [שמואל] בר נחמני א"ר יונתן מניין שאין נסמכין לבית עלי שנאמ' לא יהיה זקן בביתך כל הימים מאי זקן אילמא זקן ממש והא כתי' כל מרבית ביתך ימותו אנשים אלא סמיכה. ר' זירא הוה קא מיטמר (מילי סמיכה) [מלמיסמכיה] דאמ' ר' (זירא) [אלעזר] לעולם הוה קביל וקים כיון דשמעה להא דר' אל(י)עזר אין אדם עולה לגדולה אלא א"כ מוחלין לו על כל עונותיו אמצי נפשיה כי דסמכוה לר' זירא שרו ליה (בנס יומי) [הכי לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן כי סמכוהו לר' אמי ולר' אסי שרו להו] הכי כל מן דין כל מן דין סמוכו לנא ולא תסמכו לנא לא מסרמסין ולא מטורמסין. והא דאמרינן אין סמיכה כלל בחוצה לארץ להנחת יד ממש על ראשו למידן דיני קנסות ואעפ"י שדיני קנסות היו דנין אותן בחוצה לארץ בימי הסנהדרין ואפי' בלא סמיכה אבל לפי שלא היה סמיכה בבבל כל כך חכמי בבל נקראין ר' וכל חכמי ארץ ישראל נקראין ר' וכל שכן האידנא דאינה לסמיכה כלל בחוצה לארץ אבל איבעי בית דין או זקני עדה למיכתב לאחד מן הראויים למסמך או למינוי האי כתב מסמיך שאמרנו לעיל כותבין ואין בכך כלום דלא דמו זה לסמיכה וליתיה לסמיכה כלל אלא דמיון בעלמא וזכר לסמיכה הוא כדי שיכנסו התלמידים במדות החכמים שכתבנו לעיל ויתעלו מעט מעט בשורות ומעלות החכמה ושימושיה. ובירושלמי גרסינן [סנהדרין פ"א ה"ב] תני' הסמיכות בשלשה לא היא (היא) סמיכה הן סמיכות תמן קרי למנויי סמיכותא. אמ' ר' אבא בר בינה בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידו כגון ר' יוחנן בן זכאי מינה את ר' אליעזר ואת ר' יהושע, ור' יהושע מינה את ר' עקיבא ור' עקיבה מינה את ר' מאיר ואת ר' שמעון אמ' ישב מאיר תחלה נתכרכמו פניו של ר' שמעון אמ' ליה ר' עקיבא דייך שאני ובוראך מכירין כחך חזרו וחלקו כבוד לבית הזה אמרו בית דין שמינה שלא מדעת הנשיא אין מינויו מינוי חזרו והתקינו שלא יהיו בית דין ממנין אלא מדעת הנשיא ולא היה הנשיא ממנה אלא מדעת בית דין.
וכתב חמישי הוא כתב עניני כגון שמסכימין בית דין או זקני עדה או הישיבה על דבר לעשותו כותבין אותו הכתב ביניהן על הענין לפי מה שמסכימין ואותו הכתב היא הקרויה כתב עניני. והכתב הששי הוא כתב יפתקא והוא כגון ששולחין דינן הבית [דין] במקום אחד או זקני העדה שולחין דעתן למקום אחד או כתב שכותב ריש גלותא לשופט ונותן לו רשות לילך ולדון או ללמד בישראל איסור והית(ו)ר ושמו בלשון ארמי יפתקא. וכן נמי בזמן שנותנין רשות בני הישיבה וזו נמי נקראו יפתקא דרשוותא וכתב שימוש או שליחות בלשון ארמי יפתקא ולכך קורין (לחכם) [לחרם] סתם יפתקא דליטתא שהוא שימוש האלות ואי נמי שכותבין אותן האלות בכתב לסדר אותן לשליח המחרים. והכתב השביעי הוא כתב האריה והוא כגון ששולחין אחריו זקני העדה או הבית דין חזוק לאחד מחביריהם או אפילו לבעלי דין במה שנסכמים דעתם היא הקרוייה כת' האריה. והכתב השמיני הוא כתב חזקה והוא כגון שמחזיקין הבית דין או זקני הקהל לאדם בקרקעי או בממון וכותבין לו כתב שירד באותו קרקע או באותו ממון ולא יהא שום אדם יכול להוציאו מחזקתו והיא הקרויה שטר חזקה. ויש נמי מי שאומרין שבזמן שמחזיקין אנשיאות או השררה או הדיינין או ביד אחד מחביריהם וכותבין לו כתב מפני המחלוקת שנחלקו מקצתם עליו גם היא הקרויה שטר חזקה. והכתב התשיעי הוא כתב שריאתא והוא כגון שנסכמין הבית דין או בני הישיבה או זקני עדה להתיר דבר או מנהג שאסרוהו עד אותו עת. וכן נמי אשה שאסרוה או איש שאסרוהו ונסמכו להתירו בדבר כתב שהתירו אותו הדבר היא הקרויה כתב שריאתא. והכתב העשירי הוא כתב שליחותא והוא כגון שהסכימו בית דין או זקני עדה או בני הישיבה לשלוח בעבור שום אדם או בעבור בעל דין וכותבין לו כתב שליחות על יד השליחות ואם הוא אדם אחר חושבין אותן כאלו הוא ממרה על פי זקני העדה ואותו כתב שכותבין לשלוח לו הוא הקרויה כתב שליחותא. ויש נמי מי שאומרין כי בשעה שנסכמין הבית דין או זקני העדה או בני הישיבה לעשות לשום אדם שליח ב"ד כותבין לו כתב על כך שעשאוהו שליח בית דין ואותו הכתב הוא הקרוי' כתב שליחותא. ויש נמי מי שחולק על זה ואומ' שכל עת שבית דין שולחין שליח על אדם ואעפ"י שלא היה שלוחם מקודם אנו דנין בו כדין שליח בית דין לכל דבריו והכי אמרי לך אעפ"י שנאמ' כך שכל מי ששולחין אותו בית דין לדבר הוא קרוי שליח בית דין ואעפ"י שלא היה שלוחם מקודם מכל מקום כיון שיש להם לבית דין שליח מזומן הכי מתחזי שפיר כדי שיהא ידוע ומפורסם לכל באותו כתב שליחותא שעשו לו כשמנוהו להיות שלוחם ולא יוכל שום בעל דין לומ' לא הייתי יודע שהוא שליח ב"ד, ודין שליח ב"ד דאמרינן לענין שהוא כבתרי לשמתא ולנתוחי ולזולתן וכדגרסי' בבבא קמא דנזיקין בפר' הגוזל ומאכיל [קי"ב ע"ב] אמ' רבא שליחא דבי דינא מהימן כבתרי והני מילי לשמתא אבל לפתחא לא מ"ט ממונא הוא דקא מחסר ליה דבעי מיתב זוזא דפתחא. ואמ' רבא קבעינן ויהבינן זמנא אפומא דאתתא ואפומא (דשיבכא) [דשיבבא] ולא אמרן דליתיה במתא אבל איתיה במתא לא מ"ט אמרי ליה סברי אשכחוה שליחא ואמ' ליה אע"ג דליתיה במתא נמי לא אמרן אלא דאתי ביומיה אבל לא אתי ביומיה לא מאי טעמא אשתלו ולא אמרו ליה ואע"ג ביומיה לא אמרן אלא דלית ליה אורחא אבבי דבי דינא אבל אית ליה אורחא אבבי דבי דינא לא מ"ט לא אמרי סבר אשכחיה ואמ' ליה. וגרסינן בבבא (קמא) [מציעא] דנזיקין בפר' המקבל [קי"ג ע"א] אמ' שמואל ושליח ב"ד מנתח נתוחי אין משכני לא, כלומ' אם היו בידיו של לוה כלום והוא עומד בחוץ שומטין ומוציאין מידו ונותנין ביד המלוה אבל ליכנס לביתו ליטול משכונו לא והוא דתנן לא ימשכננו אלא בבית דין לא ינתחנו הוא אבל ליכנס לביתו למשכנו לא ותניא כוותיה דשמואל שליח בית דין שבא למשכן לא יכנס בביתו וממשכנו אלא עומד בחוץ והל[ו]ה נכנס לביתו ומוציא לו משכונו שנאמ' בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. הרי אלו עשר שטרות של הזקנים והחכמים.
ועוד יש ה' שטרות של הזקנים וחכמים שהן מקל לרדות בהן ואינון יפתק לוטאתא, ופתחא, ושמותא, ונדויה, והיתרא. הכתב הא' יפתק לוטאתא ולשון יפתק כבר פירשנו לעיל מהו ובזמן שכותבין ב"ד או זקני עדה או בני הישיבה והמדרש כתב אלות על כל מי שיעבור על תקנה פלונית או על דבר פלוני יהא כך וכך כותבין אותו הכתב ומניחין אותו לזכר וקורין לו יפתק לוטאתא. ויש מי שאומרין נמי כי החרם סתם שכותבין ב"ד על כל מה שרואין ועל חשד גזילה וגניבות ומסירותא היא נמי הקרויה יפתק לוטאתא. הכתב השני הוא כתב פתחא והיא כתב שכותבין על מי שהוא מורד אותו לדינא וכדמפורש בפר' הגוזל ומאכיל [ב"ק קי"ב ע"ב] אמ' רבא הלכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח ואי אמ' קבעו זימנא דמייתינא סהדי ומרעינן ליה לשטרא קבעינן ליה ואי לא אתי נטרינן ליה שני וחמישי ושני ואי לא אתא כתבינן ליה פתחא ומשמתינן ליה תשעין יומין תלתין יומי קמאי לא כתבינן אדרכתא אנכסיה דילמא אזוזי קא טרח תלתין יומין מציעאין לא כתבינן אדרכתא אנכסיה דאמרינן [דילמא לא אשכח למיזף וקא טרח לזבוני תלתין יומי בתראי לא כתבינן אדרכתא אנכסיה דאמרינן] ההוא דקא זבין גופיה קא טרח אזוזי מכאן ואילך ודאי קא כתבינן אדרכתא אנכסיה והני מילי דקא מישתמיט אשתמוטי ואמ' אתיינא אתינא אבל אמ' לא אתינא לאלתר כתבינן אדרכתא אנכסיה והני מילי במלוה אבל פקדון לאלתר כתבינן אדרכתא וכו' ואמ' רב[א] שליחא דבי דינא מהימן כבתרי והני מילי (במלוה אבל פקדון) לשמתא אבל לפתיחא וכו' כדכתבינן לעיל. ואמ' רבא האי דכתבי פתיחא עליה אדלא אתא לדינא כי אתא לדינא קרעינן ליה לפתיחא אדלא צאית דינא לא קרעינן עליה פתיחא עד דצאית ולא היא כי אמ' צייתנא קרעינן ליה לפתיחא. אמ' רב חסדא קבעינן זמן דייתי לדינא שני וחמישי ושני זמנא וזמנא דבתר זמנא ועד למחר לא כתבינן פתיחא. רב אשי איקלע לבי רב כהנא אשכחיה אפום נהרא חזייא לההיא אתתא דאקבעיה זימנא בצפרא וקא כתבי עלה פתיחא לאורתא אמ' ליה לא סבר לה מר להא דרב חסדא דאמ' קובעין זמן שני וחמישי ושני אמ' ליה הני מילי גברא דלא שכיח במתנא אבל איתתא דשכיחא במתא ויתבה ולא קאתא מעיקרא מורדת היא. והכתב השלישי היא כתב שמותא והיא בשעה שמשמתין בית דין שום אדם על איסורא שעשה וכותבין עליו בית דין או זקני העדה כתב שמותא ומפורש באלו מגלחין [מו"ק י"ז ע"א] מאי שמותא אמ' רב שם מיתה ושמואל אמ' שממה יהיה. ואי נמי במערבא מימנו אנגורא דבי רב ולא מימנו אשמתיה. ואמרינן נמי [שם ט"ז ע"א] ומנא לן דאי (איתפקיד) [איתפקר] בשליחא דבי דינא דאתי ההוא שליחא ואמ' ולא מתחזי כלישנא בישא דכתי' העיני האנשים [ההם] תנקר לא נעלה. ואמרינן לעיל נמי [ב"ק שם] שליחא דבי דינא מהימן כבתרי והני מילי בשמתא אבל לפתיחא לא מאי טעמא ממונא הוא דקא מחסר ליה דבעי למיתב זוזא דפתיחא. [מו"ק שם] ומנא לן דמשמתינן דכתי' אורו מרוז וכו' דהכי סבר גבר פלניא דכתי' מלאך. ויש מקומות שאין כותבין על השמתא אלא השיפורי שהוא תקיעת שופר הוא הכרזה ובמקום הכתב ועתים רבים נמי שכותבין כתב שמותא כשהוא לזמן ארוך כדי שלא ישתכח הדבר. והכתב הד' הוא כתב נדויא והוא נמי על זה הדרך בשעה שמנדין בית דין לאיש על חטאיו פעמים כשמתארך הנדוי ימים רבים כותבין כת' נדויא כדאמרי' נמי בשמותא ואמרי' נמי בפר' אלו מגלחין [מו"ק שם] אמ' רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילא משמיה דרב מנדין לאלתר ושונין לאחר ל' יום ומחרימין לאחר ששים. רב הונא בר חיננא אמ' רב חסדא שני וחמישי ושני כלומ' אין מנדין אותו לאלתר עד דמתרין ביה שני וחמישי ושני וה"מ לממונא אבל לאפקרותא מנדין לאלתר בלא התראה, ופי' אפקרותא מי שבזה ת"ח או מחלל שם שמים זו שעובר על המצות או שמלעיג עליהם זולתן, ואמרי' נמי [סנהדרין צ"ט ע"ב] אי זהו אפיקורוס זה המבזה [חבירו] בפני ת"ח אבל המבזה ת"ח עצמן חמור מאפיקורוס שהוא קרוי מגלה פני' בתורה ואין לו חלק לע"ה. והכת' הה' הוא כתב התרה ואתה מוצאו כגון שעשה תשובה המשומד או המנודה והוא בעת שכתבו עליו כתב שמתא או נדויא וכששב מאותו עון שנדוהו עליו ועושה מה שמצווין לו ב"ד מתירין אותו בית דין וכותבין עליו התרה מכיון שכתבו עליו כתב נדויא. ואתה מוצא כתב התרה בזמן שעשו ב"ד או זקני העיר או בני המדרש כת' תקנה ביניהן על דבר ואסרו אותו שלא יעשהו אדם וכותבין כת' תקנה ביניהן ואחרמתא על אותו דבר ותמשך ביניהן אותה תקנה באיסור שנים רבות ואח"כ ראו ביניהם דבר צורך שעה להתירו בין שראו להתירו לצורך שעה עד זמן פלוני ולדחות בו את השעה (כיון) [בין] שראו להתירו לעולם כותבין על ההתרה כתב וחותמין עליו ב"ד אם ראו להתירו לעולם כותבין בכתב אותו זמן וזהו שקרויה כתב ההתרה. נשלמו אלו ה' השטרות שהן לזקנים ולב"ד מקל לרדות בהן.
נותר עוד שטר אחר שעושין זקני הקהל והדיינין להשוות ביניהן כמה יתן כל אחד ואחד בכך וכך מס או בכך וכך צדקה והיא הנקראת שטר ההשוייה ואתה מוצאה על ענייני הכלל שעושין אותה ב"ד או זקני העדה הבקיאין בכל עסקי העיר להסיר המחלוקת והתנואות מפורעי המס. וכן נמי בזמן שנתדלדל אחד מפורעי המס או שיצא מן המדינה מפני כובד המס וראוי להקל מהמס שיהיה רגיל לפרוע או לסלקו לשנים ידועים מן המס כותבין בדבר כתב וחותמין לו שטר ההשוייה ההיא לכל בני המס להסיר מהם המחלוקת. וזהו נוסח שטר ההשוייה. אנו זקנים ומנהיגים וראשי קהל מדינה פלונית כך היה שבעונותינו ובעון דורנו גברו הינונות ועצמו התלאות ורבו האנחות מכובד הפורעניות וגודל המסים ועוצם מיני התשחורת היוצאות עלינו בכל יום שאין כדי לומר כי האחרונות משכחות הראשונות על כי נתנו שונאינו עלינו עולם זה אומר אייתי ארנונך וזה אומר אייתי גולגלך ומנדו בלו והלך ומתוך כך נתמעטו בני קהלינו מן המדינה עד שנשארנו בעונותינו מעט מהרבה כתורן על ראש ההר וכנס על הגבעה וחזרו המסים שיהיו על כל חברינו על ראשי הנותרים עד שאין יכולין לעמוד בהן כלל וכשל כח הסבל וכיון שראינו כך נשאננו ונתננו בדבר וראינו תקנה לכל הקהל הנותרים ולאותן שהלכו מטולטלין בארצות אולי יקבץ המקום נדחינו יתקבצו המפוזרים במקומינו וראינו לעשות תקנה והשוייה לכל פורעי המס שיתן פלוני במאה דינרין כך וכך ומזכירין כל פורעי המס ושיתן כל אחד ואחד מהם לפי חשבון זה בכל מאה דינרין שיצאו על הקהל בין ממסים בין מארנוניות בין מגולגולות בין לטור זילא בין לגליגפי בין לצדקה בין לכל צרכי העיר שיצאו על הקהל והשוייה זו ותקנה זו קיימת כל זמן שלא יעשיר הרבה או שלא יעני אחד מהן מבני המס אבל אם ראו הבאים עושר לאחד מבני הקהל או דלדול חס ושלום יחדשו להם על כל מה שראו וכל מי שיערער שום ערעור על תקנה ועל השוייה זו יהיו דבריו בטלין ומבוטלין חשובין כמנא דחסף (תביד) [תביר] דלית ביה מששא אלא א"כ יראה לבני הקהל בראיה גמורה שיעשיר או יעני אחד מהם כי לפי שראינו שהיה השוייה זו תקנה לכל פורעי המס ולכל בני קהלינו מגדולם ועד קטנם ולא עוד אלא להחזיר הגולין והמטולטלין ולהושיבם על אדמתם ולא יהיו כעוף נודד קן משולח והמקום ברחמיו יסכים על ידינו ויכפול שכר טוב לכל המעמיד פסק זה וכל המקיים אותו מלכא דעלמא יברך יתיה ויזכה יתיה וכל העובר עליו יהא בנדוי ובחרם יהושע ובקללת אלישע בן שפט ובשמתא דשמתינהו רב יהודה בר יחזקאל לעקר ביא ושלום על ישראל חוץ מן העובר על תקנה זו וכל חבירנו וזקננו ומנהיגנו יהיו עטורין מבורא הכל ומה שראינו בהסכמת בני קהלינו צוינו לכתוב ביום פלוני לירח פלוני של שנה פלונית וחתמנו בזה להיות ביד כל הקהל לראיה ולזכות. ובזמן שפוסקי' על אחד מבני המס בסך ידוע כותבין הכי וראינו תקנה זו לכל פורעי המס ולבני קהלינו כדי להחזיר הגולים מטולטלים אולי יקבץ המקום נדוחינו וכד[י] להקל מעליהם ושיפרעו מן המסים ומן הפרעונות כפי יכולתן ובכן בא לפנינו פלוני בן פלוני ובקש ממנו כדי לפסוק מעליו מס ידוע בכל שנה ושנה ולהעמידו על סך ידוע כפי השגת ידו ופסקנו עליו בהסכמת בני קהלינו בכך וכך דינרין בכל שנה ושנה ופטרנוהו מכל פרעונות ותשחורות וקנסות וגריבא שיצא עלינו מחמת השלטון ומכל דבר גדול וקטן ולא יהא רשות לא לנו ולא לאחד מבני קהלינו לחזור עליו ולשנות ממנו פסק זה שפסקנו עליו מהיום ועד כך וכך שנה ולא לערער עליו שום ערעור בעולם אלא פסק זה בלבד שפסקנו עליו ולפי שראינו וכו'. ואם רצו לפטור נמי אחד מפורעי המס לגמרי עד כך וכך שנה מפני עלבונו או מפני הפסדו או מפני שגרבו השלטון כותבין עליו כפי מה שיראו. הרי נשלמו שלשה ושבעים שטרי הממונות והמשאות והמתנות. ועשר שטרות המסורות לחכמים ולזקנים וגדולי הצבור שאינן לשאר העם (והשערות) [והשטרות] נמי שהן לזקני' מקל לרדות בהן. וענין שטר השוייה לפורעי המס. ואלו השטרות נמי יש מהן הרבה שהן מתחלקין לכמה שטרות על פי המאורעות והדיינין וסופרים למדין דבר מתוך דבר מדברי רבותי' ומענין חבורנו זה וכותבין כל שטר ושטר לפי תולדתו ולצורך שעתו.
<h2>דף ח:</h2>
והשטר הנ"ג הוא שטר פסיקא. ואם רצו עושין אותה בית דין או עדים על שם ראשי הקהל וזהו נוסחה. אנו בית דין החתומים למטה, ואם הוא בלשון עדים יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה כך היה שנזקקו ונתיישבו ראשי הקהל בעסק פלוני בן פלוני כך וכך זוזי בכל שנה ושנה בין במס בין שלא במס בין בגוים בין בכל עונש שיצא מלפני המלך ולא יהא רשות לראשי הקהל ולא לבית דין ולא לאחד מן הקהל להוסיף על פסיקא זו כלום בעולם. ויש נמי מי שכותבין הכי ועשו עצמו פיסקא כדי שיתן בכל עונשין ובכל צרכי הקהל חלק אחד ממאה או חלק אחד מחמשים בכל מה שיש עליהם משום עונש או משום תקנה וכותבין הכל כמו שכתו' לעיל ובסוף כותבין וכך נתננו על כל דיין ועל כל פרנס ועל כל אדם בעולם שלא יהא להם רשות לבטל פסיקא זו ושלא לזכור לשלטון כלל פסיקא זו כדי להוסיף עליו כלום וכל מי שיעמוד מהקהל ויעבור על תנאין הללו אותו האיש יהיה בחרם ובנדוי ובקללה שקלל ושהחרים יהושע בן נון את עכן בן זרח ואת יריחו ולא יהיה לו חלק באלהי ישראל ולא יראה בבנין ירושלים אלא תהיה פסיקא מקוימת לעולם. וקנינו אנו עדים וכו'. ואם היא בלשון דיינין כותבין הכי וקנו לפנינו אנו עדים מן הקהל לפלוני זה ומפלוני זה לכל הקהל בכל מאי דכתיב ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה והכל שריר וקיים.
והשטר החמישים ושבעה הוא שטר רגיעה. והוא דאמור עליה בתוספתא [ב"מ ספי"א] ורשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם ואמרינן נמי בפר' השותפין [ב"ב ח' ע"ב] ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל (שם) [שכר] הפועלין ולהסיע על קיצתן. ואמרינן בסופא דשמעתא [שם ט' ע"א] הנהו טבחי דאתני בהדי הדדי דכל דעביד ביממא דחבריה ליקרעוה למשכיה אתא לקמיה דרבא וחייבינהו. איתיביה רב יימר בר שלמיא לרבא ולהסיע על קיצתן לא אהדר ליה אמ' רב פפא שפיר עבד דלא אהדר ליה הני מילי היכא דליכא אדם חשוב אבל אי איכא אדם חשוב לא כל כמיניה דמתני. ואמרינן נמי בפר' לא יחפור [שם כ"א ע"ב] אמ' רב הונא האי בר מבואה דאוקים רחיא ואתא בר מבואה חבריה וקא מוקים גביה דינא הוא דמעכב עילויה דאמ' ליה קא מפסדת לחיותאי. לימא מסייע ליה מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלוא ריצת הדג וכמה אמ' רבה בר רב הונא עד פרסה שאני דגים דיהבי סיירא. אמ' ליה רבינא לרבא לימא רב הונא דאמ' כר' יהודה דתנן ר' יהודה אומ' לא יחלוק חנוני קליות ואגוזים לתינוקות מפני שמרגילן לבוא אצלו וחכמים מתירין. אפי' תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרב יהודה התם אלא משום דאמ' ליה אנא קא פליגנא אמגוזי את פלוג שיסקי אבל הכא דאמ' ליה קא פסקת לחיותיה, ואותבינן על רב הונא מהא עושה אדם מרחץ בצד מרחצו של חבירו חנות בתוך חנותו של חבירו ואינו יכול למחות בידו מפני שיכול לומ' לו את עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי. ופריק רב הונא תנאי היא דתניא כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבני אומניות ולשכנו אינו כופהו. רשב"ג אומ' אף לשכנו כופהו. וליתה לדרב הונא חדא דקם ליה כיחידאה ולעולם הלכתא כסתם מתני'. ועוד דהא רב הונא בריה דרב יהושע דהוא בתראה פליג עליה דאמ' רב הונא בריה דרב יהושע דהוה בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב ואי שייך בכרגא לא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב. בעי רב הונא בריה דרב יהושע בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי תיקו הילכך לא מצי מעכב. ואע"ג דלית הלכתא כרב הונא לענין הקמת הרחים שיוכל לעכב עליו וכן בענין הנהו טבחי דאמרינן לעיל אבל איכא אדם חשוב לא כל כמיניה דמתנו מכל מקום אם יש אדם חשוב ביניהם או הוא דבר שכל הסוחרים והתגרים ובני העיר הושוו ביניהם אי נמי כל הנחתומין והצבעין או כל בעלי האומניות ההוא הושוו בו והתנו ביניהן בין בקנין בין שלא בקנין התנאי שלהם קיים ועל כגון זה אמור בתוספתא ורשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם.
וזהו נוסח שטר רגיעה. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמרו לנו פלוני ופלוני הנחתומים שבמקום פלוני, ואם הם מרובין להזכיר שמותיהן אומ' כל בני מבוי פלוני או כל בני עיר פלוני הוו עלינו עדים וקנו מכל אחד ואחד ממנו להיות ביד כולנו לזכות מחמת שרצינו ברצון נפשינו בלא שום זכר אונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ובעין יפה ואיצטבנא ברעות נפשנא ועבידנא רגיעה ביננא דכל אחד ואחד מיננא אית ליה יומא בשוקא יום פלוני לפלוני, ואם הם מרובין נמי להזכיר שמותיהן אומרים ויתחיל לנקוט שוקא יום ראשון בחדש פלוני השרוי בתחלת המבוי ואחריו השרוי אצלו יום שני וכן דרך חנייתן כולן זה אחר זה ולית רשותא לכל חד מיננא למיעבד ביומא דחבריה מידי עיבידתא מאומנותא דילנא ומאן דעביד ביה אית עליה כך וכך קנס או כך וכך הפסד ויהא רשאי לכל חד וחד ממנו לתת הקנס הזה לכל שליט וסרדיוט שירצה שכך התנינו בינינו וקבלנו על עצמינו קבלה גמורה בלא שום אונאה ובלא שום שיור בעולם וקבלה זו קבלה בקנין גמור ורגיעה זו שרירא וקיימא כדת וכהלכה דלא להשנאה בה ודלא למיהדר מינה לעלם מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מכל בני מבוי פלוני מכל חד וחד לחבריה בקנין גמור בכל מאי דכתיב ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה. ומה שהיה בפנינו ביום פלוני לירח פלוני לשנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן בברצלונה מתא כתבנו וחתמנו ונתננו ביד כל אחד ואחד מהם לראיה ולזכות והכל שריר וקיים. ולשון רגיעה מלשון רגעים ורגע. גרסינן בפר' המניח את הכד [ב"ק כ"ז ע"ב] ההוא גרגותא דבתרי דכל יומא הוה דלי חד מיניהו יומא חד אזל חד מיניהו וקא דלי ביומא דחבריה א"ל יומא דילי הוא לא אשגח ביה שקל פנדא דמרא מחייה אמ' ליה למחייה מאה פנדי בפנדא דמרא אפי' למאן דאמ' לא עביד איניש דינא לנפשיה במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה, וכן הלכתא דעביד איניש דינא לנפשיה.
<h2>דף יב:</h2>
הרי נשלמו אלו ע"ג שטרות בחוקי הממונות פירשנו לפי כחנו ולעניות דעתנו, נשתיירו עשר שטרות אחרות שהן מן הזקנים והחכמים שכותבין על מי שרואין לעשות בו אחת מהן. והן, כתב מינוי. כתב עבורי. כתב תקנתא. כתב מסמיך. כתב ענייני. כתב פתקא. כתב האריה. כתב חזקה. כתב שריאתא. כתב שליחותא. וכתב מינוי, הוא בזמן שנועדין הישיבה כולה להושיב עליהם ראש ישיבה או שנסכמים הקהל כולו למנות עליהם ראש או זקן או דיין או נשיא וכותבין כולם וחותמין ועושין כתב מינוי לאותו הראש היאך מינוהו עליהם ושיהיו נשמעין אליו ושיהא הכתב ההוא לאותו הראש לראיה ולזכות והוא הקרוי שטר מינוי. ולא הוצרכנו לכתו' נוסח עשר שטרות אלו כדי שלא להאריך בדבר כי עושים הזקנים לשון כל אחת ואחת מהן על פי מה שנסכמים ביניהם אם רצו לגדור ולהחמיר בדבר מחמירין ואם רצו להקל מקילין, ובשטר שלישי מחבורנו זה שהוא שטר אפטרופסות תמצא הדין נוסחא. וגרסינן בפר' השותפין [ב"ב י"ב ע"ב] בענין עובדא דרב טביומי אימנו רבנן לאותוביה לרב אחא מדפתי ברישא כי אתא שדר זוגא דרבנן לאמלוכי ביה עכבינהו שדר זוגא דרבנן אחריני עכבינהו גביה כדמלו ביה עשרה מליך [רב] (וב)טביומי וכו'. וגרסינן בסנהדרין ירושלמי בפ"ק (דמדר') [דמר ר'] אליעזר [יחזקאל י"ג] והיתה ידי על הנביאים [החוזים] שוא והקוסמים כזב בסוד עמי לא יהיו, זהו העבור. ובכתב בני ישראל לא יכתבו זה המינוי. ואל אדמת ישראל לא יבואו זה ארץ ישראל. ר' אלעזר כד הוה סליק להכא אמ' הא גבי חדא, ואית דגרסי הא פלטו לי מחדא כד (מטניה) [מינוניה] אמ' הא גבי תרתי כד דעייל לעיבורא אמ' הא גבי תלת. וכתב השנית הוא כתב עיבורית והוא כגון שמעבירין לשליח ציבור או לטבח או לסופר שנמצא בו דבר שאינו הגון או אפי' לדיין חס ושלום כגון דסנו שומעניה או כגון ששנה ושילש בעון ונמנו ביה רבנן לעבוריה וכתבו עליה כתב עבורי היאך העבירוהו מאותה שררה ואותה גדולה שמינוהו בה קודם לכן ושלא ישוב אליה עוד וכותבי' אותה כתב עבורי וחותמין עליה ראשי הקהל או ראשי המדרש על פי התנאי שמתנין ביניהן ושראוי לעשות כדאמרי' [חולין י"ח ע"א] בענין ההוא טבחא דלא סר סכיניה קמי חכם עברוהו ושמתוהו. וגרסינן בפר' ואלו מגלחין [מו"ק י"ז ע"א] אמ' רב הונא באושא התקינו אב בית דין שסרח אין מנדין אותו מפני חלול השם אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך. חזר וסרח מנדין אותו בפרהסיא דכתי' וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה. כסהו כלילה. וגרסינן בסנהדרין ירושלמי בפר' כהן גדול [רפ"ב] אמ' ר' אלעזר כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו. א"ר מונא כתי' כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני י"י כביכול מה אני בגדולתי אף אהרן בקדושתו. ר' אחא בשם ר' שמעון בן לקיש אמ' כהן משיח שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה אם תאמר בבית דין של שלשה ועשרים נמצא עלייתו ירידה לו. ריש לקיש אמ' נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה מה מחזירין ליה אמ' ר' חגי משה דינין מחזירין ליה דוקטלי לון שמע ר' יודן כעס וכו'. אמ' ר' שמואל בר רב יצחק אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם י"י, עם י"י מעבירים אותו.
והכתב השלישי הוא כתב תקנתא והיא בעת שהסכימו עדה או קהל או ישיבה או בני המדרש או בני הכנסת לעשות תקנה בעיר או בישיבתם או בבית הכנסת או במדרש שלהם או ראשי ישיבות שהסכימו לעשות תקנה לישראל כגון אלו כולן כותבין כתב תקנה באלו התנאין התקנה לדעת אחת וחותמין באותה כתב תקנתא ואם הסכימו להחרים בכתב כל הפורץ באותה תקנה ובאותו גדר מחרימין. גרסינן בסנהדרין בפר' (היו בודקין) [נגמר הדין (מ"ו ע"א)] תניא אמ' ר' אליעזר שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על הסוס בימי יונים בשבת והביאוהו לבית דין וסקלוהו וכן אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבית דין וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך. והכת' הד' הוא שטר מסמיך והוא כגון שסומכין לאחד מן התלמידים שיקרא ר' או חכם או רב וכותבי' כתב על כך והיא הקרויה כתב מסמיך ואעפ"י שבדורות הראשונים או עדיין בארץ ישראל (הזכה) [היתה] נוהגת סמיכה שהיו סומכין ב"ד למי שראוי לסמוך וסומכין ידיהן עליו ממש כענין שכתו' ביהושע בן נון ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו ואח"כ קורין אותו ר', וכן דיני קנסות והאידנא לא נהיגי דיני קנסות בחוצה לארץ ולא סמיכה להניח ידיהם על ראש הנסמך אבל האידנא ואפי' בחוצה לארץ (או) [אם] נסמכו זקני העיר או זקני הכנסת והמדרש לסמוך לאחד מן התלמידים נסכמים על כך וכותבין כתב מסמיך בלא הנחת ידיהם על ראשו אלא שכותבין לו כתב מסמיך לבדה זכר לסמיכה וכיון שבידו הוא אותו כתב מסמיך מאותו יום ולהלן קורין אותו כל אדם ר' וממנין אותו בדיינין ובסודות החברים ושמושיו ומלבושיו כשמושי החכמים ועטופי החכמים והחברים והרבנים הנסמכים ולא כשמושי התלמידים שלא נסמכו עדיין. ותנינן בסנהדרין בפ"ק [ב' ע"א] סמיכת זקנים ועריפת העגלה בשלשה, [י"ג ע"ב] מאי סמיכה בשלמא סמיכת זקנים סמיכת (ר') [פרים] כדאמרינן אלא סמיכה מאי היא אמ' ר' יוחנן מסמכי סבא מנא לן אילימא מדכתי' ויסמוך את ידו עליו ויצוהו אי הכי תסגי בחד וכי תימא משה רבינו במקום שבעים ואחד הוה קאי אי הכי ליבעי אחד ושבעים קשיא. אמ' ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי היכי סמכי ליה מותבי ליה ידא ארישא וסמכי ליה בשמיא וקרו ליה ר' ויהבי ליה רשותא למידן דיני קנסות. ומקשינן וחד לא סמיך כלומ' חכם אחד אינו סומך לתלמידו הוא לבדו בלא שלשה והאמ' רב יהודה אמ' רב זכור אותו האיש לטוב ור' יהודה בן בבא שמו עד וסמך חמשה זקנים וכו'. [י"ד ע"א] ותרצינן ר' יהודה בן בבא אחריני הוו בהדיה והאי דלא קא חשיב להו משום כבודו דרב יהודה בן בבא. אמ' ר' יהושע בן לוי אין סמיכה בחוצה לארץ דלא סמכינן בחוצה לארץ כלל פי' בהנחת ידא ארישא. פשיטא סומכין בחוצה לארץ [ונסמכין בארץ הא אמרינן דלא אלא סומכין בארץ ונסמכין בחוץ לארץ] מאי, תא שמע (דבעי) [דבכי] ר' יוחנן עליה דרב שמן בר אבא דלא הוה גביה דליסמכיה ר' שמעון בן זירוד וחד דעמיה ומנו ר' יוחנן בן עכמאי ואמרי ליה ר' יוחנן בן עכמאי וחד דעמיה ומנו ר' שמעון בן זירוד חד דהוה גביהו סמכוה חד דלא הוה גביהו לא סמכוה. רב חנניה ורב הושעיא הוה קא (מצטער טובא) משתקד ר' יוחנן עלייהו למסמכינהו לא הוה מסתייע מילתא והוה מצטער טובא אמ' ליה לא ליצטער מר דמדבית עלי קא אתו דא"ר [שמואל] בר נחמני א"ר יונתן מניין שאין נסמכין לבית עלי שנאמ' לא יהיה זקן בביתך כל הימים מאי זקן אילמא זקן ממש והא כתי' כל מרבית ביתך ימותו אנשים אלא סמיכה. ר' זירא הוה קא מיטמר (מילי סמיכה) [מלמיסמכיה] דאמ' ר' (זירא) [אלעזר] לעולם הוה קביל וקים כיון דשמעה להא דר' אל(י)עזר אין אדם עולה לגדולה אלא א"כ מוחלין לו על כל עונותיו אמצי נפשיה כי דסמכוה לר' זירא שרו ליה (בנס יומי) [הכי לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן כי סמכוהו לר' אמי ולר' אסי שרו להו] הכי כל מן דין כל מן דין סמוכו לנא ולא תסמכו לנא לא מסרמסין ולא מטורמסין. והא דאמרינן אין סמיכה כלל בחוצה לארץ להנחת יד ממש על ראשו למידן דיני קנסות ואעפ"י שדיני קנסות היו דנין אותן בחוצה לארץ בימי הסנהדרין ואפי' בלא סמיכה אבל לפי שלא היה סמיכה בבבל כל כך חכמי בבל נקראין ר' וכל חכמי ארץ ישראל נקראין ר' וכל שכן האידנא דאינה לסמיכה כלל בחוצה לארץ אבל איבעי בית דין או זקני עדה למיכתב לאחד מן הראויים למסמך או למינוי האי כתב מסמיך שאמרנו לעיל כותבין ואין בכך כלום דלא דמו זה לסמיכה וליתיה לסמיכה כלל אלא דמיון בעלמא וזכר לסמיכה הוא כדי שיכנסו התלמידים במדות החכמים שכתבנו לעיל ויתעלו מעט מעט בשורות ומעלות החכמה ושימושיה. ובירושלמי גרסינן [סנהדרין פ"א ה"ב] תני' הסמיכות בשלשה לא היא (היא) סמיכה הן סמיכות תמן קרי למנויי סמיכותא. אמ' ר' אבא בר בינה בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידו כגון ר' יוחנן בן זכאי מינה את ר' אליעזר ואת ר' יהושע, ור' יהושע מינה את ר' עקיבא ור' עקיבה מינה את ר' מאיר ואת ר' שמעון אמ' ישב מאיר תחלה נתכרכמו פניו של ר' שמעון אמ' ליה ר' עקיבא דייך שאני ובוראך מכירין כחך חזרו וחלקו כבוד לבית הזה אמרו בית דין שמינה שלא מדעת הנשיא אין מינויו מינוי חזרו והתקינו שלא יהיו בית דין ממנין אלא מדעת הנשיא ולא היה הנשיא ממנה אלא מדעת בית דין.
וכתב חמישי הוא כתב עניני כגון שמסכימין בית דין או זקני עדה או הישיבה על דבר לעשותו כותבין אותו הכתב ביניהן על הענין לפי מה שמסכימין ואותו הכתב היא הקרויה כתב עניני. והכתב הששי הוא כתב יפתקא והוא כגון ששולחין דינן הבית [דין] במקום אחד או זקני העדה שולחין דעתן למקום אחד או כתב שכותב ריש גלותא לשופט ונותן לו רשות לילך ולדון או ללמד בישראל איסור והית(ו)ר ושמו בלשון ארמי יפתקא. וכן נמי בזמן שנותנין רשות בני הישיבה וזו נמי נקראו יפתקא דרשוותא וכתב שימוש או שליחות בלשון ארמי יפתקא ולכך קורין (לחכם) [לחרם] סתם יפתקא דליטתא שהוא שימוש האלות ואי נמי שכותבין אותן האלות בכתב לסדר אותן לשליח המחרים. והכתב השביעי הוא כתב האריה והוא כגון ששולחין אחריו זקני העדה או הבית דין חזוק לאחד מחביריהם או אפילו לבעלי דין במה שנסכמים דעתם היא הקרוייה כת' האריה. והכתב השמיני הוא כתב חזקה והוא כגון שמחזיקין הבית דין או זקני הקהל לאדם בקרקעי או בממון וכותבין לו כתב שירד באותו קרקע או באותו ממון ולא יהא שום אדם יכול להוציאו מחזקתו והיא הקרויה שטר חזקה. ויש נמי מי שאומרין שבזמן שמחזיקין אנשיאות או השררה או הדיינין או ביד אחד מחביריהם וכותבין לו כתב מפני המחלוקת שנחלקו מקצתם עליו גם היא הקרויה שטר חזקה. והכתב התשיעי הוא כתב שריאתא והוא כגון שנסכמין הבית דין או בני הישיבה או זקני עדה להתיר דבר או מנהג שאסרוהו עד אותו עת. וכן נמי אשה שאסרוה או איש שאסרוהו ונסמכו להתירו בדבר כתב שהתירו אותו הדבר היא הקרויה כתב שריאתא. והכתב העשירי הוא כתב שליחותא והוא כגון שהסכימו בית דין או זקני עדה או בני הישיבה לשלוח בעבור שום אדם או בעבור בעל דין וכותבין לו כתב שליחות על יד השליחות ואם הוא אדם אחר חושבין אותן כאלו הוא ממרה על פי זקני העדה ואותו כתב שכותבין לשלוח לו הוא הקרויה כתב שליחותא. ויש נמי מי שאומרין כי בשעה שנסכמין הבית דין או זקני העדה או בני הישיבה לעשות לשום אדם שליח ב"ד כותבין לו כתב על כך שעשאוהו שליח בית דין ואותו הכתב הוא הקרוי' כתב שליחותא. ויש נמי מי שחולק על זה ואומ' שכל עת שבית דין שולחין שליח על אדם ואעפ"י שלא היה שלוחם מקודם אנו דנין בו כדין שליח בית דין לכל דבריו והכי אמרי לך אעפ"י שנאמ' כך שכל מי ששולחין אותו בית דין לדבר הוא קרוי שליח בית דין ואעפ"י שלא היה שלוחם מקודם מכל מקום כיון שיש להם לבית דין שליח מזומן הכי מתחזי שפיר כדי שיהא ידוע ומפורסם לכל באותו כתב שליחותא שעשו לו כשמנוהו להיות שלוחם ולא יוכל שום בעל דין לומ' לא הייתי יודע שהוא שליח ב"ד, ודין שליח ב"ד דאמרינן לענין שהוא כבתרי לשמתא ולנתוחי ולזולתן וכדגרסי' בבבא קמא דנזיקין בפר' הגוזל ומאכיל [קי"ב ע"ב] אמ' רבא שליחא דבי דינא מהימן כבתרי והני מילי לשמתא אבל לפתחא לא מ"ט ממונא הוא דקא מחסר ליה דבעי מיתב זוזא דפתחא. ואמ' רבא קבעינן ויהבינן זמנא אפומא דאתתא ואפומא (דשיבכא) [דשיבבא] ולא אמרן דליתיה במתא אבל איתיה במתא לא מ"ט אמרי ליה סברי אשכחוה שליחא ואמ' ליה אע"ג דליתיה במתא נמי לא אמרן אלא דאתי ביומיה אבל לא אתי ביומיה לא מאי טעמא אשתלו ולא אמרו ליה ואע"ג ביומיה לא אמרן אלא דלית ליה אורחא אבבי דבי דינא אבל אית ליה אורחא אבבי דבי דינא לא מ"ט לא אמרי סבר אשכחיה ואמ' ליה. וגרסינן בבבא (קמא) [מציעא] דנזיקין בפר' המקבל [קי"ג ע"א] אמ' שמואל ושליח ב"ד מנתח נתוחי אין משכני לא, כלומ' אם היו בידיו של לוה כלום והוא עומד בחוץ שומטין ומוציאין מידו ונותנין ביד המלוה אבל ליכנס לביתו ליטול משכונו לא והוא דתנן לא ימשכננו אלא בבית דין לא ינתחנו הוא אבל ליכנס לביתו למשכנו לא ותניא כוותיה דשמואל שליח בית דין שבא למשכן לא יכנס בביתו וממשכנו אלא עומד בחוץ והל[ו]ה נכנס לביתו ומוציא לו משכונו שנאמ' בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. הרי אלו עשר שטרות של הזקנים והחכמים.
ועוד יש ה' שטרות של הזקנים וחכמים שהן מקל לרדות בהן ואינון יפתק לוטאתא, ופתחא, ושמותא, ונדויה, והיתרא. הכתב הא' יפתק לוטאתא ולשון יפתק כבר פירשנו לעיל מהו ובזמן שכותבין ב"ד או זקני עדה או בני הישיבה והמדרש כתב אלות על כל מי שיעבור על תקנה פלונית או על דבר פלוני יהא כך וכך כותבין אותו הכתב ומניחין אותו לזכר וקורין לו יפתק לוטאתא. ויש מי שאומרין נמי כי החרם סתם שכותבין ב"ד על כל מה שרואין ועל חשד גזילה וגניבות ומסירותא היא נמי הקרויה יפתק לוטאתא. הכתב השני הוא כתב פתחא והיא כתב שכותבין על מי שהוא מורד אותו לדינא וכדמפורש בפר' הגוזל ומאכיל [ב"ק קי"ב ע"ב] אמ' רבא הלכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח ואי אמ' קבעו זימנא דמייתינא סהדי ומרעינן ליה לשטרא קבעינן ליה ואי לא אתי נטרינן ליה שני וחמישי ושני ואי לא אתא כתבינן ליה פתחא ומשמתינן ליה תשעין יומין תלתין יומי קמאי לא כתבינן אדרכתא אנכסיה דילמא אזוזי קא טרח תלתין יומין מציעאין לא כתבינן אדרכתא אנכסיה דאמרינן [דילמא לא אשכח למיזף וקא טרח לזבוני תלתין יומי בתראי לא כתבינן אדרכתא אנכסיה דאמרינן] ההוא דקא זבין גופיה קא טרח אזוזי מכאן ואילך ודאי קא כתבינן אדרכתא אנכסיה והני מילי דקא מישתמיט אשתמוטי ואמ' אתיינא אתינא אבל אמ' לא אתינא לאלתר כתבינן אדרכתא אנכסיה והני מילי במלוה אבל פקדון לאלתר כתבינן אדרכתא וכו' ואמ' רב[א] שליחא דבי דינא מהימן כבתרי והני מילי (במלוה אבל פקדון) לשמתא אבל לפתיחא וכו' כדכתבינן לעיל. ואמ' רבא האי דכתבי פתיחא עליה אדלא אתא לדינא כי אתא לדינא קרעינן ליה לפתיחא אדלא צאית דינא לא קרעינן עליה פתיחא עד דצאית ולא היא כי אמ' צייתנא קרעינן ליה לפתיחא. אמ' רב חסדא קבעינן זמן דייתי לדינא שני וחמישי ושני זמנא וזמנא דבתר זמנא ועד למחר לא כתבינן פתיחא. רב אשי איקלע לבי רב כהנא אשכחיה אפום נהרא חזייא לההיא אתתא דאקבעיה זימנא בצפרא וקא כתבי עלה פתיחא לאורתא אמ' ליה לא סבר לה מר להא דרב חסדא דאמ' קובעין זמן שני וחמישי ושני אמ' ליה הני מילי גברא דלא שכיח במתנא אבל איתתא דשכיחא במתא ויתבה ולא קאתא מעיקרא מורדת היא. והכתב השלישי היא כתב שמותא והיא בשעה שמשמתין בית דין שום אדם על איסורא שעשה וכותבין עליו בית דין או זקני העדה כתב שמותא ומפורש באלו מגלחין [מו"ק י"ז ע"א] מאי שמותא אמ' רב שם מיתה ושמואל אמ' שממה יהיה. ואי נמי במערבא מימנו אנגורא דבי רב ולא מימנו אשמתיה. ואמרינן נמי [שם ט"ז ע"א] ומנא לן דאי (איתפקיד) [איתפקר] בשליחא דבי דינא דאתי ההוא שליחא ואמ' ולא מתחזי כלישנא בישא דכתי' העיני האנשים [ההם] תנקר לא נעלה. ואמרינן לעיל נמי [ב"ק שם] שליחא דבי דינא מהימן כבתרי והני מילי בשמתא אבל לפתיחא לא מאי טעמא ממונא הוא דקא מחסר ליה דבעי למיתב זוזא דפתיחא. [מו"ק שם] ומנא לן דמשמתינן דכתי' אורו מרוז וכו' דהכי סבר גבר פלניא דכתי' מלאך. ויש מקומות שאין כותבין על השמתא אלא השיפורי שהוא תקיעת שופר הוא הכרזה ובמקום הכתב ועתים רבים נמי שכותבין כתב שמותא כשהוא לזמן ארוך כדי שלא ישתכח הדבר. והכתב הד' הוא כתב נדויא והוא נמי על זה הדרך בשעה שמנדין בית דין לאיש על חטאיו פעמים כשמתארך הנדוי ימים רבים כותבין כת' נדויא כדאמרי' נמי בשמותא ואמרי' נמי בפר' אלו מגלחין [מו"ק שם] אמ' רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילא משמיה דרב מנדין לאלתר ושונין לאחר ל' יום ומחרימין לאחר ששים. רב הונא בר חיננא אמ' רב חסדא שני וחמישי ושני כלומ' אין מנדין אותו לאלתר עד דמתרין ביה שני וחמישי ושני וה"מ לממונא אבל לאפקרותא מנדין לאלתר בלא התראה, ופי' אפקרותא מי שבזה ת"ח או מחלל שם שמים זו שעובר על המצות או שמלעיג עליהם זולתן, ואמרי' נמי [סנהדרין צ"ט ע"ב] אי זהו אפיקורוס זה המבזה [חבירו] בפני ת"ח אבל המבזה ת"ח עצמן חמור מאפיקורוס שהוא קרוי מגלה פני' בתורה ואין לו חלק לע"ה. והכת' הה' הוא כתב התרה ואתה מוצאו כגון שעשה תשובה המשומד או המנודה והוא בעת שכתבו עליו כתב שמתא או נדויא וכששב מאותו עון שנדוהו עליו ועושה מה שמצווין לו ב"ד מתירין אותו בית דין וכותבין עליו התרה מכיון שכתבו עליו כתב נדויא. ואתה מוצא כתב התרה בזמן שעשו ב"ד או זקני העיר או בני המדרש כת' תקנה ביניהן על דבר ואסרו אותו שלא יעשהו אדם וכותבין כת' תקנה ביניהן ואחרמתא על אותו דבר ותמשך ביניהן אותה תקנה באיסור שנים רבות ואח"כ ראו ביניהם דבר צורך שעה להתירו בין שראו להתירו לצורך שעה עד זמן פלוני ולדחות בו את השעה (כיון) [בין] שראו להתירו לעולם כותבין על ההתרה כתב וחותמין עליו ב"ד אם ראו להתירו לעולם כותבין בכתב אותו זמן וזהו שקרויה כתב ההתרה. נשלמו אלו ה' השטרות שהן לזקנים ולב"ד מקל לרדות בהן.
נותר עוד שטר אחר שעושין זקני הקהל והדיינין להשוות ביניהן כמה יתן כל אחד ואחד בכך וכך מס או בכך וכך צדקה והיא הנקראת שטר ההשוייה ואתה מוצאה על ענייני הכלל שעושין אותה ב"ד או זקני העדה הבקיאין בכל עסקי העיר להסיר המחלוקת והתנואות מפורעי המס. וכן נמי בזמן שנתדלדל אחד מפורעי המס או שיצא מן המדינה מפני כובד המס וראוי להקל מהמס שיהיה רגיל לפרוע או לסלקו לשנים ידועים מן המס כותבין בדבר כתב וחותמין לו שטר ההשוייה ההיא לכל בני המס להסיר מהם המחלוקת. וזהו נוסח שטר ההשוייה. אנו זקנים ומנהיגים וראשי קהל מדינה פלונית כך היה שבעונותינו ובעון דורנו גברו הינונות ועצמו התלאות ורבו האנחות מכובד הפורעניות וגודל המסים ועוצם מיני התשחורת היוצאות עלינו בכל יום שאין כדי לומר כי האחרונות משכחות הראשונות על כי נתנו שונאינו עלינו עולם זה אומר אייתי ארנונך וזה אומר אייתי גולגלך ומנדו בלו והלך ומתוך כך נתמעטו בני קהלינו מן המדינה עד שנשארנו בעונותינו מעט מהרבה כתורן על ראש ההר וכנס על הגבעה וחזרו המסים שיהיו על כל חברינו על ראשי הנותרים עד שאין יכולין לעמוד בהן כלל וכשל כח הסבל וכיון שראינו כך נשאננו ונתננו בדבר וראינו תקנה לכל הקהל הנותרים ולאותן שהלכו מטולטלין בארצות אולי יקבץ המקום נדחינו יתקבצו המפוזרים במקומינו וראינו לעשות תקנה והשוייה לכל פורעי המס שיתן פלוני במאה דינרין כך וכך ומזכירין כל פורעי המס ושיתן כל אחד ואחד מהם לפי חשבון זה בכל מאה דינרין שיצאו על הקהל בין ממסים בין מארנוניות בין מגולגולות בין לטור זילא בין לגליגפי בין לצדקה בין לכל צרכי העיר שיצאו על הקהל והשוייה זו ותקנה זו קיימת כל זמן שלא יעשיר הרבה או שלא יעני אחד מהן מבני המס אבל אם ראו הבאים עושר לאחד מבני הקהל או דלדול חס ושלום יחדשו להם על כל מה שראו וכל מי שיערער שום ערעור על תקנה ועל השוייה זו יהיו דבריו בטלין ומבוטלין חשובין כמנא דחסף (תביד) [תביר] דלית ביה מששא אלא א"כ יראה לבני הקהל בראיה גמורה שיעשיר או יעני אחד מהם כי לפי שראינו שהיה השוייה זו תקנה לכל פורעי המס ולכל בני קהלינו מגדולם ועד קטנם ולא עוד אלא להחזיר הגולין והמטולטלין ולהושיבם על אדמתם ולא יהיו כעוף נודד קן משולח והמקום ברחמיו יסכים על ידינו ויכפול שכר טוב לכל המעמיד פסק זה וכל המקיים אותו מלכא דעלמא יברך יתיה ויזכה יתיה וכל העובר עליו יהא בנדוי ובחרם יהושע ובקללת אלישע בן שפט ובשמתא דשמתינהו רב יהודה בר יחזקאל לעקר ביא ושלום על ישראל חוץ מן העובר על תקנה זו וכל חבירנו וזקננו ומנהיגנו יהיו עטורין מבורא הכל ומה שראינו בהסכמת בני קהלינו צוינו לכתוב ביום פלוני לירח פלוני של שנה פלונית וחתמנו בזה להיות ביד כל הקהל לראיה ולזכות. ובזמן שפוסקי' על אחד מבני המס בסך ידוע כותבין הכי וראינו תקנה זו לכל פורעי המס ולבני קהלינו כדי להחזיר הגולים מטולטלים אולי יקבץ המקום נדוחינו וכד[י] להקל מעליהם ושיפרעו מן המסים ומן הפרעונות כפי יכולתן ובכן בא לפנינו פלוני בן פלוני ובקש ממנו כדי לפסוק מעליו מס ידוע בכל שנה ושנה ולהעמידו על סך ידוע כפי השגת ידו ופסקנו עליו בהסכמת בני קהלינו בכך וכך דינרין בכל שנה ושנה ופטרנוהו מכל פרעונות ותשחורות וקנסות וגריבא שיצא עלינו מחמת השלטון ומכל דבר גדול וקטן ולא יהא רשות לא לנו ולא לאחד מבני קהלינו לחזור עליו ולשנות ממנו פסק זה שפסקנו עליו מהיום ועד כך וכך שנה ולא לערער עליו שום ערעור בעולם אלא פסק זה בלבד שפסקנו עליו ולפי שראינו וכו'. ואם רצו לפטור נמי אחד מפורעי המס לגמרי עד כך וכך שנה מפני עלבונו או מפני הפסדו או מפני שגרבו השלטון כותבין עליו כפי מה שיראו. הרי נשלמו שלשה ושבעים שטרי הממונות והמשאות והמתנות. ועשר שטרות המסורות לחכמים ולזקנים וגדולי הצבור שאינן לשאר העם (והשערות) [והשטרות] נמי שהן לזקני' מקל לרדות בהן. וענין שטר השוייה לפורעי המס. ואלו השטרות נמי יש מהן הרבה שהן מתחלקין לכמה שטרות על פי המאורעות והדיינין וסופרים למדין דבר מתוך דבר מדברי רבותי' ומענין חבורנו זה וכותבין כל שטר ושטר לפי תולדתו ולצורך שעתו.
<h2>דף כא:</h2>
והשטר החמישים ושבעה הוא שטר רגיעה. והוא דאמור עליה בתוספתא [ב"מ ספי"א] ורשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם ואמרינן נמי בפר' השותפין [ב"ב ח' ע"ב] ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל (שם) [שכר] הפועלין ולהסיע על קיצתן. ואמרינן בסופא דשמעתא [שם ט' ע"א] הנהו טבחי דאתני בהדי הדדי דכל דעביד ביממא דחבריה ליקרעוה למשכיה אתא לקמיה דרבא וחייבינהו. איתיביה רב יימר בר שלמיא לרבא ולהסיע על קיצתן לא אהדר ליה אמ' רב פפא שפיר עבד דלא אהדר ליה הני מילי היכא דליכא אדם חשוב אבל אי איכא אדם חשוב לא כל כמיניה דמתני. ואמרינן נמי בפר' לא יחפור [שם כ"א ע"ב] אמ' רב הונא האי בר מבואה דאוקים רחיא ואתא בר מבואה חבריה וקא מוקים גביה דינא הוא דמעכב עילויה דאמ' ליה קא מפסדת לחיותאי. לימא מסייע ליה מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלוא ריצת הדג וכמה אמ' רבה בר רב הונא עד פרסה שאני דגים דיהבי סיירא. אמ' ליה רבינא לרבא לימא רב הונא דאמ' כר' יהודה דתנן ר' יהודה אומ' לא יחלוק חנוני קליות ואגוזים לתינוקות מפני שמרגילן לבוא אצלו וחכמים מתירין. אפי' תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרב יהודה התם אלא משום דאמ' ליה אנא קא פליגנא אמגוזי את פלוג שיסקי אבל הכא דאמ' ליה קא פסקת לחיותיה, ואותבינן על רב הונא מהא עושה אדם מרחץ בצד מרחצו של חבירו חנות בתוך חנותו של חבירו ואינו יכול למחות בידו מפני שיכול לומ' לו את עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי. ופריק רב הונא תנאי היא דתניא כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבני אומניות ולשכנו אינו כופהו. רשב"ג אומ' אף לשכנו כופהו. וליתה לדרב הונא חדא דקם ליה כיחידאה ולעולם הלכתא כסתם מתני'. ועוד דהא רב הונא בריה דרב יהושע דהוא בתראה פליג עליה דאמ' רב הונא בריה דרב יהושע דהוה בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב ואי שייך בכרגא לא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב. בעי רב הונא בריה דרב יהושע בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי תיקו הילכך לא מצי מעכב. ואע"ג דלית הלכתא כרב הונא לענין הקמת הרחים שיוכל לעכב עליו וכן בענין הנהו טבחי דאמרינן לעיל אבל איכא אדם חשוב לא כל כמיניה דמתנו מכל מקום אם יש אדם חשוב ביניהם או הוא דבר שכל הסוחרים והתגרים ובני העיר הושוו ביניהם אי נמי כל הנחתומין והצבעין או כל בעלי האומניות ההוא הושוו בו והתנו ביניהן בין בקנין בין שלא בקנין התנאי שלהם קיים ועל כגון זה אמור בתוספתא ורשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם.
וזהו נוסח שטר רגיעה. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמרו לנו פלוני ופלוני הנחתומים שבמקום פלוני, ואם הם מרובין להזכיר שמותיהן אומ' כל בני מבוי פלוני או כל בני עיר פלוני הוו עלינו עדים וקנו מכל אחד ואחד ממנו להיות ביד כולנו לזכות מחמת שרצינו ברצון נפשינו בלא שום זכר אונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ובעין יפה ואיצטבנא ברעות נפשנא ועבידנא רגיעה ביננא דכל אחד ואחד מיננא אית ליה יומא בשוקא יום פלוני לפלוני, ואם הם מרובין נמי להזכיר שמותיהן אומרים ויתחיל לנקוט שוקא יום ראשון בחדש פלוני השרוי בתחלת המבוי ואחריו השרוי אצלו יום שני וכן דרך חנייתן כולן זה אחר זה ולית רשותא לכל חד מיננא למיעבד ביומא דחבריה מידי עיבידתא מאומנותא דילנא ומאן דעביד ביה אית עליה כך וכך קנס או כך וכך הפסד ויהא רשאי לכל חד וחד ממנו לתת הקנס הזה לכל שליט וסרדיוט שירצה שכך התנינו בינינו וקבלנו על עצמינו קבלה גמורה בלא שום אונאה ובלא שום שיור בעולם וקבלה זו קבלה בקנין גמור ורגיעה זו שרירא וקיימא כדת וכהלכה דלא להשנאה בה ודלא למיהדר מינה לעלם מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מכל בני מבוי פלוני מכל חד וחד לחבריה בקנין גמור בכל מאי דכתיב ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה. ומה שהיה בפנינו ביום פלוני לירח פלוני לשנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן בברצלונה מתא כתבנו וחתמנו ונתננו ביד כל אחד ואחד מהם לראיה ולזכות והכל שריר וקיים. ולשון רגיעה מלשון רגעים ורגע. גרסינן בפר' המניח את הכד [ב"ק כ"ז ע"ב] ההוא גרגותא דבתרי דכל יומא הוה דלי חד מיניהו יומא חד אזל חד מיניהו וקא דלי ביומא דחבריה א"ל יומא דילי הוא לא אשגח ביה שקל פנדא דמרא מחייה אמ' ליה למחייה מאה פנדי בפנדא דמרא אפי' למאן דאמ' לא עביד איניש דינא לנפשיה במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה, וכן הלכתא דעביד איניש דינא לנפשיה.
<h2>דף כט:</h2>
והשטר המ"ג הוא שטר (ניגידא) [ניגירא]. והיא האמור למעלה בתלמוד ואי כתב (גיטירא) [ניטירא] קלא אית למילתא ורבואתא קא כתיב הכי ואי כתב (גיטירא) [ניטירא] (ואי) [והוא] לשון שמירה כלומ' שעושין שטר ביניהם שישמרו זה את זה מלהחזיק על חבירו וזהו שטר ניגרא בזמן שקנו ראובן ושמעון קרקע בשותפות והוא משותף ביניהם ואוכל ראובן פירות אותו קרקע ראשונה שנה אחת ושמעון שנה אחרת אין בכך כלום ואין יכולין להחזיק זה על זה, אבל אם אוכל אותה ראובן שלש שנים זה אחר זה ואחר כך אוכל אותה שמעון שלש שנים אחרים כנגד אותן השלש שנים הראשונים בהא ודאי איכא חששא לחזקה שלא יאמר אחד מהם שלי הוא שהחזקתי בה וכגון זה צריכין לעשות ביניהן שטר ניגוריא שלא יחזיקו זה על זה אבל בזמן שאכלה ראובן שנה ושמעון שנה אין בכך כלום וכדגרסינן בפר' חזקת הבתים בתחלתו [ב"ב כ"ט ע"ב] רמי בר חמא ור' עוקבא בר חמא זבון אמתא תרוייהו מר אישתמש בה ראשונה ושלישית וחמישית, ומר אישתמש בה שנייה ורביעית וששית נפק ערעור עלייהו אתו לקמיה דרבא אמ' להו מאי טעמא עבדיתא הכי ביניכו כי היכי דלא תחזקו להדדי לעלמא נמי לא הוי חזקה [והני] מילי דלא כתוב איטרא, ואית דגרסי נטרא אבל כתוב נטרא קלא אית ליה.
וזה נוסח שטר ניגירא. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בן פלוני ופלוני בן פלוני הוו עלינו עדים בקנין שלם וקנו מכל אחד ואחד ממנו לחבירו להיות ביד חבירו מכל אחד ואחד ממנו לזכות מחמת אותו שדה פלוני שקנינו בין שנינו ועכשיו נתרצינו שכל אחד ואחד ממנו יאכל הפירות שנה אחת ואם יזדמן לו שיאכל כל אחד ממנו הפירות שלש שנים או יותר שיאכל חברו כמו כן ולא יהא כח ורשות לכל אחד ממנו לומ' לחברו באוכלו הקרקע לבדו שלש שנים או יותר שהחזיק על חברו כי לעולם אין לאחד ממנו חזקה על חברו בשדה זו שכך קנינו אנו עדים מכל אחד ואחד מהם לחבירו בקנין שלם ברצון נפשינו בלא שום זכר אונס כלל ומה שהיה בפנינו אנו עדים ביום פלוני בשנת פלונית למנין שאנו מונין כאן במתא פלונית כתבנו וחתמנו ונתננו ביד כל אחד ואחד מהם להיות בידו וביד הבא מכחו לראיה ולזכות והכל שריר וקיים. וכותבין שני שטרות בהאי נוסחא ונותנין האחד לראובן והשני לשמעון כדי שיהא ביד כל אחד ואחד מהם שטר על חבירו. ואתה מוצא נמי שטר ניגירא זה על ענין אחר כגון בית דין שמינו אפטרופוס על נכסי יתומים שכותבין לו שטר אפטרופסות על יתומים כדי שיהא רשאי לעשות באותו שטר אפטרופסותו לישא וליתן בממון של יתומים ולעשות בהם כל חפצת נפשו לצורך הנאת היתומים וכמו שכתבנו הנוסחא לעיל בשטר אפטרופסות' ליתמי וכדי שלא יכבוש זה השטר האפטרופא ויאמר היום או מחר כל אלו הנכסים שלי הם כותבין עליו שטר שימוש שהוא שטר ניגירא וכותבין בו כי לא נכנסו אלו הנכסים ברשותו אלא מפני שהוא ממונה בהן אפטרופא ומזכירין סך הנכסים והקרקעות וכותבין עליו זה השטר כדי שלא יוכל להחזיק בנכסי'. ולשון ניגרא שכתבו רבואתא בהאי שטרא וקראו אותה כך לא הוברר לנו למה קראו שם זו שטר ניגרא אלא שמצינו שקראוה ניגראן בנוסחי עתיקי דרבוואתא.
<h2>דף לה:</h2>
והשטר המ"ב הוא שטר משכנתא. והיא משכנתא סתם שאינה לא אפותיקי ולא קיום שהוא שטר חוב לבדו אלא היא משכנתא סתם כגון מלוה ממנו מעות ומשכן (לך) [לו] שדהו בהם לזמן קצוב ואמ' לו אם אתן לך עד יום פלוני אם לאו תרד בשדה פלונית ותאכל פירותיו בנכיתא או כגון שמשכנו שדהו מעכשיו ואמ' לו אם לפירותיו מאלתר בנכיתא עד שאפרע לך שלך, ושטר משכונא זו היא בהתראה ובנאמנות ובלבד שישאלו העדים הנאמנות בעת הקנין ללוה ואם שאלוהו מועיל אותו הנאמנות לגבות מן היתומים בלא שבועה כמו שפירשנו לעיל בכמה מקומות עיקרן של דברים אלו.
וזהו נוסח שטר משכונא. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמר לנו פלוני בן פלוני מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ובעין יפה ונטלתי וקבלתי ממנו כך וכך דינרין טבין ותקלין ממטבע פלוני ומשכנתי לו בהם כל אותו שדה שיש לי במקום פלוני כמו שהוא מסויים במצרניו ואלו הן המצרנין מצד אחד שדה פלוני ופלוני, מצד שני שדה פלוני ופלוני, מצד שלישי שדה פלוני ופלוני, מצד רביעי שדה פלוני ופלוני, וכל מה שיש תוך מצרנין הללו הכל משכנתי לו לפלוני זה בדינרין אלו הכתובים למעלה עם כל עמל ושבח ששם בעפר ובאדמה מתהום תהומיא ועד רום שמיא ביציאה וביאה וקבלתי עלי לפרוע לו לפלוני זה הממון הכתו' לעיל כך וכך ואם לא אפרענו לו לזמן הזה הכתובין לעיל מיד יהא רשאי לירד במשכונה זו שמשכנתי לו ולאכול פירותיו בנכיתת כך וכך בשניה ומעכשיו ילך פלוני זה ויזכה ויחזיק ויקנה במשכונה זו ויהא רשאי לעבוד ולנטוע ולחרוש ולזרוע ולהוציא אריס ולהכניס אריס ולאכול פירות משכונה זו בכל שנה ושנה בכך וכך נכיתא עד שאפרע לו את שלו ואם לא אפרע את שלו לזמן הכתוב לעיל יהא רשאי לעשות ממשכונה זו כל חפצת נפשו אם ירצה להחזיקה לעצמו ולאכול פירותיה בנכיתא הנזכרת ואם ירצה להוריד קורות ותקראות ורעפים ולסתור כותלים ואבנים ומניתי אותו אפטרופוס מעכשיו למכור הכל על פי עצמו שלא על פי בית דין ויהא נאמן בדבורו ואם ירצה נמי למכור גוף הקרקע יעשה מן הכל חפצת נפשו בנאמנות גמורה בלא רשותי ובלא רשות בית דין ואדם בעולם ומעכשיו סלקתי עצמי ורשותי ורשות הבאים מכחי סלוק גמור לעולם ולא נשתייר לי במשכונה זו שום חלק ותפיסה וזכות בעולם לא לי ולא ליורשי אחרי עד שאפדה אותה אני או הבאים מכחי ממנו ומן הבאים מכחו ולא נשתייר לי אצלו מדמי משכונה זו כלום כי הכל קבלתי ממנו משלם וכל זמן ששטר משכונה זו יוצא מתחת יד פלוני הוא והבאים מכחו כשני עדים ברורים בלא חרם ובלא שבועה בלא הדרת ראש שכך קנינו ממנו אנו עדים מפלוני זה בפירוש על נאמנות זו. והודענוהו לפלוני זה הוי יודע שאם אתה פורע לו ממון זה בעדים פרע לו שאם לא תפרענו בפני שני עדים כשרים אין לך מועיל פירעון כלום עד שתקבל השטר מידו ואפי' אתה פורעו בפני שני עדים אם עשית לו נאמנות אין מועיל העדות כלום אלא כל זמן שתפרענו קבל מידו השטר. ויש שכותבין הכי והתרינו בו אנו עדים והודענוהו כח הנאמנות ואמרנו לו לפלו' זה דע שכבר האמנתו על עצמך וכל פריע שתפרע שלא בפני עדים אינה פריעה אלא אל תפרע לו כלום אלא בפני עדים וסבר וקביל וכל מי שיבא מארבע רוחות העולם בן ובת וכו' עד וחשובין כחרס הנשבר שאין בו ממש ועלי ועל יורשי אחרי להפיץ ולהדיח ולסלק מעליו ומעל הבאין מכחו כל עורר וטוען בעולם ולהעמיד משכונה זו בחזקתו ובחזקת הבאים מכחו העמדה גמורה בלא שום פסידא בעולם וכל כתב וקיום כתוב בכל לשון וכו' וכל מודעי ומודעי וכו' ואחריות וחומר שטר משכונא זו קבלתי עלי ועל יורשי אחרי כאחריות וכחומר כל שטרי משכונות דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וכו' והכל שריר וקיים.
<h2>דף מ.</h2>
והשטר השלשים ושמונה הוא שטר מחאה. והוא כגון ראובן שיצא למדינת הים והחזיק שמעון בביתו או בקרקע שלו והוא הולך בפני שני עדים הגונים וכשרים יודעים בדקדוקי מחאה ומוחה בפניהם ואומר פלוני הוא גזלן והחזיק בקרקע שלי בגזלה ואם הוא מוחה בפני שלשה לרוחא דמילתא מוחה וכיון שהוא מוחה כך בסוף כל שלש ושלש שנים אעפ"י שהוא מחזיק שמעון לאותו קרקע שנים רבות אין לו חזקה וטעמא דמחאה זו מפני שכיון שהוא מוחה בפני אלו שנים הדבר נודע לכל כדאמרינן [ל"ח ע"ב] חברך חברא אית ליה ושמעון יודע הדבר ואם איתא דלא גזלן הוא כיון שזה האחד מכנה אותו על שם גזלן ומתכעס ממנו והוא אינו הולך לבית דין ואומר להם רבותי למה פלוני קורא אותי גזלן והרי אני מזומן לפניכם לעשות לו דין ובבית דין מוציאין הדבר לאמתו ודנין ביניהם ומצילין את הגזול וכיון שאינו עושה כך הדבר ידוע שהוא גזלן ואין לגזלן חזקה אבל כיון שהחזיק שמעון חמש שנים ולא מיחה ראובן הויא חזקה והרי אנו עתידין לפרש הדבר הזה בסייעתא דשמיא בהלכות חזקה ומחאה, ועל האי מילתא אמרינן בפר' חזקת הבתים [ל"ח ע"א] על ההיא מתניתא דשלש ארצות לחזקה וכו' מאי קסבר אי קסבר מחאה שלא בפני(נ)ו הויא מחאה אפי' יהודה וגליל נמי ואי קסבר מחאה שלא בפני(נ)ו לא הויא מחאה אפי' יהודה וגליל נמי לא. אמ' ר' אבא (בר אבא) בר ממל אמר רב לעולם קסבר מחאה שלא בפני(נ)ו הויא מחאה ומשנתינו (בשנת) [בשעת] חרום תנן ומאי שנא יהודה וגליל דסתם יהודה וגליל כשעת חרום דמי. [ל"ח ע"ב] אמ' רבא הלכתא אין מחזיקין (בנכסי) בנכסי בורח ומחאה שלא בפני(נ)ו הויא מחאה תרתי לא קשיא כאן בבורח מחמת ממון כאן בבורח מחמת מרדין ואפי' מיחה בפני [בני] אדם שאין יכולין למימר ליה הויא מחאה מאי טעמא חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. היכי דמי מחאה אמ' רב זביד פלוני גזלא הוא, ולמחר תבענא בדינא הויא מחאה אמ' להו לא תימרו ליה לאחריני אמ' ליה לא אמרינן ליה לדידי לא אמרינן ליה לאחריני אמרינן חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה, אמ' להו לא תפיקו לכו שותא הא קאמ' להו לא תפיקו לכו שותא אמ' ליה לא נפקא להו שותא אמ' רב פפא הא קאמ' ליה לא נפקא לן שותא. רב הונא בריה דרב יהושע אמ' כל מילי דלא רמיא עליה דאיניש אמ' ליה (בלאו) [ולאו] אדעתא. [ל"ט ע"ב] גידול בר מניומי הוה ליה ההוא מחיתא למחויי אשכחינהו לרב הונא ולחייא בר חייא ולרב חלקיה בר טובי ומחא קמייהו (לישנא) [לשנה] הדר אתא למחויי קמייהו אמרו ליה לא צריכת הכי אמ' רב כיון שמחיה שנה ראשונה שוב אינו צריך למחות. אמ' ריש לקיש משום בר קפרא וצריך למחות בסוף כל שלש ושלש. תני בר קפרא ערער וחזר וערער אם מחמת טענה הראשונה ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה. [מ' ע"א] אמ' רבא אמ' רב נחמן מחאה בפני שנים ואין צריך לומ' כתובו מודעא בפני שנים ואין צריך לומ' כתובו הודאה בפני שנים וצריך לומ' כתובו קנין בפני שנים ואין צריך לומ' כתובו קיום שטרות בשלשה.
וזהו נוסח שטר מחאה. בפנינו אנחנו חתומי מטה אתא קדמנא פלוני בר פלוני וקבל על פלוני בר פלוני ואמ' לנא רבותי הריני מוסר בפניכם ומוחה ואני קובל על פלוני בר פלוני שגוזל אותו בית פלוני והוא מחזיק את שלי בגזלנות והאידנא לא קא יכילנא ליה מפני אונסו ותקפו וליהוו ידעי רבנן דאנא תבענא ליה כשיזדמן לי ומפני שלא יחזיק בבית זה (כ)שהוא גוזל ממני אני מוחה לפניכם מחאה גמורה בתוך שלש שנים וכיון שאני מוחה בפניכם בתוך שלש והוא גוזל את שלי והרי הוא גזלן ואין לגזלן חזקה ומחאה זו שאני מוחה בפניכם כדת וכהלכה כהוגן וכתיקון חכמים כדין כל מחאות דנהיגות בישראל מיומא דנן ולעלם ומאי דהוה קדמנא ומחה הדין פלוני בר פלו' ומסר מילי קדמנא כתיבנא וחתימנא ויהיבנא בידיה למיהוי בידיה לראיה ולזכות ביום פלוני לירח פלוני לשנת פלונית למנין דרגילנא ביה במתא פלונית והכל שריר וקיים. ואיכא נמי מאן דכתב הכי בשטר מחאה ומדאתא קדמנא פלוני בר פלוני ואמ' לנא הוו עלי סהדי וכתבו וחתמו לי מאי דאנא מסר וקביל ומוחה קודמיכון כתיבנא וחתימנא ויהיבנא בידיה וכו'. ואנן כתבינן לעיל מאי דסבירא לן לעניות דעתין כדאמרינן לעיל בשמעתא מחאה בפני שנים, ואין צריך לומ' כתובו מיהו אי אמ' להו הכי וכתבו הכי לרוחא [ד]מילתא לית לן בה ושפיר דמי.
והשטר הל"ט הוא שטר מודעא. והוא כגון ראובן שאונס את שמעון למכור שדהו או לתתו לו במתנה או שאונסו לתת לו מאה זוז במתנה או שאר מטלטלין או למחול לו שטר חוב או למחול לו דבר או כגון שיש לו אצלו מאה זוז וקא אניס ואמ' ליה אי שקלת מינאי חמישים זוז וכתבת לי שטר אביזריא שהוא שטר מחילה מוטב ואי לא לא יהיבנא לך מידי ואונס זו שעושה לו בין ע"י עצמו בין על ידי שלטון בין ע"י גוים בין ע"י אונס ישראל בין ע"י זולתן כל דבר שהוא אונס (מותר) [מוסר] עליו מודעא בפני עדים, וכבר פירשנו דין המודעא לעיל בענין ביטול מודעי. וצריכין נמי עידי המודעא לדעת האונס כולו שעושה לו לשמעון ודבר זה באונס מכירת שדה או באונס ממון או באונס מחילת ממון אבל באונס מתנה בידיעת כל שהוא סגיא ואפי' בגלויי מילתא סגיא וכדגרסינן בפר' חזקת הבתים ולפי שכתבנו כל זה לעיל בענין בטול המודעי לא הוצרכנו לפרש כאן.
וזהו נוסח שטר מודעא. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שבא לפנינו פלוני בן פלוני ואמ' לנא רבותי הוו עלי סהדי דהדין פלוני בן פלוני אניס לי בשלטנא או בשאר אונסא על דרך שהוא האונס כותבין אותו למיזבן ליה דירתא פלוני[ת] דידי או למהביה ליה במתנה והשתא קא מסרנא מודעא קדמיהון דהדין פלוני אניס לי וידוע לכון אנסי דקא מצריך לי לזבוני הדין דירתא דילי במאה זוזי ואנא (אמניא) [אמרנא] ליה דאי יהיב לי בה חמש מאה זוזי דזביננה ליה ואי לא לא מזביננה ומשום אונסי דקא אניס לי(ה) לא סגי לי דלא לזבונה ליה במאה זוזי וכען הוו עלי סהדי דכד חליף אונסא או שעתא תבענא ליה בדינא ומפיקנא ליה מיניה מפני שאנוס אני על כל זה. ויש שכותבין נמי בשטר המודעא ואי אניס לי לבטולי מודעי או דכתי' בשטר זביני ביטול מודעי הוו לי סהדי דלא ליהני מידי דההיא שטרא כולה אונסא היא (ולית) ולית ביה מששא וכל שהוא מבקש ממני אני עושה לו היום ולמחר אבטליניה ואתבעיניה בדינא שאנוס אני ומוטל בידו ואנו שאלנו וראינו דאונסוה אונס הוא והוברר לנו הכין ומשום הכי כתבנו וחתמנו מודעא זו כהוגן וכתיקון חכמים כדת וכהלכה כדין כל שטרי מודעאות דנהיגות בישראל מיומא דנן ולעלם ומאי דמסר וקביל קדמנא הדין פלניא ואונסא זו שידענו כתבנו וחתמנו ביום פלוני בירח פלוני בשנת פלונית לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במתא פלונית ונתננו ביד פלוני בן פלוני להיות בידו וביד הבאים מכחו לראיה ולזכות והכל שריר וקיים. ובשטר מודעא דמתנה אי לא כתיב בה ואנו עדים שאלנו וראינו דאונסיה אונס הוא וכו' לית לן בה דגלויי מילתא בעלמא סגיא כדאמרי' לעיל.
ואם היה שטר מודעא על חוב או על ממון כותבין הכי. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שבא לפנינו פלוני בר פלוני כשהוא צווח וקובל ומסר קדמנא מודעא על פלוני בר פלוני וכן אמר שפלוני זה יש לי עליו כך וכך דינרין וכשאני תובע[ו] ביני לבינו אומר לי אם אתה עושה לי כך וכך או אתה מוחל לי קצת מן הממון אני מודה לך את ממונך ואם לאו אומ' כי אין לך אצלי כלום וכשאני תובעו בפני עדים הוא כופר לי בכל מה שיש לי אצלו ואני אנוס ומסור בידו ועכשיו הוו לי עדים על מודעא זו שאם אעשה לו שטר מחילה בפני עדים ויקנו ממני על המחילה ועל הביטול מודעי קנין אונס ומחילת אונס הוא ולא הויא מחילה וכו' כמו כתבנו לעיל בשטר המודעא של מעלה. וכותבין נמי ושאלנו וראינו אנו עדים דאונסיה אונסה וכו'. עד והכל שריר וקיים.
והשטר הכ"ב הוא שטר הודאה. והוא מענין הודאות והלואות ואע"פ שדינה כשטר חוב כי כל הודאה בקנין הרי כשטר חוב וגם ההודאה נמי בלא קנין אם אומ' לעדים כתובו וחתומו דינה כשטר חוב כמו שפירשנו בהלכות הודאה וכפירה גם בהלכות הקנין ומשפטי ההלואה מכל מקום הרי הוא מתחלקת נוסח גוף השטר בכתיבתה ומתחלקין נמי דיניהן על פי השופרי דשטרי הכתובות באותן שטרות ובלבד שיהיו כתובות על פי הבעלים כגון שישאלו העדים לבעלים בפרופו בעת הקנין כמו שפירשנו לעיל. וענין הודאה כך דינא דהיכא שיושבין שני עדים וראובן מודה בפניהם לשמעון מנה אינה שוה אותה הודאה כלום שיכול הוא לומר השטיתי בך אבל אם אמ' להם הוו עלי עדים בהודאה זו הרי הן באין ומעידין ואינו יכול לכפור ולומ' השטיתי בו אלא א"כ חזר ואמ' פרעתי וכשמעידין אלו השנים שאמ' להם הוו עלי עדים הני מילי על פי[ו] אבל אין רשאין לכתו' עד שיאמ' להם כתובו אבל כיון שהודה אלו השנים ואמ' להם כתובו הרי הם באים וכותבין לו שטר מקוים כראוי בלא קנין וההוא שטרא גובה מנכסים משועבדים כשטרי אקנייתא. ועל האי עניינא גרסינן בפר' חזקת הבתים [ב"ב מ' ע"א] הודאה בפני שנים וצריך לומ' כתובו קנין בפני שנים ואין צריך לומ' כתובו, ואם הודה נמי בפני שלשה ולא אמ' להם כתובו ולא אתם עידי אין כותבין אבל אם עשאן בית דין וקבצו אותן הבעלי דינין על דעת בית דין והם שלשה כל מה שהודו הבעלי דינין בפניהם הרי הוא קיים ואין צריך לומ' כתובו ולא אתם עידי ולא שיאמ' כתובו עלי שטר אלא יש להן שיכתבו עליו שטר הודאה וישתעבדו נכסיו מאותו היום שהודה בפניהם דכיון שב"ד הן הא קיימא לן שכל הודאה בפני בית דין כמלוה הכתובה בשטר דמיא וכבר פירשנו כל זה בהלכות הדיינין. ועל האי עניינא גרסינן בסנהדרין פר' ג' [כ"ט ע"ב] הודה בפני (ב"ד) [עדים] וקנו מידו כותבין, לא קנו מידו אין כותבין בפני שלשה וקנו מידו מאי רב אמ' כותבין הוו עובדא וחש לה רב להא דרב (אשי) [אסי], אמ' רב אדא בר אהבה האי אודיתא זימנין כתבינן וזימנין לא כתבינן מיכנפי ויתבי לא כתבינן כנוף ואייתי הוא כתבינן. מר בר רב אשי אמ' אפי' כנוף ואייתי לא כתבינן ואפילו אמ' הוו עלי דייני עד דקבעי דוכתא בבי דינא ומשדרי שליחא מבי דינא ומזמני להו לדינא. וכבר פירשנו האי שמעתא ופסקא דילה בהלכות הדיינין וגם בהלכות הקניינין ומשפטי ההלואה פירשנו ענין זה. וכת' רבי' סעדיה גאון ז"ל בנוסח שטר הודאה הכי במותב תלתא כחדא הוינא וקבענא דוכתא לדינא דפלוני ופלוני ושדרנא שליחא בתר פלוני ואייתיניה וטען עליה פלוני באלפא זוזי ואודי בהון וכו' עד מה דהות קדמנא וכו' והדין נוסחא היא (באוריתא) [באודיתא] דבי דינא (ואוריתא) [אודיתא] דבי דינא ודאי כותבין נוסח מעשה ב"ד כשאר כל שטרי דבי דינא ומדכרין (אוריתא) [אודיתא] וכל מה דהוה קודמיהון ואיכא נמי (אוריתא) [אודיתא] שאינה מאלו העניינין והוא כגון ההוא דגרס בפר' מי שמת [ב"ב קמ"ט ע"א] בענין איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו וכו' עד מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי אמאי איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו וכו' עד מתקיף לה רב איקרא בריה דרב אמי אמאי (לא) [ו]לודי אסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו ולקנינהו (באוריתא) [באודיתא] נפק (אוריתא) אודיתא מבי איסור איקפד רבא אמ' קא מגמרא טענתא לאינשי ומפסדו לי וכבר פירשנו זה בספרנו השני בהלכות גרים וירושתם.
וזהו נוסח שטר הודאה, בזמן שהיא בקנין ודאי כותבין לו שטר חוב גמור כשאר כל שטרי חובות וקיומין מיהו השופרי דשטרי צריכין העדים לשאול למודה (בעד) [בעת] הקנין וכדפרשי' לעיל אבל שטר הודאה בלא קנין זהו נוסחא. יודעים אנו (יודעים) [עדים] החתומים למטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בר פלוני הוו עלי עדים וכתבו וחתמו עלי ותנו לו לפלוני בר פלוני מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל לא אנוס ולא (שנוי) [שגוי] אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה מחמת שאני לי בפניכם הודאה גמורה בלא שום טענה וערמה ועלילה אלא הודאה שלימה וברורה בלא שום השטאה בעולם שיש לו אצלי כך וכך דינרין והם עלי בהלואה וברשו ומדאודי הדין פלוני קדמנא אנחנא סהדי בהלין דינרין לפלוני בר פלוני ואמינא עליה לסהדי ואמ' לנא כתובו עליה הדין שטרא שהוא בהן ומשועבד לפלוני דנן דאודי ליה בהון קדמנא כשאר כל שטרי חובות וקיומין דנהגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי ומאי דהוה קדמנא ואסהידנא עליה הדין פלוני לסהדי ואמ' לנא כתובו ביום פלוני לירח פלוני לשנת פלוני לבריאת עולם למניינא דרגילנא למימני ביה במתא פלונית כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות והכל שריר וקיים. שטר הודאה זו הרי הוא משועבד בה הוא וכל נכסיו כשאר כל שטרי חובות שהן בקנין גמור דנהיגין בישראל ושעבודו ואחריותו כמותן מיהו לענין פריעתו לפי שלא פירש בהודאתו מתי יתבעם ממנו המלוה ולא יכלו העדים לכתוב ענין זה בשטר אצטריכן לפרוש מהדין הפריעה ומתי יתבעם ממנו שיש מי שאומ' דכיון שלא פירש זה (המורה) [המודה] זמן בהודאה זו הרי אנו דנין בה כדין מלוה סתם שאינו רשאי לתובעו לאלתר אלא לאחר שלשים יום וכדגרסינן בתחלת פר' כיצד העדים נעשו זוממין [מכות ג' ע"ב] תניא [המלוה] את חברו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה. ויש מי שרוצה לומ' כין אין אנו דנין בזה המקום סתם לפי שזו (המורה) [המודה] כבר זו הוא המלוה עליו מקודם שהוא (מודה) [מודה] בה השתא. והני אמרי לך כיון דהשתא הוא דקא מודה בה קמי סהדי הרי הוא כאלו השתא מלוה אותם לו וראיה לדבר שמשעה זה הוא משועבד לו בהן ולכך הרי דין זה כמלוה סתם ובזמן שפירש זה המודה בפני אלו העדים זמן או שאמ' להם וקבלתי עלי לפורעם לו כל זמן שירצה הרי הן כותבין בשטר ההודאה כמו שפירש בפניהם בעת ההודאה.
והשטר הרביעי הוא שטר אביזריא. והוא שטר פצוי ואינו יוצא מכלל שטר מכלל המחילה מיהו המחילה הוא על דבר ידוע שעשה לו פשרה ומחל לו אבל שטר אביזריא היא מחילת כל טענות ותביעות בעולם כגון שיקבל ממנו משלם וכותב לו הכי. והכי כת' רבי' האיי גאון ז"ל בהאי לישנא בתשובה דיליה ואם מחל מחילה גמורה ברצונו כמו שכותבין בשטר אביזריא ואחלית ומחלית ליה כל פשרא וכל טעותא וכל שלותא בין דידענא ביה בין דלא ידענא ביה ומגליה לי לבתר השתא. וזהו נוסח שטר אביזריא. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בר' פלוני היו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בר' פלוני להיות בידו לראיה לזכות מחמת שרציתי ברצון נפשי ושלא באונס כלל לא אנוס ולא שוגג אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ואם הוא שטר פצוי זה משטר ידוע או מחוב ידוע יכתבו כך מחמת שהיה לי שטר עליו בכך וכך זוזי והשתא אשתלימתיה מיניה ונסיבית וקבלית זוזי יש להון דהוו כתיבין לי על פלוני דנן מן ידיה עד גמירא ואין לי עליו כלום כי הכל נפרעתי ממנו משלם ואם הוא מתביעות סתם כותבין הכי מחמת שקבלתי ממנו כל חובות ותביעות שהיה לי עליו ולא נשאר לי עליו שום כח משום כל שטר חוב ושטר כיס וערבנותם וקבלנות וכתב יד ופקדון וירותא ואחסנתא ומתנתא ומשכנתא ואין לי עליו לא פיקאר ולא הימאר ולא הונאה ולא שבועתא ולא פתיחא ולא שמתא סתם ופירוש ולא נותר לי אצלו כלום לא דהבא ולא כספא לא כסויה ולא מאני תשמישא ולא מאני פרזלא ולא מאני נחשא ולא מאני נידבא ולא מאני אעא ולא מאני ספתג דיוקנא ולא הואלה אמחאה ולא כל הונות שבעולם לא משוה זוז ולמעלה ולא משוה זוז ולמטה כי הכל קבלתי ממנו משלם. וכותבין וכל מי שיבוא מארבע רוחות העולם יהודי או ארמאי קרוב או רחוק בכתב או על פה דיקום ויטעון וישתעי ויערער שום ערעור בעולם על פלוני הנז' מחמת פיצוי זה ואביזריא זו כלום כדי לבטל שטר פיצוי זה כולו או רובו או מקצתו יהיו דברים בטלים ומבוטלים וחשובין כחרס הנשבר שאין בו ממש עלי ועל באי כחו לפצות ולהדיח ולסלק מעליו ומעל באי כחו כל עורר וטוען שבעולם שיערער על שטר פיצוי זה כלום ולהעמיד שטר פיצוי זה ושטר אביזריא זו בחזקתו ובחזקת באי כחו העמדה גמורה בלא שום פסדתו ובטלתי כל מודעי ומודעי דמודעי ומודעי דנפקו מגו מודעי עד סוף כל מודעי שמסרתי ושאמסור דלא למילף מינהא ודלא למיתלי בהון לעלם ושטר פיצוי זה ואביזריא זו קבלתי עלי ועל כל נכסים שיש לי מקרקעי ואגבן מטלטלי שקניתי ושאקנה באחריות ובחומר כל שטרי פיצויין ואביזראין גלויין ומפורסמין שרירין וקיימין כהוגן וכתיקון חכמים דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וכו'. ויש נמי גם מי שכותב גם בשטר אביזריא ואחילית ומחילית ליה כל פשרא וכל שלותא וכל טעותא וכו' כמו שכתבתי לעיל במה שכת' רבי' האיי גאון ז"ל. אבל מי שאינו כותב שם הכי לפי שהוא עושה אותה בלשון פרעון כל מה דאיפשר למיכתב לרוחא דמילתא טפי עדיף. ואם הוא בלשון מחילה הרי הוא והמחילה שוין אלא שהן חלוקין כאן בחשבון שכתבנו להלכותיהן שזה לשון פיצוי ופירעון וזו לשון מחילה שמוחל ואפי' מה שלא קיבל ממנו והוא קרוב משטרי הפשרה.
והשטר המ' הוא שטר מחילה. וזהו נוסחה. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמר לנו פלוני בן פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בן פלוני להיות בידו לראיה ולזכות מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל אלא בלבב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ובעין יפה ומחלתי לו מעכשיו מחילה גמורה מחילת שמים ומחילת בריות קול טענה וקול תביעה וכל ממון וכל דררא דממונא וכל שבועה שהיה לי אצלו קודם היום ועד היום הזה וכל טעותא וכל שלותא בין דידיע לי השתא בין דאיגליא לי בתר השתא הכל מחלתי מעכשיו משלם ואין לי (רשום) [רשות] היום או מחר לומ' כי טעיתי לפי שהכל (אני) מוחל אני לו מעכשיו ידוע ושאינו ידוע ומחילה זו מחילה גמורה ושלימה כדת וכהלכה שרירא וקיימא חתוכה וחלוטה דלא להשנאה בה ודלא למיהדר מינה לעלם ויהבא ליה ומשלמ[נ]א ליה וליורשיו אחריו ואין מי ימחה בידו וביד הבא מכחו כי בלב שלם עשיתי לו מחילה זו מחילה גמורה בלא שום שיור בעולם לא לי ולא לבאים מכחי ולא נותר לי עליו לא שבועה ולא חרם סתם ולא הדרת הראש וכל מי שיבוא מארבע רוחות העולם בן ובת אח ואחות קרוב ורחוק יורש ונוחל יהודי ויהודית גוי וגויה דיקום ויטעון ויהגה וישתעי ויערער שום דין ודברים בעולם על פלוני זה או על הבאין מכחו כדי לבטלה כולה או מקצתה או כדי להשביעו ולהחרימו מחמת מחילה זו יהיו דברי המערער בטל ומבוטל וחשוב כחרס הנשבר שאין בו ממש ולא יהא רשות לשום אדם בעולם להשביעו ולהחרימו ועלי ועל יורשי אחרי להפיץ ולהדיח ולסלק מעל פלוני זה כל ערעורין שבעולם ולהעמיד מחילה זו בחזקתו ובחזקת הבא מכחו העמדה גמורה ושלימה בלא שום פסידא בעולם וכל מודעי ומודעי וכו' ואחריות וחומר שטר מחילה זו קבלתי עלי ועל יורשי אחרי אגב ארבע אמות קרקע כהוגן וכתיקון חכמים כאחריות וחומר כל שטרי מחילות דנהיגות בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מפלוני בן פלוני זה לפלוני בן פלוני זה בכל מאי דכתי' ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה. ומה שהיה בפנינו ביום פלוני בחדש פלוני בשנת פלונית וכו' עד והכל שריר וקיים. והיכא דאתא לבתר דקנו מיניה על המחילה וטען בטעותא דחושבנא ידיעה דהנהו תרתי גינאי [גיטין י"ד ע"א], כבר פירשנו ענין זה בהלכות הקנין פירוש מבואר.
והשטר השנים וחמשים הוא שטר פשרה. והיא צריכה קנין וכבר כתבנו ענייניה לעיל בהלכות הקניינין ופשרה וזה הוא נוסחה. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בן פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בן פלוני להיות בידו לזכות מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ובעין יפה ונטלתי וקבלתי ממנו כך וכך דינרין מכל מה שיש לי עמו ונתפייסתי ממנו ומכל שותפו' ומכל דררא דממונא ומכל עסק ומכל דין ודברים שיש לי עליו בין מקרן בין מריוח עד גמרא ולא נשתייר לי אצלו שום דבר בעולם (ו)לא משוה זוז ולמעלה ולא משוה זוז ולמטה כי הכל נתפשרתי עמו משלם בקנין גמור ונתפייסתי מן הכל במה שקבלתי ממנו ושוב אין לי רשות ולא ליורשי אחרי לתבוע מפלוני זה או מיורשיו אחריו לא דין ודברים ולא דין ולא מצו ולא תגר ולא טענה ולא הרהור ולא ערעור לא בבית דין של ישראל ולא בבית דין של אומות העולם מחמת שנתפשרתי עמו ולקחתי ממנו כל מותר שותפות ועסק ודררא דממונא שהיה לי עמו ויהיה פטור פלוני זה מדין שותפות ומכל משא ומתן שיהיה לי עמו הוא ויורשיו אחריו ויהיה פטור מן שבועה ומן גזירה ומחרם סתם ומשבועת השותפין והפקדון ומן גזרת הגזלנין ומחובות הנחשדין ומכל שטרי קללות מהיום ולעולם, ופשרה זו בקנין גמור פשרה גמורה חתוכה וחלוטה כדת וכהלכה דלא להשנאה בה ודלא למיהדר מינה לעלם ויהיבנא ליה ומשלמת ליה ולירשוהי בתרוהי ואין מי ימחה בידו ולא ביד הבא מכחו כי בלב שלם לא (שנוי) [שגוי] ולא אנוס ולא מוטעה ולא בשלותא בשגגה עשיתי לו פשרה זו בלא שום שיור בעולם לא לי ולא לבאים מכחי ואפי' איתגלייא לי טעותא ושלותא היום או מחר לית לי רשות למימר ליה פשרה בטעות הוות כי מעכשיו מחלתי לו בקנין גמור כל טעותא ושלותא בין דידיעא לי השתא בין דאיגליא לי לבתר הכין. וכל מי שיבוא מארבע רוחות העולם בן ובת אח ואחות קרוב ורחוק יהודי ויהודית יורש ונוחל גוי וגויה שיבוא ברשותי והרשיתי ולא ברשותי והרשתי דיקום ויהגה (ויטעה) [ויטעון] וישתעי ויערער עלי פלוני זה או על הבאים מכחי מפשרה זו ומחילה זו כדי לבטלה כולה או מקצתה יהיו דבריו בטלין ומבוטלין וחשובין כחרס הנשבר שאין בו ממש ולא יהא בהן כח לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם וכל כתב וקיום כתב בכל לשון יהודי או יוני ופרסי ומדי וישמעאלי או בכל לשון וכתב שיצא על שמי ושלא על שמי מחמת פשרה זו כדי לבטלה כולה או מקצתה או שטר שום חוב או שותפות בעולם שיהא לי עליו עד היום יהא אותו כתב וקיום אותו שטר חוב או שטר שותפות בטל ומבוטל וחשובין כחרס הנשבר שאין בו ממש ועלי ועל יורשי אחרי להפיץ ולהדיח ולסלק מעליו ומעל הבאין מכחו כל עורר וטוען בעולם בין בכתב בין בעל פה עד שאעמיד בידו וביד הבאים מכחו העמדה גמורה בלא שום פסידא בעולם וכל מודעי ומודעי דמודעי וכו' שמסרתי ושעתיד אני למסור כולם בטלתים בפניכם דלא למילף מנהון לעלם בכל דיבורין ותנאים דאמרו ודתקינו דמבטלין בהון מודעין ותנאין וכולן מכרן פלוני זה לפלוני זה בזוז א' וקבל עליו פלוני זה אחריות וחומר פשרה זו כאחריות וחומר כל שטרי פשרות ומחילות דנהיגות בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וקנינא מפלו' זה לפלוני זה ביום פלוני לירח פלוני בשנת פלונית כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במתא פלונית בכל מאי דכתיב ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה והכל שריר וקיים.
והשטר השני היא אשרתא דדייני. והוא קיום בית דין כשמקיימין את השטר והוא האמור עליו נמי בבבא מציעא בפר' שנים אוחזין [ט"ז ע"ב] אמ' ר' אבהו אמ' ר' יוחנן המוצא שטר חוב בשוק [לא] יחזירו לבעלים ולא מיבעיא היכא דלא כתב הנפק פי' והוא קיום בית דין דאיכא למימר כתב ללות ולא לוה אפי' כתב בו הנפק לא יחזיר מאי טעמא חיישינן לפרעון, ושטר קיום בית דין זה נוהג על אלו הדרכים בזמן שבאין עידי השטר בעצמן ומעידין על אותו השטר ועל חתימת ידיהו דהיא גופה אי נמי ליתנהו הני סהדי ואתו סהדי אחרינא ואסהידו קמיה בי דינא אחתמות ידיהו אי נמי כשמכירין בית דין עצמן חתימת העדים או שמקיימין אותן משאר שטרות וכל אלו העניינים כבר פירשנום בהלכות עדות פי' מבואר. ועל כל אלו העניינים מקיימין בית דין את השטר ההוא בקיום בית דין והוא הנקראת שטר הנפק שהיא אשרתא דדייני ולשון אשרתא מלשון שריר וקיים ומלשון אשרנוהו וקיימנוהו, ועל זה האשרתא גרסי' בכתובות בפר' האשה שנתאלמנה [כ' ע"א] אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערער אלא אם כן הוחזק בבית דין. אמרי נהרדעי אין מקיימי' את השטר אלא משטרי שדות או משטרי כתובות והוא שאכלום שלש שנים בעליהם ובשופי וביוצא מתחת ידי אחר אבל מתחת ידו לא חיישינן דילמא זיופי זייף. [שם כ"א ע"ב] אמ' רב הונא אמ' רב שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מהן מכירין חתמות ידי עדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם שמע מינה תלת, שמע מינה עד נעשה דיין בדרבנן ושמע מינה דיינין המכירין חתימת יד העדים אין צריכין להעיד בפניהם ושמע מינה דיינין שאין מכירין חתימת ידי עדים צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד, אמ' רב פפא האי אשרתא דדייני דכתיבי מקמי (דלא) [ד]אחוו שהדי חתמות ידיהו פסולה משום דמיחזי כשיקרא ולית הילכתא כרב פפא דגרסינן בפר' הכותב [כתובות פ"ה ע"א] וליתה לדרב פפא מדאמ' רב נחמן אומר היה ר' מאיר אפי' מצאו באשפה וכו'. [שם כ"ב ע"א] אמ' ר' זירא שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם צריכין למיכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי. אמ' רב נחמן ואי כתב בה בי דינא תו לא צריך כגון דכתב ליה אמ' לנא רבנא פלוני הבית דין ואמינא ליה לרבנא פלוני, ולא הארכנו בהני ענייני כי כבר פירשנום בהלכות עדות, וטופס השטר גופו הכי כותבין אותו. אתקיים שטרא דנא דנסחיה ושהדוה מיניה וביה במותב תלתא כחדא הוינא ומדאתו תרין סהדיא ואסהידו אחתמות ידיה שהדייא אילין דחתימין לעיל דאינון פלוני בר' פלוני ופלוני בר' פלוני דהיא גופא אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי, ובזמן שאין עדים אחרים על חתימות ידי העדים שהם בשטר אלא הם בעצמם כותבין הכי. במותב תלתא כחדא הוינא כד אתקיים שטרא דנן קדמנא דנסחיה וסהדוהי מיניה וביה ומדאתו הני תרין סהדי דחתימין לעיל דאינון פלוני בר' פלוני ופלוני בר' פלוני וקיימנוהו להאי שטרא מיניה וביה ואשרנוהו כדחזי. ויש מי שנוהגין לכתוב בהאי אשרתא הנפק שטרא דנן קדמנא ואתקיים במותב תלתא מדאתו הני שהדי וכו' וזה שנהגו לכתוב בו הכי משום האי שמעתא דכתבינן לעיל דבפר' שנים אוחזין ולא מיבעיא היכא דכתב בו הנפק. ואלו שלא נהגו לכתוב בו הנפק אין בכך כלום כי הקיום בעצמו נקרא הנפק לפי שמוציאין אותו השטר בפני בית דין ומקיימין אותו.
וכתבנו בהלכות גיטין שאלה לחזקיהו נשיא ישראל והחזרנוה כאן במקומה וזו היא נוסחה. לאחר שנפטר רבי' האיי גאון זצ"ל לבית עולמו בגן עדן נשאל חזקיהו נשיא ישראל בהלכה זו. וששאלת בפני כמה מבטלו רב נחמן אמ' בפני שנים רב ששת אמ' בפני שלשה וכו' [גיטין ל"ב ע"ב] הכי גירסה ופירושה עד הא קמ"ל דלא שנא כת' בלשון דיינין וחתמו עדים כי יש מי שמשנה בגירסא ומינה בעינן השתא שטר שכתו' בו אנו עדים בתחלה ופירשו מעשה שהעידו בו ואח"כ פירשו כי באו העדים והעידו בפניהם בכך וכך בדברים אחרים וחתמו בתוך השטר שלשה מי הוי עד מפי עד הואיל וקראו עצמן בתחלה עדים ואין יכולין לעשות עוד מעשה בית דין או לאו, לפי שמצינו תשובה לאדונינו גאון ז"ל מכשיר דבר זה ומצאנו סיוע לדבריו מיהא [סנהדרין ל"ד ע"ב] דאמ' רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה ויש מי שחולק בדבר יודיענו שורת הדין. גירסא הכין היא בפני כמה מבטלו רב נחמן אמ' בפני שנים רב ששת אמ' בפני שלשה דהא בית דין קתני, רב נחמן אמ' בפני שנים בתרי נמי בית דין מיקרו אמ' רב נחמן מנא אמינא לה דתנן מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני, ורב ששת אמ' לך תנא כי (דוכרא) [רוכלא] ניחשוב וניזיל, אמ' רב נחמן מנא אמינא לה תנן הדיינין חותמין למטה או העדים מאי לאו דומיא דעדים מה עדים שנים אף דיינין האמורין בפרוזבל שנים. ורב ששת אמ' לך מידי איריא הא כדאיתא אם הדיינין חותמין שלשה ואם העדים חותמין על מסירת דברים לבית דין שנים וחזרנו אחרי כן לסופא דמתני' דפרוזבל הדיינין חותמין למטה או העדים ואמרינן למה לי למיתנא הדיינין חותמין למטה או העדים דהוה ליה למיתנא וחותמין ואין צריך לומ' הדיינין חותמין והשבנו שהיינו אומרין אם כתבו בלשון דיינין אין חותמין אלא דיינין אבל מילתא אגב אורחיה קמ"ל דלא שנא כתבן בלשון מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין וכתבו וחתמו עדים על מסירת דברים לדיינין ולא שנא דכתבי בלשון עדים מעיד אני אתכם פלוני ופלוני העדים וחתמו העדים. ומתוך הדברים תדע כי צריך בפרוזבל למסור לדיינין ידועים ולא למי שעושה אותם דיינין לפי שעה בתורת הגט שאמ' בפירוש עושה בית [דין] דאי לא תימא הכי כי כתבו בלשון עדים וחתמי מי יודע שעשאן דיינין אם לא שיודעין הן שהן דיינין ועוד הלא המשנה כך אמרה הדיינין שבמקום פלוני לפי' כל מקום שהוא או[מר] הדיינין ומוסר לבית דין ובא לבית דין מומחין ולא להדיוטות שעושה אותן בית דין ומפני שיודעים הם אינו צריך לפרט כי דיינין הן לפיכך כשאמ' המשנה [יבמות ק"ב ע"ב] מצות חליצה בשלשה דיינין ואפי' שלשה הדיוטות אמרינן וכי מאחר דאפי' הדיוטות דיינין למה לי הא קמ"ל דבעינן שלשה יודעין להקרות כעין דיינין אבל מקום שאומ' עושה בית דין ומשלחו וכל שאמ' שיכול לעשות בית [דין] אשר אינם אלא שאם עשו אותן או עשו עצמן באותה שעה כדיינין הרי דיניהן דין, וצריכין לפרש. וראיה גם לדברי הא דרב יהודה אמ' רב (שנים) [שלשה] שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין ואלו כל מעשה הדיוטות דין הוא ואעפ"י שלא פירש ומה הפרש בין כותבין ובין עושין דין הרי נעשה דין בהיותם שלשה אלא אם כתבו מעשה ולא פירשו שלעשות דין ישבנו אינו כמעשה בית דין אלא עדות בעלמא העידו ואם פירשו שלעשות דין ישבנו הרי מעשיהם כמעשה בית דין. וזו היא תשובת שאלתם בשטר שכתו' אנו עדים המעידים בתחלה ופירשו מעשה שהעידו בו ואחר כך פירשו כי באו העדים והעידו בפניהם בכך וכך בדברים אחרים וחתמו בסוף השטר שלשה שאם היו השלשה החתומין דיינין ואעפ"י שלא אמרו לדין ישבנו ולא פירשו שמעשה בית דין עשו ולא כתבו בלשון בית דין אלא בלשון עדים הכי מעשה בית דין הוא והעדים שהעידו בפניהם עדות קיימת ואינו כעד מפי עד דומיא דכתבו בלשון עדים וחתימי דיינין וכן אם כתבו בלשון דיינין וחתימי עדים ואם הדיוטות הן ואינן דיינין ולא פירשו שמעשה בית דין עשו וחתמו שלשה אפי' עשרה עדים ומה שהעידו עליו קיום ושהעידו לפניהם כעד מפי עד ואין לחוש עליו, אבל אם פירשו שעשו עצמן דיינין ואעפ"י שאינן דיינין נעשית עדות שהעידו לפניהם כשירה כעדות שהועדה בבית דין ואינה כעד מפי עד ולפי' השלשה שנכנסו לבקר את החולה הרשות בידן לעשות מעשיהם מעשה בית דין או לכתוב ולהעיד בלבד ולכך הוא אומ' רצו כותבין רצו עושין דין. והאידנא נמי בדורנו יש מקומות שנהגו בנוסח שטר קבלת העדות אנו שלשה עדים החתומי' למטה. ויש שנהגו לכתו' אנו מקבלי עדות החתומים למטה היינו מצויין בבית דין של פלוני וכל האי דקדוקא לא צריכין ליה כי (אזלי) [אולי] לא יזדמן לו בית דין קבוע שיתקבל בפניו העדים ואדהכי והכי אזלי עדים למדינת הים מיהו צריכין להיות שלשה מקבלי עדות ושיהיו בקריאין בדקדוקי עדות ולקבל עדות.
ונוסח שטר עדות המכוון הכי הוא. אנו שלשה מקבלי עדות החתומים למטה כך היה שבא לפנינו פלוני בר פלוני והזכיר שיש לו עדות אצל בני אדם שאינן בקיאין לחתום, אי נמי אצל עדים שהיו על הדרך או שהיו חולים אי נמי כל אונס שהוא דומה לאלו ובקש ממנו אז לקבל עדותו מפני טירוף השעה וכן עשינו הביא לפנינו פלוני בן פלוני ופלוני בן פלוני עידיו והעידו לפנינו עדות ברורה שהיו הם עידי קנין מזמן פלוני שקנו מפלו' בן פלוני בקנין גמור מקרקע פלוני או על דבר כך וכך לפלוני בר פלוני וכשהעידו לפנינו בכך בעדות ברורה וקבלנו עדותם ואחר כך בקש ממנו פלוני בן פלוני זה לכתוב ולחתום לו שטר כראוי על פלוני בר פלוני מכל מה שהעידו לפנינו עדים אלו הנזכרים וכן עשינו אנו שלשה מקבלי עדות החתומים למטה כתבנו לו שהעידו בפנינו פלוני ופלוני העדים הנזכרים בעדות כך וכך וכותבין הכל כמו שישמעו מפיהם וקבלו עדותן וכותבין הכי בסוף וקבלנו עדות שני עדים אלו והכרנום וידענו בהם שהם כשרים וכתבנו במותב תלתא ביום פלוני בכך וכך לבריאת עולם ומה שקבלנו מפיהם בעדות ברורה כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות והכל שריר וקיים. ואם לא קבלו אלו השלשה מקבלי עדות אלו שני העדים ביחד אין בכך כלום אלא מקבלין עדות העד האחד כשמביאו בעל העדות בפניהם ומקבלין את השני לכשיבוא וכותבין בשטר הכי ובקש פלוני לקבל לו עדותן ובכן הביא לפנינו פלוני בן פלוני אחד מן העדים והעיד שהוא היה עד קנין בכך וכך עם עד שני כשר, ושוב הביא לפנינו פלוני בן פלוני עד שני ונמצאו דבריו נאים ומכוונין ואח"כ בקש ממנו פלוני בר פלוני זה לכתוב לו כראוי וכו' כותבין הכל כמו שהועד לפניהם על ענין שמעידין העדים, וענין צירוף העדות כבר כתבנוהו בהלכות עדות.
<h2>דף מ:</h2>
והשטר העשירי הוא הקרוי ביטול מודעי. והוא כגון ראובן שאנס את שמעון למכור לו שדהו או לתתו לו במתנה וכיון שראה שמעון שהוא אנוס הלך ומסר מודעא בפני שני עדים כשרים ואמר להם רבותי ידוע וברור לכם אונס שראובן אונס אותי למכור לו או לתת לו את שדי במתנה ועכשיו אני מוסר מודעא בפניכם ואני מוכר או נותן לו את השדה במתנה לדחות בו את השעה ולמחר אני תובעו בדין, ואחר שמסר מודעא זו הלך ומכר לראובן אותה שדה או נתנה לו במתנה וכיון שנכתבו אותן השטרות וזמן שטר המודעא חתום לב"ד וב"ד מוציאין אותה שדה מראובן ומחזירה לשמעון בדינין ידועין המפורשין במקומן מה יעשה מן הפירות שאכל ראובן מן השדה אם נשתהית בידו השדה שיאכל ממנה ראובן הפירות הרי שמעון מחזיר לו את הדמים שנטל מראובן ולקח שדהו שמכרה באונס ואם היא מתנה לוקח השדה בלא כלום ואם אכל פירות מחזירין עם השדה וזה אנו עתידין לפרש בסייעתא דשמיא במקומו בהלכות מודעא אבל הזכרנו בכאן קצת הדברים לסדר ענין שטר בטול מודעי, שאם הלך זה ראובן האונס לשמעון לאחר שידע שהוא מסר עליו את המודעא ואין המכירה או המתנה מועילין לו כלום מפני שידוע הוא אונסו כי יש עליו חתום שטר מודעא והלך ופייסו ונתן לו ממון לשמעון ואמ' לו הרי לך ממון זה ובטל לי אותה המודעא שמסרת על מכירה פלונית או על מתנה פלונית שנעשית לי באונס וביטלה שמעון זה בעצמו בלא שום אונס אלא מפני הממון שלקח ממנו עשה ברצון נפשו בדלא אניס וביטל המודעא הרי המכירה או המתנה קיימת והמודעא וזו שטר העשויה על זו הדרך היא הקרויה ביטול מודעא וצריך לו לכתוב בזו השטר הקרויה ביטול מודעי כי ידעו העדים שלא היה אנוס אלא שברצון נפשו בטל המודעא הראשונה ובכך היא קיימת השטר ביטול מודעי אבל אם היה ידוע שגם זה השטר הביטול מודעי היתה נמי באונס כגון שמסר זה שמעון מודעא גם על אותו הביטול מודעי שאמ' לשני עדים מקודם והודיעם בבירור אנסו וכתבו לו מודעא על הבטול מודעי גם זו השטר הביטול מודעי נמי הרי הוא בטלה במודעא שמסר עליה מקודם, אבל אם מסר זה שמעון מודעא על המכירה או על המתנה ולא קנה ממנו ראובן אחר כן אותה המודעא לבטלה לו אלא ששמעון מוציא שטר המודעא חתום או העדים שמעידין עליה שמסרה בפניהם וראובן מוציא שטר המכירה או שטר המתנה הרי אותה המכירה והמתנה בטילות. אבל צריכין אנו לדקדק שאם כתו' באותה המכירה והמתנה בביטול כל מודעי שכותבין עתה בכל השטרות וידע הדבר בבירור שלא שאלו העדים למוכר או לנותן אלא שכתבו זה על דרך שופרי דשטרי אינה נבטלת אותה שטר מודעא כלל בכך אבל אם כתובין ביטול כל מודעי במכירה או במתנה ואין ידוע אם שאלוהו העדים למוכר או לנותן בכך או אם בטלם באונס גם זה כולו אנו עתידין לפרשו בסייעתא דשמיא בהלכות מודעא וכתיבא נמי תשובה לרבי' האיי גאון הכא בהאי עניינא. גרסינן בפר' חזקת הבתים [ב"ב מ' ע"א] רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [לא כתבינן מודעא אלא היכא דלא ציית דינא אביי ורבא דאמרו תרווייהו] אפי' עלי ועליך, אמרי נהרדעאי כל מודעא דלא כתיבה, אנן ידעינן באונסיה דפלוני לאו מודעא היא מודעא דמאי אי דגט אי דמתנה גלויי מילתא בעלמא היא ו[א]לא מודעא דזביני הא אמ' רבא לא כתבינן מודעא אזביני מודה רבא היכא דאניס כגון מעשה דפרדיס' דההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה לשלש שנים בתר דאכלה שלש שנים א"ל אי מזבנת לה ניהלי מוטב ואם לאו כבישנא ליה לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי כי הא ודאי כתבינן.
ונשאל הגאון רבי' יצחק ז"ל [שו"ת הרי"ף סי' מ"א] ושאלת (לך) לפרש [לך] דין המודעא במקח וממכר ובמתנה ובגט, וכן הא דינא במקח וממכר שאינה מודעא מעולם [עד שיתברר האונס של מודעא ואם אין אונס אין מודעא וכן אם בטל האונס המודעא אינה נתבטלת] (אלא) עד שיבטלנה בלא אונס שההודאה באונס אינה הודאה כמו שאמ' [שם מ"ז ע"ב] אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ולחמריה לשהואן שהוא בית הסוהר. ואית דגרסי לשחור מלשון אונס כדכתיב לא חמור אחד מהם נשאתי ומתרגמינן לא חמרא דחד מנהון שחרית אבל דין המתנה והגט אינו כן אלא שמודעא קיימת במתנה ובגט ואפי' שלא באונס שהטעם בדבר משום גילוי דעתא דנותן מתנה מבעל וכיון שנגלה דעתו שאינו רוצה בהכין סגיאי ואם חזר וביטל אותה מודעא הרי היא נבטלת אלא שמודעא דמתנה אינה נבטלת באונס כדין המתנה והמקח וממכר אבל מודעא דגט נבטלת באונס ושלא באונס ובלבד שיהו הגירושין בדיני ישראל אם הם בדיני אומות העולם אינו גט אפי' לא מסר מודעא כמו שאמ' [שם מ"ח ע"א] גט המעושה בישראל כשר ובגוים פסול. והטעם במודעת הגט שהיא בטל באונס משום שהוא חייב לגרש ואם לא גירש כופין אותו וכן נמי אם מסר מודעא כופין אותו לבטלה.
ונשאלתי [עי' שו"ת הרי"ף סי' ה'] ראובן היה לו עבד ונתנו מתנה לשמעון והקנה אותו לו ולאחר זמן ביקש לחזור בו והוציא שטר מודעא באותה מתנה והוציא שמעון שטר המתנה וכת' בה ששמעון זה היה בידו שטר מתנת ראובן שנתן לו העבד אלא שהיה השטר בנייר שאינו חזק והעמיד על טופסו שלשה עדים וכת' בנייר חזק אות באות והעידו אותם עדים על אותו שטר המחודש ונתקיימה אצלם עדות העדים שהיו באותו שטר ראשון ונמצאת זמן השטר קודם לזמן המודעא וטען ראובן ואמ' שכיון שהעתיקו העדים את השטר הוחלף הזמן והוקדם זמן המודעא שלו ושמעון אומ' לא העידו העדים (את) [על] השטר עד שהניחו אותו עם הראשון ולא נמצא ביניהם חילוף אות אחת. תשובה אם זמן המודעא אחר זמן המתנה אין המודעא מועלת כלום וזה שטוען שהוחלף הזמן אינה טענה ובלבד שיהיו אילו השלשה עדים שהחליפו השטר בקיאין בשטרות [ובענינים כדי שלא יוכל אדם לרמות אותם ואם אינם בקיאים בשטרות] ובמקומות המחק והגרד ישבע בעל המתנה היסת שלא החליף בשטר אות אחת ולא רימה ויחזיק בעבד.
ונשאל רבי' האיי גאון ז"ל ודשאלתון האי מאן דמסר מודעא אאונסא דידע ואמ' ליה אונס (לא) [ל]נאנס בטיל מודעי ואונסיה ובטיל מי מועיל האי ביטולא למיפסד מודעא קמא או לא תנינא מיהא אית ליה למכתבא ולאודועא ביה אונסיה ודאניסה לבטוליה מודעא קמא והוי מודעא או לא. מיהו חזינן בתיקון שטרי דילנא דכתי' בהון וכל מודעי ותנאי ומודעי דמודעי דנפקי מגו מודעי עד סוף כל מודעי שמסרתי ושעתיד אני למסור (מטלתים) [בטלתים] מעכשיו בכל לישני דמבטלי בהו רבנן מודעי ותנאי אגליא לן דעתהון דקמאי דתקינו הא מילתא דאי בטל נאנס בטל ודאית ליה למימסר מודעי אמודעי והני מילי אי לא אמ' אלא ומודעא שמסרתי יהא בטל אבל אי אמ' כל הני מילי דתקינו וכת' לה בטלי להו כל מודעי. כען אית לנא הכא שאלתא אי אניס איניש אונס במידי ואנסיה נמי למיכתב בשטרא כל הני מילי דתקינו רבנן וכתב ליה ואשתמודעהו אינשי וידעי בהאי אונסא וכתבו ליה מודעא ואדעוה ביה דאנסוה למיכתב כן וכן מי סלקא אדעתך דלא הוי (א)מודעא וה(ו)א אונס רחמנא פטריה והיכי מחייבינן ליה במידי דאתניס ביה סלקא אדעתין הכי אלא מודעי מודעא דכי היכי דמהני מודעא למידי דמתניס ביה הכי נמי דמהני לבטול מודעי אגב אונסיה וכיון דכן היא מאי אהני כתיבת כל דין הלא אם מסר מודעא קמא בטיל ליה בהני מילי ואי אתניס לבטולי אית ליה למיכת' מודעא אחרינא הכי נמי אי לא הוה כתו' אלא וכל מודעי שמסרתי יהיו בטלים הלא ביטל מה שכתב הראשון ואית ליה כדמתניס למיכתב מודעא אאונסיה מה הפרש בין ובטלתי מודעי (ודיו) ובין מודעי דמודעי וכל הני מילי ועוד אע"ג דלא (אאנפיק) [אנסיה] לבטוליה מודעי ולא אנסיה במידעם דעבד ליה כגון דאיתעביד מנהגא למיכתב ביה בשטרא וטפסא דשטרא ניהו ובלא דעתיה כתבין ליה ומשהדי ולא ממלכי ביה הוי מודעיה מודעא ואע"ג דלא אתניס בפירוש לבטולי מודעי דאי אתי למימ' לא תכתוב יתיה מאונס אע"ג דנימא צריך לאמלוכי בבטולי מודעי אי אמליכו ביה נמי יכיל למימר לא תכתוב וכיון דבכל הני מילי אונסא הוא הוי מודעיה מודעא ולא סגיא דמשכחיא דבטל לעולם ודילמא אית בעיקר מילתא מאי דלא ידעינא ליה לסברא מרנא ארווחי לנא במילתא ולתרוצי כדחזי וליפרש צריכי סהדי לאימלוכי בביטול מודעיה ורחמנא ליפוש אגריה. תחלת מאי דצריכנא לפרושי לכון דהאי דאיתקן בשטרי למיכתב ביטול מודעי ומודעי דמודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי בשטרי מתנה הוא דאיתקן ואיתקן לבעל לאקרויי לבעל שמגרש את אשתו אילין מילו משום דמודע' שלא באונס לא מהני אלא בגט ומתנה בלחוד ומאן דמזבין נכסיה בדלא אניס לזבוני אונסא דאתי מאחרינא או לא כתי' בשטרא בטול מודעי לא פגים ביה מידעם ואי מסרי מוכר אלפא דמודעי לא פגמי כל עיקר בזביני אלא זביני שרירין וקיימין אבל ראובן דיהיב מתנה לשמעון וקמי דנכתוב ליה שטרא וקמי דלתפשיה ארעא מסר מודעא קמי סהדי ואמ' להון הוו יודעים דקא כתיבנא ליה לפלוני שטר מתנה על ארעא פלונית ולאו אדעתאי קא כתיבנא דלא גמרית ואקניתיה אלא למידחא עידנא הוא דכתיבא ולאטעיי ביה משום מילתא דצריכנא לה השתא שהידו וכתבו והבו לי דשטרא דכתבינן ליה בטל הוא ולא קני ליה מידעם וכתבין סהדי מודעא כתורה הזאת אע"ג דנפיק שטר מתנה מוחזק ביד שמעון אתי הדין מודעא ותבטיל ליה ובלבד שלא תהא בשטר מתנה ביטול מודעי אבל אי כתי' בשטר מתנה ביטול מודעי בטיל ההיא מודעא בשטר מתנה ומקיים שטר מתנה והילכך לית להון לעידי שטר מתנה למיכתב ביטול מודעי בשטר אלא כד אמ' להון הנותן מתנה בפירוש בטלית כל מודעי ואי אמ' להו כתובו והבו ליה שטר מתנה בכל לישנא דזכותא ולא אמר להו בטלית מודעי לית להון למיכתב עליה ביטול מודעי ואיכא מודעא דמודעא, והכין פירושה דאמ' לסהדי קא כתיבנא לפלוני שטר מתנה בארעא פלונית ואית בליבי מילתא דמפרישנא לה בתר הכין ומתנה דכתיבנא תליא במאי דדעתנא לפרושי והדין מודעא קא מסרנא קדמיכון דכמה דלא מיגליא דעתאי לאו מתנה היא והכי נמי קא הוה מודעיה (לקנאה) [לתנאה] דאמ' לשהדיה הכי גמרנא ומקנינא לה מתנתא דעביד כן וכן ולא קני מדעם אלא כדעביד כך וכך וקא מסרנא קדמיכון הדין מודעא כתובו והבו ליה וכד מבטיל מודעיה ותנאי בטלין מודעיה ותנאי, וכן נמי לענין גיטא מאן דמסר עליה מודעא בין לבטוליה בין לשוויי כתנאה מודעיה מודעא ואי בטיל ליה בטיל. והכי אמרינן [ערכין כ"א ע"ב] אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא ואי מבטיל ליה בטיל פשיטא לא צריכא דפייסוה וארצי מהו דתימא בטוליה בטליה קמ"ל א"כ ניתני כופין אותו עד שיתן מאי עד שיאמ' רוצה אני עד דמבטיל ליה למודעיה קמא. (כלומ') [כל אלו] מוסרין מודעא אעפ"י שאין שם (אותן) [אונס] וכשמבטלין אותן בדבריהם בטל ונהגין רבנן דלא כתבי גיטא כל עיקר עד דמבטיל בעל כל מודעי והני חיזוקי בהאי אתקינו כל מודעי ותנאי ומודעי דמודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי ושטרי דזביני דכתי' איניש לרצוני ליכא למיכתב עליה מודעא אבל היכא דאונסין ליה לזבוני [אע"ג דיהבי ליה דמי אית ליה למימסר מודעא ואמר לסהדי פלוני קא אניס לי לזבוני] ליה ארעא פלונית ואנא לא קא ניחא לי לזבוני מיהו קא חיישנא מהדין אונסא דלא מיתעייק לי. וקא מסרנא מילי קודמיכון דלא גמרית ואקניתיה אלא מדחא הוא דקא דחינא ליה לשעתא מתוך אונס (וכל) [וכד] מסתליק אונסא ויכילנא לאפוקי להדא ארעא מן ידיה מהדרנא עליה דמים דשקילנא מיניה ומפיקנא ליה לארעא מן ידיה כען כתובו וחתומו והבו לי מודעא דנן ואנן סהדי ידעינן ביה באונסיה פלוני והד(י)א היא דאמרינן [ב"ב מ' ע"ב] אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתי' בה אנן סהדי ידעינן ביה באונסא דפלוני לא מודעא הוא, מודעא דמאי אי דגיטא או דמתנה גלויי מילתא בעלמא הוא דאלמא לא צריך למיכתב ביה דוכרן אונסא ואלא מודעא דזביני הא אמ' רבא לא כתבינן מודעא אזביני מודה רבא היכא דאניס כגון מעשה דפרדיסא אי אנסוהו אונס ברור לאינשי וזבין ולא מסר מודעא זביניה זביני אינון ולא יכיל לעלם לאהדרינון דאמ' רבא [שם מ"ח ע"א] הלכתא תליוה וזבין זביניה זביני. ועיקר דמילתא סברא הוא דאגב אונסא גמר ומקני אבל היכא דמסר מודעא וכתבו ליה גלי אדעתיה דלא גמר ומקני כמעשה דטבי תלייה לפפי בכנארא וזבין (דמותר) [דמתרץ] טעמא דרב הונא דאמ' אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם רב הונא לטעמיה דאמ' תלוה וזבין זביניה זביני ולענין ביטול מודעי דעל זביניה ועל אביזריא או פשרה דמתעבדן באונסא תחלה היו יודעין דלאו מטופסא דשטרא ביטול מודעי לאו בהני ולא במתנה, וכבר פרישנא לעילא דלית להון לסהדי למיכתב ביטול מודעי ותנאי לא בשטר מכר ולא בשטר מתנה ולא בשטר אביזריא אלא כד אמ' להו בבירור ובטלית כל מודעי ותנאי וכי אמ' להו מוכר כתובו דבטלית כל מודעי וכתבן או לא אניס לא שנא כתובו ולא שנא לא כתובו או מסר מודעא לא מהני ליה ואי אנוס הוא אע"ג דאמ' להו בטלית כל מודעא ומודעי דנפקי מגו מודעי עד סוף כל מודעי כיון דבההוא אונס דאתניס לזבוני אתניס למימ' הכין לא בטיל מודעא ולא מהני ליה לאונס ביטול מודעי דאי כתי' בשטריה שם מידעם ובהכין קא (דכינן) [דינינן] והכי עבדו מאן דקדמו לנא וסמכינן על ההוא דאמרינן [שם מ"ז ע"ב] אמ' רב כהנא אי לא דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור ומינה אמ' רב נחמן אמ' לי הונא וכולן שהביאו ראיה ראייתן ראיה ומעמידין שדה בידן גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה ואין מעמידין שדה בידו (ודאפקתון) [ודאסיקתון] אדעתכון דקמאי דתקינו [ל]מיכתב הני מילי בשטר זביני דדעתייהו דאי מבטל נאנס מודעיה בטיל לאו קושיא הוא אלא מילתא כדפרישנא לעילא דעיקר דילה בגט ומתנה ומאן דכתי' הכין בזביניה ואביזריא לשופרא דשטרא ולהנפושי מיליה הוא דכת' ומשום דאיכא מאן דכד מסר מודעא אמ' לסהדי דמודעא דאי אפילו מבטלינא ליה להדין מודעא לא ליבטול תקינו להנפושי ולמיסר ומודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי עד סוף כל מודעי לסלוקי ספיקי והיכא דאתניס ומודעיה מתוך אונס או אמ' אלפא בהני מילי ובאונס אמ' לא מהני מודעא ולא בטיל מודעא. ודאקשיתון בסוף שאלתא לא משכחינן דאבטול ההוא מודעא לעולם הכין הוא כל זמן שהאונס קיים לא בטיל ההוא מודעא אבל אי מסתליק ההיא אונסא ומתבררא מילתא דמדעתיה ולרצונו (דמותר) [דמוכר] בטליה למודעיה וקיימינן לזבוני מאי בטול ההוא מודעא אבל כד אניס לבטוליה לא בטיל, ובההוא דתנן התם [ערכין כ"א ע"א] וכן אתה אומ' בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמ' רוצה אני, ופרישנא בגמ' [שם ע"ב] עד דמבטיל ליה למודעא קמא לענין הנך דתנן [כתובות ע"ז ע"א] ואלו שכופין אותן להוציא דמן דינא כופין אותן בגיטין ואעפ"כ כד מסר מודעא לא מקיים גיטא ואי אמ' בטלתיה למודעא אפי' באונס בטיל דמן דינא אמ' ובהא נמי אמרינן בגמ' דחזקת הבתים [ב"ב מ"ח ע"א] דסבר מצוה לשמוע דברי חכמים והא בודאי לרצונו.
וזהו נוסח של שטר ביטול מודעי. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בר' פלוני היו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בר' פלוני מחמת שרציתי ברצון נפשי בדלא אניסנא אלא בעין יפה ובדעת שלימה וברוח טובה מחמת אותו שטר מכירה ואם היא מתנה כותבין שטר מתנה שעשיתי לו ביום פלוני ובירח פלוני משדה פלוני ומסרתי עליה שטר מודעא מקודם ועכשיו אני מבטל לפניכם בדעת שלימה בלא אונס כלל אותה מודעא שמסרתי או מודעי דמודעי ותנאי דמסירין לי עליה (לי עליה) בטלין אינון מעכשו. ויש נמי מי שמוסיפין וכותבין ואעפ"י שהיא מילתא דלא צריכא או שעתיד אני למסור כולם אני מבטל אותו לפניכם בקנין זו בכל לשון דמבטלי בהו רבנן מודעאו' ותנאין בלא שום זכר אונס ומודעא כלל דלא למילף מנהון לעלם והעידו עלי אתון סהדי דאנא לא אניסנא ולא שנינא (בה דין) [בהדין] ביטול מודעי אלא ברעות נפשאי ובדעת מיושבת קא עבידנא ושטר ביטול מודעי זה הרי גלוי ומפורסם לכל וחזק ושריר ומקויים בלא אונס ושום ערמה ועלילה בעולם אלא הגון וישר כדרך כל שטרי ביטול מודעאות ותנאין ועלילות ותוסקפאות דנהיגין לבטלן בישראל כהוגן וכתיקון חכמים מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי אלא באחריות וכחומר כל שטרי ביטול מודעאות דנהיגין בישראל. וקנינא מפלוני זה בר' פלוני לפלוני זה בכל מאי דכתי' ומפרש לעילא במנא דכשר למקניא ביה, ומה שהיה בפנינו ביום פלוני לירח פלוני בשנה פלונית למניינא דרגילנא ביה במתא פלונית כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות.
<h2>דף מא.</h2>
והשטר האחד עשר הוא שטר מתנת בריא. והוא מאן דיהיב לחבריה ביתא או דירתא או מטלטלי ואי יהיב ביה מטלטלי (או מתרינן) [אי מסרינון] ביה לאלתר קני להון במסירה ובקנין ואי לא יהיב להון לאלתר לא קני להו אלא אגב ארבע אמות קרקע ומיהו בין מקרקעי בין מטלטלי בשעה שמקנה אותם לאחרים בקנין צריכין שיהיו ברשותו דאין אדם מקנה לחבירו במתנה דבר שלא בא לעולם. וכבר פירשנו כל זה לעיל בהלכות הקניינין פירוש מבואר.
וזהו נוסח שטר מתנ(ו)ת בריא. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בן פלוני ואם יש לו אשה צריך להזכיר שם אשתו בכל השטרות ואחר כך שם בעלה מפני חשש לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל וכן כותבין עדות ברורה שאמרו לנו פלוניתא בת פלוני ובעלה פלוני בן פלוני מחמת שרצינו ברצון נפשינו בלא שום זכר אונס כלל אלא בעין יפה ובדעת שלימה ונותנו לו במתנה גמורה מעכשו אותו בית וחצר, ואם הוא שדה כותבין אותה שדה שיש לנו בגבול מדינה זו במקום שקורין כך וכך והשדה מחזיק כך וכך (ורע) [זרע] או כותבין יש בו נירויות או מודיאות על מנהג המדינה בסימניו ובמצרניו, ואם יודע המצרנין אין צריך לכתוב מדת השדה אלא אותו שדה שיש לנו במקום פלוני מסויימת במצרניה ואלו הן המצרנין מצד פלוני כך וכך מצד שלישי כך וכך מצד רביעי כך וכך וכל מה שיש תחת ארבע המצרנין הללו הנזכרים לעיל נתננו לפלוני בר' פלוני זהו מתהום ארעא ועד רום רקיעא ביציאה וביאה בעפר ובאדמה ובעצים ובאבנים קרוי שדה ושאינו קרוי שדה עבוד ושאינו עבוד עושה פירות ושאינו עושה פירות עם כל עמל ושבח ששם מתהום תהומא ועד רום רומא ומעכשיו ולעולם ילך פלוני זה ויחזיק בשדה זו או בבית זה ויהא רשאי לדור בה וליירש ולהוריש וליתן במתנה לכל מי שירצה ולבנות ולסתור ולהוציא אריס ולהכניס אריס ולעבוד ולנטוע ולעקור ולחרוש ולזרוע ולעשות במתנה זו כל חפצת נפשו הוא והבאים מכחו כי מעכשו נתתי לו בלב שלם מתנה זו בלא שום שיור בה לעצמי ולהבאים מכחי לא מזרת ולמעלה ולא מזרת ולמטה ומעכשו סילקתי עצמי והבאים מכחי ממתנה זו סילוק גמור לעולם ולא נשתייר לא לי ולא לבאים מכחי בה שום תפיסה וחלק בעולם ומתנה זו היא מתנה גמורה מתנה מעכשו מתנת בריא מתנת פרהסיא גלויה ומפורסמת לכל מתנת עלמין חתוכה וחלוטה כדת וכהלכה דלא להשנאה בה ולמיהדר מיניה לעלם ויהיבנא ליה ומשלמ[נ]א [ליה] ולירתיה בתריה ואין מי ימחה בידו ולא ביד הבא מכחו כי בלב שלם עשיתי לו מתנה מעכשו וכל מי שיבוא מארבע רוחות העולם בן ובת אח ואחות קרוב ורחוק יורש ונוחל יהודי או ארמאי שיבא ברשותינו ושלא ברשותינו דיקום (ויטעה) [ויטעון] ויהנה וישתעי על פלוני זה או על הבאים מכחו שום דין ודברים בעולם מחמת מתנה זו כדי לבטל כולה או מקצתה יהי דברי המערער בטלים ומבוטלים וחשובין כחרס הנשבר שאין לו תקנה ולא יהא בהן כח לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם וכל כתב וקיום כתוב בכל לשון שיצא על מתנה זו כדי לבטלה כולה או מקצתה יהא אותו כתב וקיום בטל ומבוטל ודלא למיעבד ביה דינא ולא יהא בו כח לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם ועלי ועלי יורשי אחרי לסלק ולהדיח ולהפיץ מעליו ומעל יורשיו אחריו כל (הרהורי"ן) ערעורין ושטרות שבעולם מחמת מתנה זו ולהעמידה מעמידה גמורה בחזקתו ובחזקת הבאים מכחו בלא שום פסידא בעולם וכל מודעי ומודעי דמודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי עד סוף כל מודעי שמסרנו ושעתידין אנו למסור כולם בטלנום בפניכם ברעות נפשינו בדלא אניסנא דלא למילף מנהון לעלם. ואיכא בנוסחי עתיקי דכתי' בהו הני כולם מכרתים לפלוני זה בזוז וקבלתי ממנו הזוז והא מילתא יתירתא הוא דכתי' ליה על כל המודעי כולם בטלתים בפניכם ברעות נפשאי בדלא אניסנא די לכון דכמו כן יכול לבטלם ברצונו במתנה או במכירה מיהו אם מסר מודעא על ההוא מתנתא מקודם צריך שטר ביטול כל מודעי בפירוש בפני עצמו. ואיכא נמי בספרי דיוקני שנמלכין בבעלים בשני אלו הדברים בביטול המודעי ובאחריות וכתבי הכי בפירוש ונמלכתי בפלוני באחריות זו וכן נמי בבטול כל מודעי והודענוהו כח האחריות וכח ביטול המודעי וסבר וקביל לפלוני דנן וכך וכך אמר להו פלוני זה שטר מתנה זו כתבוה וחתמוה בשוקא ובבריתא ובפרהסיא דלא תהוי כמתנתא טמירתא וכמתנת שכיב מרע דמהדרא אלא כמתנת בריא מתנה גמורה מתנת פרהסיא דלא למיהדר מינה לעלמין גלויה ומפורסמות לכל וכך אמר לנו פלוני זה אחריות וחומר שטר מתנה זו קבלית עלי ועל ירתאי בתראי אגב ארבע אמות קרקע כאחריות וחומר כל שטרי מתנות דאינון באחריות שתקנו חכמים דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וקנינא מפלוני בר' פלוני בכל מאי דכתי' ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה, ומה שהיה בפנינו וכו'. גרסינן בבבא מציעא דנזיקין פר' המקבל [ק"ח ע"ב] מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא, אמ' אמימר ואי כת' בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא. גרסינן בבבא בתרא דנזיקין בפר' חזקת הבתים [מ' ע"ב] אמר רב יהודה האי מתנתא טמירתא לא מגבינן ביה היכי דמי מתנתא טמירתא אמ' רב יוסף דאמ' להו לסהדי זילו איטמרו וכתובו ליה. ואיכא דאמרי אמ' רב יוסף דלא אמ' להו תיבו בשוקא ובבריאתא ותכתבו ליה, מאי בינייהו איכא בינייהו סתמא. אמ' רבא והויא מודעא לחברתה. אמ' רב פפי והא דרבא לא בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא גברא דאזיל לקדושי אתתא אמר ליה אי כתבת לי לכולהו נכסך הוינא לך איתתא ואי לא לא הוינא לך (איתת"א) אזל כתבינהו ניהלה לכולהו נכסיה שמע בריה קשישא קם קמיה וצווח אמ' ליה וההוא גברא מה תהא עליה אמ' ליה זילו איטמרו וכתובו ליה אתו לקמיה דרבא לדינא [א"ל] לא מר קנה ולא מר קנה מאן דחזא סבר משום דהויא מודעא לחברתא ולא הוא התם מוכחא מילתא דמשום אונסא הוא דכת' מר ניחא [ליה] דליקני ומר לא ניחא ליה דליקני. איבעיא להו סתמא מאי, רבינא אמ' לא חיישינן רב אשי אמר חיישינן והלכתא חיישינן. כת' רבי האיי גאון ז"ל לא רגילין בצוואות למיחש לסתמא ומעשים בכל יום כד נפק פקדתא דמצוה מחמת מיתה במתנה מקיימינן לה וגבינן בה ולא חיישינן למאן דלא כת' בה בפרהסיא. ועוד כתב שכיב מרע דאמ' לא תגלו הא תפקדתא אלא לאחר מיתה לא הויא מתנתא טמירתא דלכי מתקיימא לאחר מיתתו ההיא עידנא לאו טמירתא היא דאמ' להו לסהדי לאחר מותי גלו והא ודאי דבר מוכיח הוא דאיעבידא לאיגלויי היא דאמ' להו לאחר מיתה ליסהדו לצוואתו וליכא למיחש בה למתנתא טמירתא וצריך לכתו' המצרנין בין במכר בין במתנה מאותו שדה בעצמו וצריך נמי לכתוב לו ולא שיירתי לעצמי במכירה זו או במתנה זו כלום. גרסינן בפר' המוכר את הבית [ב"ב ס"א ע"ב] אמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה המוכר בית בבירה גדולה אעפ"י שמסר לו מצרים החיצונים מצרים הרחיב לו, היכי דמי אילימא [דקרי ליה לבית בית ולבירה בירה פשיטא] בית זבין ליה בירא לא זבין ליה ואלא דקארו ליה (לבית) [לבירה] נמי בית כוליה זבין ליה לא צריכ(נ)א דרובא קארו ליה לבית בית ולבירה בירה ואיכא דקארו נמי לבירה בית מהו דתימא כוליה זבין קמ"ל מדהוה ליה למיכתב ולא שיירתי בזביני אילין קדמי כלום ולא כת' ליה שיורי [שייר]. אמ' רב מרי בריה דבת שמואל משמיה דאביי האי מאן דזבין מיד[י] לחבריה צריך למיכת' ליה ולא שיירתי בזביני אלין קדמי כלום. ההוא דאמ' ליה לחבריה ארעא דבי ר' חייא מזבינא לך הוו ליה תרתי דמקריין דבי חייא אתו לקמיה דרב אשי אמ' ליה חדא ארעא אמ' לך תרתי ארעתא לא אמ' לך ואי אמ' ליה ארעתא מיעוט ארצות שתים ואי אמ' ליה כל ארעתא אפי' תרתי ותלת לבד מפרדיסי ובוסתני [ואי א"ל זיהרא אפי' פרדסי ובוסתני] לבד מבתי ועבדי ואי אמ' ליה (כל) נכסי אפי' בתי ועבדי. מצר לו מיצר אחד ארוך ומיצר אחד קצר אמ' רב לא קנה ארוך אלא כנגד הקצר אמ' ליה רב כהנא ורב אסי לרב ויקנה כנגד ראש תור שתים [שתיק] רב ומודה רב היכא דאיכא מיצר ראובן ושמעון מצד אחד מיצר לוי ויהודה מצד אחד מדהוה ליה למיכתב ושמעון כנגד יהודה ולא כתב ליה שמע מינה כנגד ראש תור קאמר ליה. מיצר ראובן מזרח ומערב ומיצר שמעון צפון ודרום צריך למיכתב ליה (מצד) [מיצר] ראובן רוחין תרין (ומצד) [ומיצר] שמעון רוחין תרי. מצר לו מיצר ראשון ומיצר שני ומיצר שלישי ומיצר רביעי לא מצר לו רב אמ' קנה הכל חוץ ממיצר רביעי ושמואל אמ' אפי מיצר רביעי קנה. אמ' רבא הלכתא קנה הכל חוץ ממצר רביעי ולא אמרן אלא דלא מובלע אבל מובלע קנה וכי מובלע נמי לא אמרן אלא דליכא עליה ריכבא דדיקלא ולא הוי תשעה קבין אבל אי הוי עליה ריכבא דדיקלא והוי תשעת קבין לא קנה. ואיכא דאמרי אמ' רב[א] קנה הכל אפי' מיצר רביעי והני מילי דמובלע אבל לא מובלע לא קני וכי לא מובלע נמי לא אמרן אלא היכא (אלא) דאיכא עליה ריכבא דדיקלא אבל ליכא עליה ריכבא דדיקלא ולא הוי תשעת קבין אע"ג דלא מובלע קנה. ושמעינן מהני תרתי לישני דרבא דבשדה לא שייר ולא מידי, ושמעינן מינה דהיכא דמובלע וליכא עליה ריכבא דדיקלא [ולא הוי תשעה קבין קנה לא מובלע ואיכא ריכבא דדיקלא] והוי תשעת קבין לא קנה מובלע ואיכא ריכבא דדיקלא לא מובלע וליכא עליה ריכבא דדיקלא מאי איתמר להאי גיסא ואיכא להאי גיסא שודא דדייני.
והשטר הארבעה וחמישים הוא שטר צוואה. והוא צוואת שכיב מרע שקונה בצוואה בעלמא וכדגרסינן בפר' מי שמת [ב"ב קמ"ז ע"א] אמ' ר' זירא אמ' רב מנין למתנת שכיב מרע שהיא בדבור בעלמא ולא צריכה לא לקנין ולא לשום חיזוק בעולם לא שימשוך המקבל ולא שום דבר דכתי' והעברתם את נחלתו לבתו היה לו לומ' תעבור את נחלתו לבתו למה תלה הכתו' בב"ד דאמ' והעברתם אלא רמז רמז לך יש לה העברה אחרת שהיא שכשם שהירושה נופלת מאליה ביציאת נשמת המוריש כך אותה העברה זו שהיא בדבור בעלמא. ויש מי שמפרש שזה שאנו דורשין לפי שהזכיר העברה אחרת שהיא כזו כלומר כשיבוא לפניכם דין דבר זה מה אתם דנין ואומרי' הבת היא תזכה אלמא בדבורכם יפסק הדין הכא נמי יש דבור שהוא כזה והיא צוואת שכיב מרע. רב נחמן אמ' רבה בר אבוה מהכא ונתתם את נחלתו היה לו לומר תנתן נחלתו אלא יש לך אחרת שהיא כזו ואי זו זו מתנת שכיב מרע. ורב נחמן מאי טעמא לא אמ' מוהעברתם ההוא מיבעי ליה לכדר' דתניא ר' אומר בכולן נאמ' נתינה וכו' ר' מנשיא אמ' מהכא בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמ' י"י צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה בצוואה בעלמא. רמי בר יחזקאל אמ' מהכא ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבוש את החמור ויקם וילך אל ביתו וגו' בצוואה בעלמא. [ע"ב] אמ' רב נחמן מתנת שכיב מרע פי' בצוואה בלחוד מדרבנן היא גזרא שמא תטרף דעתו עליו פי' שאם לא היינו עושים כרצונו לאלתר בלא שום משיכה בעולם היה מטרף דעתו עליו מחמת צערו. גרסינן בפר' חזקת הבתים [שם מ' ע"ב] אמ' רב יהודא האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה היכי דמי מתנתא טמירתא אמ' רב יוסף דאמ' להו לסהדי זילו איטמרו וכתובו ליה. איכא דאמרי אמ' רב יוסף דלא אמ' להו תיבו בשוקא ובבריאתא ותכתבו ליה, מאי בינייהו איכא בינייהו סתמא. אמ' רב והוא מודעא לחברתה וכו' עד דאיבעיא להו סתמא מאי רבינא אמ' לא חיישינן רב אשי אמ' חיישינן והלכתא חיישינן. כתב רבי' האיי גאון ז"ל לא רגילינן בצוואות למיחש לסתמא ומעשים בכל יום כד נפקא פקדתא דמצוה מחמת מיתה במתנה מקיימינן ליה וגבינן בה ולא חיישינן למאי דלא כתיבא בה פרהסיא. ועוד כתב שכיב מרע דאמ' לא תגלו הא תפקדתא אלא לאחר מיתה לא הויא מתנתא טמירתא דהא כי מתקיימא לאחר מיתתו ההיא עידנא לאו טמירתא דהא אמ' להו לסהדי לאחר מותי גליוהא ודאי דבר מוכיח לעבידא לאיגלויי הוא דאמ' להו לבתר מיתה לישהדו בצוואתו וליכא למיחש בה למתנתא טמירתא. ונשאל הגאון ר' יצחק ז"ל ושכתבת במתנת בריא ההוא דאמ' להו [כתובו] וחתומו והבו ליה ומית דאין כותבין ונותנין ואעפ"י שמיפה את כחו מה ענין מיפה את כחו אצל מתנת בריא מתנת בריא לא קניא במקרקעי אלא או בשטר או בקנין ובמטלטלי בקנין או במשיכה הילכך הבריא שאמ' כתבו ותנו מנה לפלוני ולא משך אין השטר מועיל ואם קנו מידו על המטבע לא קנה שאין מטבע נקנה בחליפין ואם אמ' במקרקעי כתבו ותנו לפלוני אם לא קנו מידו אין הכתב מועיל לו כלום עד שיגיע לידו או שיזכה לו בו על ידי אחר ואם מת הנותן קודם לכן לא קנה שכבר זכו בו היורשים ואם קנו מידו קנה לאלתר ושטר לראיה בעלמא הוא הילכך לא צריכא לההוא דקדוקא. והאי דיוקא אחריתי נמי דדיקתא היש הפרש בצוואת שכיב מרע היכא דאמ' כתבו מחיים להיכא דלא אמ' לא צריכת לה דמתנת שכיב מרע בשטר היכא דאינו מיפה את כחו לא מגבינן בה לא שנא אמ' כתבוה מחיים לא שנא אמ' כתבוה סתם דכיון שאנו חוששין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה פי' אין שטר עושה מעשה שטר אחר מיתה לפיכך בין נכתב מחיים בין לא נכתב אלא לאחר מיתה אם לא קנה מחיים לא יקנה לאחר מיתה, ותו הא דאיתמר [ב"ב קנ"ב ע"א] מתנת שכיב מרע שכתב בה קנין בי רב משמיה דרב אמרי ארכבה אתרי ריכשי ושמואל אמ' לא ידענא מאי אדון בה וכו'. ושאילית היאך צוה שכיב מרע קנו ממני ותנו לאחר מיתה קאמ' או קנו ממני ותנו סתם קאמ' פשיט' (דתנן) [דתנו] סתם קאמ' דאי אמ' לאחר מיתה אמאי אמ' רב אם עמד אינו חוזר אלא שמע מינה דסתם קאמ' ודקאמרת הלכתא בהא כרב או כשמואל דרבי' חננאל פסק כשמואל הכי סבירא לן כדפסק רבי' חננאל זצ"ל והלכתא כשמואל דהא רב נחמן כשמואל סבירא ליה דאמ' ליה (רב) [לרבא] הכי אמ' שמואל שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחרים אעפ"י שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנוין אלא לאחר מיתה ומי שאמ' הלכה [כרב] משום דאמ' שמואל לא ידענא מה אדון בה לאו טעמא קאמ' דלא אסתפק ליה לשמואל אלא היכא דמית שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אבל אם עמד לא מסתפק ליה דחוזר דסבירא ליה דמתנת שכיב מרע היא ולא מתנת בריא ולפיכך חוזר ולענין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כשמואל סבירא לן [חדא דהלכתא] כוותיה בדיני ועוד דר' יוחנן קאי כוותיה וכל אותן דקדוקי (שדקדקתי) [שדקדקתם] לענין מתנת שכיב מרע עמדנו עליהם ומצאנום ענינים [יפים וברורים] ואין למעלה מהן ולפי שלא ראינו בהן תוספת ולא גרעון לא הוצרכנו לכותבן. ותו (נשאר) [נשאל] שכיב מרע שכתב וזיכה במקצת נכסיו לראשון וחזר ונתנן לשני מי הוי זיכוי חשוב כקנין וכשם שהנותן מקצת נכסים בקנין שוב אין לו חזרה כך זיכוי נמי אין לו חזרה או דילמא זיכוי אינו חשוב כקנין כך נראה לנו שהזיכוי והקנין דרך אחד לשתיהן לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה כדאמר [קנ"ב ע"ב] כתב וזכה לזה וחזר וכת' וזכה לזה רב אמ' ראשון קנה ושמואל אמ' שני קנה רב אמ' ראשון קנה הרי היא כמתנת בריא ושמואל אמר שני קנה הרי היא כמתנת שכיב מרע והיינו טעמא דלא איסתפק לשמואל בגווה כדאיסתפק ליה בקנין משום דסתם קנין לכתיבה עומד והזיכוי אינו כך אבל לענין חזרה שניהם שוין כשם שחוזר בקנין לבדו כך חוזר בזיכוי לבדו. ותו נשאל האי דנהגו בני מקומנו לכתוב בצוואת שכיב מרע אמ' פלוני הוו עלי עדים בקנין מעכשיו וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות וחששת שמא יהא זה שטר לאחר מיתה אל תחוש לכך שאין בזה הזמן מי שמתכוין להקנות בשטר אלא בצוואה בעלמא הן מקנין ושטר ראיה בעלמא ולזכרון דברים אבל להקנות בשטר אין מתכוין לכך. ותו נשאל בענין ההוא שטרא דהוה כתו' ביה בחיים ובמות ואמרת משמיה דגאון דהאי מעשה בשכיב מרע הוא לא שנא מצוה מחמת מיתה ולא שנא בכל הנכסים ולא שנא במקצתן הלכה כרב כך ראינו שדברי גאון זה אמת הם. ושכתבת בענין ההוא [קנ"ג ע"א] דהוה כתו' ביה קציר ורמי בערסיה ולא הוה כתי' ביה ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמיה אמ' רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו. (וראיה) [וראית] לגאון דלית הלכתא כרבא הכי הוא כדפסיק גאון ודאיתחזי לך דכל צוואה שלא נתברר לעדים שמת מאותו חולי אותה צוואה בטלה כך הוא שאין עושין מעשה בצוואה עד דכתבי ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמיה ואי לא כתבי הכי לא עבדינן בה עובדא דלית הלכתא כרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו והילכך צוואת שכיב מרע היכא שהיא בלא קנין אינה צריכה לשטר שהשטר לזכרון בעלמא כותבין אותו כי הצוואה היא העיקר ובה נקנית הכל באמירה בעלמא והשטר לזכייה בעלמא היא שנכתב.
וזהו נוסח שטר צוואת שכיב מרע. אנו עדים החתומים למטה כך היה שנכנסנו על פלוני בר פלוני לבקרו ומצינו אותו חולה ומוטל על מטתו ודבורו ומלולו מוכנים בפיו ויודע לדבר ולהשיב כהוגן על הן הן ועל לאו לאו ודעתו מיושבת עליו כשאר בני אדם המהלכים על רגליהם ואמר לנו רבותי הוא חולה ומתיירא שמא ימות מן החולי פתאום והרי אני מצוה בפניכם מחמת מיתה וכך אמ' לנו אותו האיש הוא חולה ונטה למות ואין מי שיעמוד לפני ומשמש לי אלא פלו' בר פלוני והוא יעמוד לפני וישמש אותי עד שהוא בחיים ויעשה לי צרכי ולאחר מיתתי יטול כל מה שיש לי כן אני מצוה בפניכם בצוואה גמורה וחלוטה צוואת שכיב מרע ואותו שעה מסר לו כל מה שהיה לו ופלוני זה שימש אותו לפלוני זה עד שעת פטירתו ומתוך אותו חולי נפטר פלוני זה לבית עולמו ולא עשה צוואה אחרת אלא זו ובקש פלוני זה ממנו (או) [אנו] עדים לכתוב ולחתום לו מה שצוה בפנינו פלוני בן פלוני וכתבנו לו שטר צוואה הכל כמו ששמענו מפיו כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות. ואם אינו מצוה על שימושו אלא על ממונו בלבד או על קרקעותיו והוא מצוה לבניו או לשאר בני אדם כותבין הכי, אנו עדים החתומים למטה כך היה שנכנסנו על פלוני וכו' עד ודעתו מיושבת עליו כשאר כל בני אדם המהלכין על רגליהם ואמ' לנו רבותי הרי הוא חולה ומתיירא שמא יארענו מות פתאום והריני מצוה בפניכם צוואה גמורה מחמת מיתה כי נתתי לפלוני בני כך וכך מקרקעותי וכך וכך ממטלטלי ולפלוני כך וכך מקרקעותי וכך וכך ממטלטלי מעכשיו ולאחר מותו יזכו פלוני בקרקע פלוני ומטלטלין הנזכרין ופלוני בקרקעות ומטלטלין הנזכרין כי כן אני מצוה בפניכם בצוואה גמורה מחמת מיתה ואינש לא ימחה בידיהו על שמי וכו' עד ואנו עדים ידענו כי מגו הדין מרעא איתפטר פלוני דנן לבי עלמא וצואתו צוואה גמורה כי לא צוה אחר כך כהדין עניינא ובעו מיננא אנחנא סהדי פלוני ופלוני דנן למיכתב ולמיחתם להון מאי דפקיד קדמנא פלוני דנן וכתיבנא להון שטר תפקדתא דא הכל כמא דשמענא מפומיה וכמא דפקיד יתנא בלא תוספות ובלא גרעון והכל כמא דשמענא מפומיה כתיבנא וחתימנא ויהיבנא בידא דפלוני ופלוני למהוי בידיהו לראיה ולזכות. וכת' מן המחברים ז"ל הכי ותדע דעד כאן לא אמרינן אין שטר לאחר מיתה אלא בימים הראשונים שהיו בקיאין באלו העניינים והיתה כונתם ידועה לכל דבר ודבר אבל בזה הזמן אין מי שמתכוין לכך. ותדע כמה שאמרו בבריא דאין שטר לאחר מיתה בלא קנין דאלו היכא דאיכא קנין אין אנו אומרי' אין שטר לאחר מיתה משום דסתם קנין לכתיבה עומד. ואיתשיל חד מרבוואתא ראובן בריא ומהלך בשוק ועמד וכתב כל נכסיו בלשון צוואה ואמ' מתיירא אני שמא יארע לי מות פתאום והנני מצוה עתה שאם יארע עלי הקץ החקוק שיהיה ממונו כך וכך לפלוני התעמוד הצוואה הזו בין שהזכיר שם מיתה או לא. ומה תקנה יעשה אדם לתת מנכסיו לאחר מיתה ואם יצטרך הוא ימכור ויעשה בה כמה שיחפוץ. כן ראינו שאין לדבר הזה תקנה על מה שכת' בשאלה כל עיקר כי כאשר נכתבה לו המתנה הזו לא קנה בשעת הכתיבה כלום כל עיקר לא גוף ולא פירות והרי (בורר) [ברור] כי צריך להיות הגוף קנוי לו מאותה שעה כשיכתו' המקנה דברים ברורים מעכשיו שנמצא כאומר לו גופא קני לך מהיום ופירא לאחר מיתה וזו לדעת ר' יהודה ואם לדעת רב יוסי שאמ' אעפ"י שלא כתב מעכשיו זמנו של שטר מוכיח כיון שכת' הקניתי לו שטר שכך שנינו [קל"ו ע"א] הכותב נכסיו לבניו וכ' והרי ר' יהודה ור' יוסי שוין שצריך לקנות הקונה הגוף מאותה שעה אעפ"י שלא קנה הפירות אלא לאחר מיתת הנותן. ואמרינן [שם] אמ' רבא אמ' רב נחמן בהקנאה אינו צריך בין אקנייה ו(א)קנינא ובין וקנינא מיניה ואקנייה אינו צריך (וכדוכרן) [ובדוכרן] פתגמי דהוו באנפנא פליגי מכל מקום צריך שיכתוב אקנייה בין הקנים וקנינא בין אחד בין כתב וקנינא [אולי צ"ל, צריך שיכתוב הקנאה בין הקדים וקנינא בין אחר כן כתב וקנינא וכו'] ושכותב לו כך הרי הגוף קונה לאלתר והוא ששנינו [שם] הכותב לבנו לאחר מותו אינו יכול למכור וכו' אבל זה שכותב וכוונתו שאם ימכור תהא מכירתו לעולם ואם יתן לאחר מתנתו לעולם הרי הוא כמי שלא כתב ואם מת אעפ"י שלא כתב לאחר הרי הנכסים בחזקת היורשים לפי שההוא השני שנכתבו לו לא קנה כלום ולא ניתן דבר זה אלא לשכיב מרע המצוה לאחר מיתה ומסמכנא [קמ"ז ע"א] נמי אהני קראי [מ"ב כ'] בימים ההם חלה חזקיהו למות וגו', ואמ' ר' יוחנן בן ברוקה [ק"ל ע"א] (אם) [אמר] על אחד מבניו יירש כל נכסיו דבריו קיימין שהרי לשון ירושה בלשון מתנה וקיימ' לן הלכתא כר' יוחנן בן ברוקה ומסמכא נמי אקראי אמ' רבא מאי טעמא דר' יוחנן בן ברוקה אמ' קרא והיה ביום הנחילו את בניו התורה (כתבה) [נתנה] רשות לאב להנחיל מי שירצה גם זאת לא נתנה אלא לשכיב מרע מצוה מחמת מיתה דאמ' [קל"א ע"א] בעי (ראובן) [רבא בבריא] היאך כי אמ' ר' יוחנן בן ברוקה בשכיב מרע אבל בבריא לא אמ' או דילמא אפי' בריא ואתינן מן גמרא מכתובת בנין דכרין דאמ' ליה ר' נתן כך שניתם משנתכם כר' יוחנן בן ברוקה ולא סליקא בלשון מתנה לאדם אחר אבל אם אמ' מתנה זו נתונה לך מעכשיו עד שארצה או שאמ' לו על מנת שתחזירנה לי הא קיימא לן מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אלא מיהו פירותיהן שבאותן הימים עד שיחזירנה לו למקבל המתנה הן שאדם יהיו לנותן הרי זה לא קנה כלום ואם יכתוב לו מתנה זו מעכשיו עד שארצה ופלוני זה נאמן בדבר זה אם מת הנותן קודם שיאמ' חזרתי בו הרי המתנה למקבל. ואשר בשאלה אם אמ' הנותן מתיירא אני שמא יארע לי מות פתאום אין בזה להיות מצוה מחמת מיתה אלא אם כן מת קודם סמוך לדברים הללו ביום או יומים כדי מה שהאדם חש בגופו מפני שהוא כמו ששנינו [גיטין ס"ו ע"א] בריא שאמ' כתבו גט לאשתו ועלה לראש הגג ונפל ומת אמ' רשב"ג אם מעצמו נפל הרי זה גט ואם הרוח דחפתו אינו גט ואמרינן עלה מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו הרי זה גט ומעשה נמי בבריא (המופרש) [שאמר וכו'] ודיני הצוואות כדיני הגיטין דתנן [שם ס"ה ע"ב] בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמ' כתבו גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו וכו' ואמרינן עלה גניבא יוצא בקולר הוה וכו' שמעתא עד שלחו מתם מחמרא ליפות את כחו וכן הדין. גרסינן בפר' מי שמת [ב"ב קנ"ג ע"א] ההיא דהוה כתו' בה הוה קציר ורמי בערסיה ולא כתי' בה ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמא אמ' רב[א] הרי מת והרי קברו מוכיח עליו, אמ' ליה אביי השתא ומה ספינה שרובן לאיבוד נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים חולים שרובן לחיים לא כן שכן אמ' רב הונא בריה דרב יהושע כמאן אזלא הא שמעתא כר' נתן דתניא מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידו בלא ראיה (והא) [והן] אין מוציאין מידו אלא בראיה דברי ר' יעקב ר' נתן אומ' אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע ואם שכיב מרע עליהם להביא ראיה שבריא היה. ולית הלכתא כרבא דהא אוקימנא להא דר' נתן כר' מאיר ולדר' יעקב כדרבנן דתנן וחכמים אומרי' המוציא מחבירו עליו הראיה ואמרינן ראיה במאי רב הונא ורבה אמ' ראיה בעדים רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר רב הונא אמ' ראיה בעדים קא מיפלגי ר' מאיר ורבנן בפלוגתא דר' יעקב ור' נתן ר' מאיר כר' נתן ורבנן כר' יעקב וכן אמ' רבה ראיה בעדים אמ' ליה אביי מאי טעמא אילימא מדכולהו כתי' בהו [כדהוה מהלך על רגלוהי בשוקא והא לא כתיב בה הכי ש"מ שכיב מרע הוה אדרבה מדכלהו כתיב בהו] כד קציר ורמי בערסיה והא לא כתי' ביה הכי שמע מינה בריא היה איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת מאריה. וכת' גאון הכי והאי טעמא טפי עדיף ומסתבר מדרב חסדא ורבה בר רב הונא דאמ' ראיה בקיום השטר הילכך לדברי רב הונא ורבה דאמרי ראיה בעדים קם ליה ר' נתן כר' מאיר ור' יעקב כרבנן וקיימ' לן הלכתא כרבנן הילכך ליתה לדרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו דשמעתא כר' נתן אזלא דלית הלכתא כוותיה. וכתב אחד מן המחברים ז"ל הכי אתחזי לן דכל צוואה שלא נתברר לעדים שמת מאותו חולי אותה צוואה בטלה היא וכן הוא הדין שאין עושין עובדא דלית הלכתא כרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו. ואם תקשה ותאמר כיון שאין הלכה כרבא אם כן הא דגרסינן בפר' מי שאחזו [גיטין ע"ג ע"א] אמ' ר' אלעזר שכיב מרע שניתק מחולי לחולי וכו' כמפורש תמן היכי משכחת לה דאמרינן ביה שאם הלך על משענתו אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה ואם הלך בשוק בלא משענת אין מתנתו מתנה. והשתא יש לומ' כי אותה שמועה כגון שמת עסקינן, ויש להקשות דהיכא דמת וקברו מוכיח עליו ואין אנו יודעין אם עמד אם לא עמד לא במשענת ולא בלא משענת לפי שלא כתבו ומגו מרעיה אתפטר נתבטלה הצוואה במקום שעמד בין חולי לחולי לא כל שכן שאין צריך אומד תדע כי תירוץ קושיא זו כך היא אותה שמועה דר' אלעזר במאי עסקינן כגון שבאו עדים לפנינו ושאלינן אותם ואומרין בפנינו צוה צוואה זו ויודעים אנו שעמד בין חולי לחולי ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמיה אלא אם הולך בשוק על משענתו אבל הא דרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו אין העדים בפנינו שנדקדק הדבר מפיהם אם נפטר מגו מרעיה אם לאו שהיה אומ' רבא אעפ"י שאין העדים בפנינו אין עלינו מאחר שמת וקברו מוכיח עליו דאמ' אין הלכה כרבא דכיון שאין העדים בפנינו כדי לדקדק הדבר מפיהם אין הדבר ראיה דאימ' הבריא לגמרי או הלך בשוק בלא משענת וסתמו מהדר הדר ביה. ותדע כי משום הכי תקינו לספרי דדייני שיכתבו בשטרי מתנות מתנת בריא לסלוקי נפשיהו מספיקא.
<h2>דף מג.</h2>
והשטר המ"ד הוא שטר סלקתא. והוא שטר סילוק כענין שאמרו רבותינו בענין השותפין ומעידין זה על זה אמאי נוגעין [ב]עדותן הן הכא במאי עסקינן דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו [וכי כתיב ליה הכי מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו] ואין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה לא אמ' כלום הכא במאי עסקינן בשקנו ממנו וכי קנו מידו מאי הוי הרי מעמידה בפני בעל חובו והאיך יעידו אלו עליה וכו' עד סופא דמתרצינן אלא כגון דקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה כגון דאי אתי בעל חוב דידה וטריף ליה משותפיה (משלכי) [משלם] ליה מדידיה דהשתא ודאי לאו נוגע בעדותו הוא. תניא בני העיר שנגנבה ספר תורה שלהן אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר אמאי ליסלקו לנפשיהו בתרי מינייהו ולידייני ומתרצינן שאני ספר תורה (לשמועה) [דלשמיעה] קאי ולא מצי לסלוקי נפשייהו אבל מידי דמצי לסלוקי נפשייהו מסלקי (ומשחרי) [ומסהדי] וכן הלכתא. ובהני ענינא כולהו קרינן ליה שטר סילוק כל אדם שיש לו שיתוף בדבר ומסתלק ממנו וקונין ממנו עדים על כך לאחר שהוא מסולק לאותו דבר בקנין גמור יכול להעיד ולדין בה ואי לא לא.
וזהו נוסח שטר סלקאתא. יודעים אנו חתומי עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בן פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בן פלוני להיות בידו לזכות מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה מחמת אותה שדה פלוני שהיה (לו) [לי] בה מקדם חלק וזכות והשתא קא מסתלקנא מיניה מהדין ארעא ולית לי בה חלק ואחסנא ולית לי בגויה דין ודברים ולא אפי' עיסקא ומסלקנא ידי מינה דלא למידן ודלא למיזכא ודלא למיהב הרמנא ולא לבטולי הרמנא ולא לאוקומי זכותא ואחילנא ומחילנא בה כל חלקי וזכותי וקנו ממני בקנין שלם דמקבילנא עלי להדין פלוני בר פלוני אחריות דאתיא מחמתי ומעתה הריני עליה כשאר כל אדם ואין לי חלק וזכות ורשות ולא שום הנאה בעולם ואחריות דנן דאתי מחמתיה דקביל עלי שריר ומקויים וחזק כראוי כאחריות וחומר ודין כל אחריות דנהיגי בישראל מיומא דנן ולעלם. וקנינא מפלוני בר פלוני דנן לפלוני בר פלוני דנן במנא דכשר למקניא ביה, ומה שהיה בפנינו וכו' והכל שריר וקיים. ולאחר שקונין ממנו בהאי שטר סילוק כמו שכתבנו יכול הוא להעיד לו בהאי ארעא.
<h2>דף מד:</h2>
והשטר השביעי הוא שטר אפותיקי. והיא כמו משכונה מפורשת והיא אפותיקי סתם אבל אפותיקי מפורש אין דינו כאפותיקי סתם. ולשון אפותיקי הוא פה תהא קאי כלומ' על זו הקרקע תהיה אחריותי, ויש אפותיקי שמפור' בפירוש לא יהא לך פרעון אלא מזו והוא הקרוי אפותיקי מפורש שאינו גובה אלא ממנו. ואמרו רבותי' ז"ל בפ' ארבע אבות נזיקין הן [ב"ק י"א ע"ב] עשה עבדו אפותיקי לאחרים עשה שורו אפותיקי, ואיכא מאן דגריס הפותיקי והדבר אחד. ותנן נמי בגיטין בפרק השולח גט [מ' ע"ב] עבד שעשאו רבו אפותיקי ומכרו לאחר וכו' ואמרינן בגמר' עלה דהא מתניתא [מ"א ע"א] תנו רבנן העושה שדהו אפותיקי לאחרים ושטפה נהר גובה משאר נכסים והוא אפותיקי סתם ואם אמ' לו לא יהא לך פרעון אלא מזו אינו גובה משאר נכסים והוא אפותיקי מפורש. תניא אידך העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה גובה משאר נכסים שאין דרכה של אשה לחזור על(יו) בתי דינין. ירושלמי בפר' אלמנה לכהן גדול [יבמות פ"ז ה"א] העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה או לבעל חוב בחובו ומכרה מכורה והלוקח יחוש לעצמו, רבן שמעון ב"ג אומ' לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא על דעת שתהא מחזרת על בתי דינין הוי כשמכרן לשעה אינן קיימין אבל אם לא מכרן לשעה דברי הכל אינן מכורין. ונשאל נמי הגאון ר' יצחק ז"ל [שו"ת הרי"ף סי' ר"ד] ושאלת לפרש לך בריתא זו. תנו רבנן העושה שדהו אפותיקי לאחרי' ושטפה נהר גובה משאר נכסים אם זו אפותיקי הוא אפותיקי סתם דלא כת' בה לא יהא לך פרעון אלא מזו שהוא חשוב כמשכונא גרידתא ולכך גובה משאר נכסים או יש בינה ובין משכונה הפרש והיכא דאמ' לא יהא לך פרעון אלא מזו ואפי' מבני חורי לא גבי בין ממקרקעי בין ממטלטלי מה הפרש יש בין זו לשדה שנתנה במתנה ואנו רואין מדקדו' לשון הבריתא שאינו רוצה לומר לשון זכוי אלא לשון שעבוד יפרש לנו רבינ' בחסדו פירוש הדבר מרווח וכמו יפרש לנו הא דרבן שמעון בן גמליאל שאמ' בבריתא שאחרי זאת כתובת אשה אינה גובה משאר נכסים שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין. ופי' הירושלמי הנעתק בזה המקום מפר' אלמנה לכהן גדול ואם יש חילוק בין ר"ש ב"ג וחכמים בבריתא ואם דברי הירושלמי באפותיקי סתם [ושטפה נהר גובה משאר נכסים בדלא אמר ליה לא יהיה לך פרעון אלא מזו. תשובה העושה שדהו אפותיקי ושטפה נהר גובה משאר נכסים בדלא א"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו אבל] בדאמ' ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו אינו גובה משאר נכסים אע"פ ששטפה נהר לא שנא מנכסים משועבדים ולא שנא מנכסים בני חורין. ומה שהקשינו מה [בין] זה אפותיקי לשדה שנתנה במתנה הואיל ושדה שעשה אפותיקי אין עליו אחריות מה הפרש ביניהם וכי מה הצריכנו לעשות הפרש וא"ת שצריך לדבריך הרי שדה שמכרה שלא באחריות אין עליו אחריות ושדה שנתנה במתנה אין עליו אחריות מה הפרש ביניהם. ואם אין אתה צריך לזו השאלה לפי שעל זה התנאי לא תצטרך נמי לשאול בזו שעל תנאי זה נכנס ששניהם שוין לפי שאין בהן אחריות. ומה שאמרת לא יהא לך פרעון אלא מזו אין לך בה אלא שעבוד אינו כן שגוף הקרקע שלו אבל אינו יכול לאכול הפירות עד שיעבור הזמן שהתנו ביניהם, וראיה לדבר שגוף הקרקע שלו ואם היה רוצה הלוה להחליפה לה באחרת לא יוכל להבריחו ומכאן נראה שגוף הקרקע שלו וכדאמרינן התם [ב"מ ט"ו ע"ב] דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא כלומ' שגובה אותה בעל חוב כולה ויתן דמי המותר ללוקח, מסליק ליה לבעל חוב שפיר (שלא) [אלא] למאן דאמ' אי אית ליה זוזי ללוקח מסליק ליה לבעל חוב לימא ליה אי הוו לי(ה) זוזי הוה מסליקנא לך מכולה ארעאי השתא דלית לי זוזי הב לי גריוא דארעא שיעור שבחאי ופרקי' הכא במאי עסקינן דאמ' ליה לא יהא לך פירעון אלא מזו נתברר מכאן שאין קנויה לו. ומה ששאלת על דברי ר' שמעון בן גמליאל שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין אינו בלא יהא לך פירעון אלא מזו שאותה לא יאמר בה גובה משאר נכסים אבל דבריו באפותיקי סתם שלדעת של רבן שמעון בן גמליאל אע"פ שהיא סתם לא יוכל הלוקח לומ' לאשה הנחתי לך מקום לגבות ממנו לפי שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין ושתתבע (ליקח) [לוקח] אחר. ודברי הירושלמי נמי אינן בלא יהא לך פרעון אלא מזו אבל הוא באפותיקי סתם שאם מכרה הלוה היא מכורה עד שיבוא זמן בעל חוב ואם לא ינתן ללוה חובו מוציאה מיד הלוקח וזהו שאמ' מכרה מכורה והלוקח יחוש לעצמו וצריך שידע שאם יבוא זמן הבעל חוב ולא ימצא מקום שיפרע ממנו שבעל חוב מוציאה מידו ולכך לא יקנה מידו אלא אם כן יודע שיש ללוה מנין יפרע לבעל חוב. ודברי רבן שמעון בן גמליאל כדבריו הראשונים שהענין אחד, ואפי' מת בעלה של אשה והיה לה קרקע אפותיקי סתם בכתובתה אינה חוזרת על לוקח אחרון שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין. ומה שאמר הוי בשמכרן לשעה אינן קיימין כלומ' שאם לא מכרה אלא לזמן ידוע אבל אם מכרה לגמרי אינה מכורה.
ונוסח שטר אפותיקי זהו טופסו. יודעים אנו חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בר' פלוני היו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בר' פלוני להיות בידו לזכות מחמת שרציתי ברצון נפשי ושלא באונס כלל ונטלתי וקבלתי ממנו כך וכך דינרין יפין שקולין לבד לבד ומוטבע ממטבע פלוני מפרוטת דינר כך וכך זוזים והם עלי בתורת הלואה וברשו ושויתי ליה ארעא פלונית או בית פלוני(ת) ומצרנהא אפותיקי דליגבו מינה הלין זוזי ותהא ארעא דא או ביתא דא הנזכרות אפותיקי בידו חיזוק (לממוני) [לממונו] וקבלתי על עצמי אני פלוני לפרוע ממון זה הנזכר לפלוני זה לזמן כך וכך בלא שום איחור ועיכוב כלל ואם שמא ח"ו הייתי מעכב מלפרוע לו ממון זה לזמן הנזכר מניתיו אפטרופא מעכשו אגב ארבע אמות קרקע למכור מארעא דא או מביתא דא עד כדי ממונו שלא בשומא ושלא בהתראה ושלא בהכרזה אלא על פיו ורצונו ויש לו להתלות בשלטון ולהשחיד ולהפסיד וליגרם עלי בכל פעם שיוכל עד שיגבה סך זה לאלתר כמו שגובין את המס בין ע"י ישראל בין ע"י אחרים וכל מה שישחיר ויפסיד עלי יצא משלי והקרן שלו קיים וכל זמן ששטר זה שלם בידו כד לא קריע וכד לא כתיב ע"ג שובר יהא נאמן בדיבורו עלי במה שגבה משטר זה ושנשתייר הוא ושילוחו והבא משטר זה מכחו עלי ועל הבא מכחי כשני עדים ברורים וכשרים בלא שום גלגול שבועה וכנוי גזירה וחרם סתם ושמתא ואפי' סתם שלא בפניו ואחריות שטר אפותיקי זה וחומר כל הכתוב בו קבלתי עלי ועל ירתאי בתראי ועל כל נכסי אגב ארבע אמות קרקע כאחריות וכחומר כל שטרי אפותיקאות דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם כהוגן וכתיקון חכמים דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וקנינא מפלוני זה לפלוני זה על כל הכתו' לעיל בקנין שלם במנא דכשר למיקניה ביה, ומה שהיה בפנינו אנו עדים במדינה פלונית וביום פלוני בכך וכך לחדש בשנת פלונית למניינא (דרגילי) [דרגילנא] למימני ביה במתא פלונית כתבנו וחתמנו ונתנ[נ]ו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות. ומיניהו מאן דכתבי הכי בין באפותיקי בין בכל שטרי משכונות בין בשטר הלואה וקנינא מפלוני זה לפלוני זה על כל הכתוב למעלה ועל התראה זו והתרינו לפלוני זה אנו עדים והודענוהו כח הנאמנות ואמרנו לו דע שכבר (האמנתי) [האמנתו] על עצמך וכל פריעה שתפרע לו שלא בפני עדים אינה פריעה אלא אל תפרע[נ]ו לו כלום אלא בפני עדים וסבר וקיבל וכתבנו וחתמנו וכו' ונאמנות זו שמפרש אותו כך מי שנהגו לכתוב וקנינו ממנו אנו על נאמנות זו הנזכרת בפירוש אין להם עדים לכתוב ולחתום הנאמנות בכל אלו הלשונות עד שיהו נמלכים בלוה וכבר פירשנו זה לעיל. ומיניהו שכותבין בשטרות ומאריכין בכמה עניינים בענייני השופרי דשטרי ולא הוצרכנו להאריך בהם כי הכל לפי חכמת הסופרים ומיהו כתבנו במקום אחר ומשם יתלמד לשאר השטרות, ותן לחכם ויחכם עוד. וצריכים הסופרים והעדים להיות זריזין במה שהן צריכין לימלך במלוה ובלוה ובמוכר ובקונה שיהיו נמלכין בהן בעת הקנין או קודם חתימת השטר והאפותיקי מפורש כותבין בו בפירוש לא יהא לך פירעון אלא מזה.
<h2>דף מז:</h2>
והשטר העשירי הוא הקרוי ביטול מודעי. והוא כגון ראובן שאנס את שמעון למכור לו שדהו או לתתו לו במתנה וכיון שראה שמעון שהוא אנוס הלך ומסר מודעא בפני שני עדים כשרים ואמר להם רבותי ידוע וברור לכם אונס שראובן אונס אותי למכור לו או לתת לו את שדי במתנה ועכשיו אני מוסר מודעא בפניכם ואני מוכר או נותן לו את השדה במתנה לדחות בו את השעה ולמחר אני תובעו בדין, ואחר שמסר מודעא זו הלך ומכר לראובן אותה שדה או נתנה לו במתנה וכיון שנכתבו אותן השטרות וזמן שטר המודעא חתום לב"ד וב"ד מוציאין אותה שדה מראובן ומחזירה לשמעון בדינין ידועין המפורשין במקומן מה יעשה מן הפירות שאכל ראובן מן השדה אם נשתהית בידו השדה שיאכל ממנה ראובן הפירות הרי שמעון מחזיר לו את הדמים שנטל מראובן ולקח שדהו שמכרה באונס ואם היא מתנה לוקח השדה בלא כלום ואם אכל פירות מחזירין עם השדה וזה אנו עתידין לפרש בסייעתא דשמיא במקומו בהלכות מודעא אבל הזכרנו בכאן קצת הדברים לסדר ענין שטר בטול מודעי, שאם הלך זה ראובן האונס לשמעון לאחר שידע שהוא מסר עליו את המודעא ואין המכירה או המתנה מועילין לו כלום מפני שידוע הוא אונסו כי יש עליו חתום שטר מודעא והלך ופייסו ונתן לו ממון לשמעון ואמ' לו הרי לך ממון זה ובטל לי אותה המודעא שמסרת על מכירה פלונית או על מתנה פלונית שנעשית לי באונס וביטלה שמעון זה בעצמו בלא שום אונס אלא מפני הממון שלקח ממנו עשה ברצון נפשו בדלא אניס וביטל המודעא הרי המכירה או המתנה קיימת והמודעא וזו שטר העשויה על זו הדרך היא הקרויה ביטול מודעא וצריך לו לכתוב בזו השטר הקרויה ביטול מודעי כי ידעו העדים שלא היה אנוס אלא שברצון נפשו בטל המודעא הראשונה ובכך היא קיימת השטר ביטול מודעי אבל אם היה ידוע שגם זה השטר הביטול מודעי היתה נמי באונס כגון שמסר זה שמעון מודעא גם על אותו הביטול מודעי שאמ' לשני עדים מקודם והודיעם בבירור אנסו וכתבו לו מודעא על הבטול מודעי גם זו השטר הביטול מודעי נמי הרי הוא בטלה במודעא שמסר עליה מקודם, אבל אם מסר זה שמעון מודעא על המכירה או על המתנה ולא קנה ממנו ראובן אחר כן אותה המודעא לבטלה לו אלא ששמעון מוציא שטר המודעא חתום או העדים שמעידין עליה שמסרה בפניהם וראובן מוציא שטר המכירה או שטר המתנה הרי אותה המכירה והמתנה בטילות. אבל צריכין אנו לדקדק שאם כתו' באותה המכירה והמתנה בביטול כל מודעי שכותבין עתה בכל השטרות וידע הדבר בבירור שלא שאלו העדים למוכר או לנותן אלא שכתבו זה על דרך שופרי דשטרי אינה נבטלת אותה שטר מודעא כלל בכך אבל אם כתובין ביטול כל מודעי במכירה או במתנה ואין ידוע אם שאלוהו העדים למוכר או לנותן בכך או אם בטלם באונס גם זה כולו אנו עתידין לפרשו בסייעתא דשמיא בהלכות מודעא וכתיבא נמי תשובה לרבי' האיי גאון הכא בהאי עניינא. גרסינן בפר' חזקת הבתים [ב"ב מ' ע"א] רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [לא כתבינן מודעא אלא היכא דלא ציית דינא אביי ורבא דאמרו תרווייהו] אפי' עלי ועליך, אמרי נהרדעאי כל מודעא דלא כתיבה, אנן ידעינן באונסיה דפלוני לאו מודעא היא מודעא דמאי אי דגט אי דמתנה גלויי מילתא בעלמא היא ו[א]לא מודעא דזביני הא אמ' רבא לא כתבינן מודעא אזביני מודה רבא היכא דאניס כגון מעשה דפרדיס' דההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה לשלש שנים בתר דאכלה שלש שנים א"ל אי מזבנת לה ניהלי מוטב ואם לאו כבישנא ליה לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי כי הא ודאי כתבינן.
ונשאל הגאון רבי' יצחק ז"ל [שו"ת הרי"ף סי' מ"א] ושאלת (לך) לפרש [לך] דין המודעא במקח וממכר ובמתנה ובגט, וכן הא דינא במקח וממכר שאינה מודעא מעולם [עד שיתברר האונס של מודעא ואם אין אונס אין מודעא וכן אם בטל האונס המודעא אינה נתבטלת] (אלא) עד שיבטלנה בלא אונס שההודאה באונס אינה הודאה כמו שאמ' [שם מ"ז ע"ב] אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ולחמריה לשהואן שהוא בית הסוהר. ואית דגרסי לשחור מלשון אונס כדכתיב לא חמור אחד מהם נשאתי ומתרגמינן לא חמרא דחד מנהון שחרית אבל דין המתנה והגט אינו כן אלא שמודעא קיימת במתנה ובגט ואפי' שלא באונס שהטעם בדבר משום גילוי דעתא דנותן מתנה מבעל וכיון שנגלה דעתו שאינו רוצה בהכין סגיאי ואם חזר וביטל אותה מודעא הרי היא נבטלת אלא שמודעא דמתנה אינה נבטלת באונס כדין המתנה והמקח וממכר אבל מודעא דגט נבטלת באונס ושלא באונס ובלבד שיהו הגירושין בדיני ישראל אם הם בדיני אומות העולם אינו גט אפי' לא מסר מודעא כמו שאמ' [שם מ"ח ע"א] גט המעושה בישראל כשר ובגוים פסול. והטעם במודעת הגט שהיא בטל באונס משום שהוא חייב לגרש ואם לא גירש כופין אותו וכן נמי אם מסר מודעא כופין אותו לבטלה.
ונשאלתי [עי' שו"ת הרי"ף סי' ה'] ראובן היה לו עבד ונתנו מתנה לשמעון והקנה אותו לו ולאחר זמן ביקש לחזור בו והוציא שטר מודעא באותה מתנה והוציא שמעון שטר המתנה וכת' בה ששמעון זה היה בידו שטר מתנת ראובן שנתן לו העבד אלא שהיה השטר בנייר שאינו חזק והעמיד על טופסו שלשה עדים וכת' בנייר חזק אות באות והעידו אותם עדים על אותו שטר המחודש ונתקיימה אצלם עדות העדים שהיו באותו שטר ראשון ונמצאת זמן השטר קודם לזמן המודעא וטען ראובן ואמ' שכיון שהעתיקו העדים את השטר הוחלף הזמן והוקדם זמן המודעא שלו ושמעון אומ' לא העידו העדים (את) [על] השטר עד שהניחו אותו עם הראשון ולא נמצא ביניהם חילוף אות אחת. תשובה אם זמן המודעא אחר זמן המתנה אין המודעא מועלת כלום וזה שטוען שהוחלף הזמן אינה טענה ובלבד שיהיו אילו השלשה עדים שהחליפו השטר בקיאין בשטרות [ובענינים כדי שלא יוכל אדם לרמות אותם ואם אינם בקיאים בשטרות] ובמקומות המחק והגרד ישבע בעל המתנה היסת שלא החליף בשטר אות אחת ולא רימה ויחזיק בעבד.
ונשאל רבי' האיי גאון ז"ל ודשאלתון האי מאן דמסר מודעא אאונסא דידע ואמ' ליה אונס (לא) [ל]נאנס בטיל מודעי ואונסיה ובטיל מי מועיל האי ביטולא למיפסד מודעא קמא או לא תנינא מיהא אית ליה למכתבא ולאודועא ביה אונסיה ודאניסה לבטוליה מודעא קמא והוי מודעא או לא. מיהו חזינן בתיקון שטרי דילנא דכתי' בהון וכל מודעי ותנאי ומודעי דמודעי דנפקי מגו מודעי עד סוף כל מודעי שמסרתי ושעתיד אני למסור (מטלתים) [בטלתים] מעכשיו בכל לישני דמבטלי בהו רבנן מודעי ותנאי אגליא לן דעתהון דקמאי דתקינו הא מילתא דאי בטל נאנס בטל ודאית ליה למימסר מודעי אמודעי והני מילי אי לא אמ' אלא ומודעא שמסרתי יהא בטל אבל אי אמ' כל הני מילי דתקינו וכת' לה בטלי להו כל מודעי. כען אית לנא הכא שאלתא אי אניס איניש אונס במידי ואנסיה נמי למיכתב בשטרא כל הני מילי דתקינו רבנן וכתב ליה ואשתמודעהו אינשי וידעי בהאי אונסא וכתבו ליה מודעא ואדעוה ביה דאנסוה למיכתב כן וכן מי סלקא אדעתך דלא הוי (א)מודעא וה(ו)א אונס רחמנא פטריה והיכי מחייבינן ליה במידי דאתניס ביה סלקא אדעתין הכי אלא מודעי מודעא דכי היכי דמהני מודעא למידי דמתניס ביה הכי נמי דמהני לבטול מודעי אגב אונסיה וכיון דכן היא מאי אהני כתיבת כל דין הלא אם מסר מודעא קמא בטיל ליה בהני מילי ואי אתניס לבטולי אית ליה למיכת' מודעא אחרינא הכי נמי אי לא הוה כתו' אלא וכל מודעי שמסרתי יהיו בטלים הלא ביטל מה שכתב הראשון ואית ליה כדמתניס למיכתב מודעא אאונסיה מה הפרש בין ובטלתי מודעי (ודיו) ובין מודעי דמודעי וכל הני מילי ועוד אע"ג דלא (אאנפיק) [אנסיה] לבטוליה מודעי ולא אנסיה במידעם דעבד ליה כגון דאיתעביד מנהגא למיכתב ביה בשטרא וטפסא דשטרא ניהו ובלא דעתיה כתבין ליה ומשהדי ולא ממלכי ביה הוי מודעיה מודעא ואע"ג דלא אתניס בפירוש לבטולי מודעי דאי אתי למימ' לא תכתוב יתיה מאונס אע"ג דנימא צריך לאמלוכי בבטולי מודעי אי אמליכו ביה נמי יכיל למימר לא תכתוב וכיון דבכל הני מילי אונסא הוא הוי מודעיה מודעא ולא סגיא דמשכחיא דבטל לעולם ודילמא אית בעיקר מילתא מאי דלא ידעינא ליה לסברא מרנא ארווחי לנא במילתא ולתרוצי כדחזי וליפרש צריכי סהדי לאימלוכי בביטול מודעיה ורחמנא ליפוש אגריה. תחלת מאי דצריכנא לפרושי לכון דהאי דאיתקן בשטרי למיכתב ביטול מודעי ומודעי דמודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי בשטרי מתנה הוא דאיתקן ואיתקן לבעל לאקרויי לבעל שמגרש את אשתו אילין מילו משום דמודע' שלא באונס לא מהני אלא בגט ומתנה בלחוד ומאן דמזבין נכסיה בדלא אניס לזבוני אונסא דאתי מאחרינא או לא כתי' בשטרא בטול מודעי לא פגים ביה מידעם ואי מסרי מוכר אלפא דמודעי לא פגמי כל עיקר בזביני אלא זביני שרירין וקיימין אבל ראובן דיהיב מתנה לשמעון וקמי דנכתוב ליה שטרא וקמי דלתפשיה ארעא מסר מודעא קמי סהדי ואמ' להון הוו יודעים דקא כתיבנא ליה לפלוני שטר מתנה על ארעא פלונית ולאו אדעתאי קא כתיבנא דלא גמרית ואקניתיה אלא למידחא עידנא הוא דכתיבא ולאטעיי ביה משום מילתא דצריכנא לה השתא שהידו וכתבו והבו לי דשטרא דכתבינן ליה בטל הוא ולא קני ליה מידעם וכתבין סהדי מודעא כתורה הזאת אע"ג דנפיק שטר מתנה מוחזק ביד שמעון אתי הדין מודעא ותבטיל ליה ובלבד שלא תהא בשטר מתנה ביטול מודעי אבל אי כתי' בשטר מתנה ביטול מודעי בטיל ההיא מודעא בשטר מתנה ומקיים שטר מתנה והילכך לית להון לעידי שטר מתנה למיכתב ביטול מודעי בשטר אלא כד אמ' להון הנותן מתנה בפירוש בטלית כל מודעי ואי אמ' להו כתובו והבו ליה שטר מתנה בכל לישנא דזכותא ולא אמר להו בטלית מודעי לית להון למיכתב עליה ביטול מודעי ואיכא מודעא דמודעא, והכין פירושה דאמ' לסהדי קא כתיבנא לפלוני שטר מתנה בארעא פלונית ואית בליבי מילתא דמפרישנא לה בתר הכין ומתנה דכתיבנא תליא במאי דדעתנא לפרושי והדין מודעא קא מסרנא קדמיכון דכמה דלא מיגליא דעתאי לאו מתנה היא והכי נמי קא הוה מודעיה (לקנאה) [לתנאה] דאמ' לשהדיה הכי גמרנא ומקנינא לה מתנתא דעביד כן וכן ולא קני מדעם אלא כדעביד כך וכך וקא מסרנא קדמיכון הדין מודעא כתובו והבו ליה וכד מבטיל מודעיה ותנאי בטלין מודעיה ותנאי, וכן נמי לענין גיטא מאן דמסר עליה מודעא בין לבטוליה בין לשוויי כתנאה מודעיה מודעא ואי בטיל ליה בטיל. והכי אמרינן [ערכין כ"א ע"ב] אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא ואי מבטיל ליה בטיל פשיטא לא צריכא דפייסוה וארצי מהו דתימא בטוליה בטליה קמ"ל א"כ ניתני כופין אותו עד שיתן מאי עד שיאמ' רוצה אני עד דמבטיל ליה למודעיה קמא. (כלומ') [כל אלו] מוסרין מודעא אעפ"י שאין שם (אותן) [אונס] וכשמבטלין אותן בדבריהם בטל ונהגין רבנן דלא כתבי גיטא כל עיקר עד דמבטיל בעל כל מודעי והני חיזוקי בהאי אתקינו כל מודעי ותנאי ומודעי דמודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי ושטרי דזביני דכתי' איניש לרצוני ליכא למיכתב עליה מודעא אבל היכא דאונסין ליה לזבוני [אע"ג דיהבי ליה דמי אית ליה למימסר מודעא ואמר לסהדי פלוני קא אניס לי לזבוני] ליה ארעא פלונית ואנא לא קא ניחא לי לזבוני מיהו קא חיישנא מהדין אונסא דלא מיתעייק לי. וקא מסרנא מילי קודמיכון דלא גמרית ואקניתיה אלא מדחא הוא דקא דחינא ליה לשעתא מתוך אונס (וכל) [וכד] מסתליק אונסא ויכילנא לאפוקי להדא ארעא מן ידיה מהדרנא עליה דמים דשקילנא מיניה ומפיקנא ליה לארעא מן ידיה כען כתובו וחתומו והבו לי מודעא דנן ואנן סהדי ידעינן ביה באונסיה פלוני והד(י)א היא דאמרינן [ב"ב מ' ע"ב] אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתי' בה אנן סהדי ידעינן ביה באונסא דפלוני לא מודעא הוא, מודעא דמאי אי דגיטא או דמתנה גלויי מילתא בעלמא הוא דאלמא לא צריך למיכתב ביה דוכרן אונסא ואלא מודעא דזביני הא אמ' רבא לא כתבינן מודעא אזביני מודה רבא היכא דאניס כגון מעשה דפרדיסא אי אנסוהו אונס ברור לאינשי וזבין ולא מסר מודעא זביניה זביני אינון ולא יכיל לעלם לאהדרינון דאמ' רבא [שם מ"ח ע"א] הלכתא תליוה וזבין זביניה זביני. ועיקר דמילתא סברא הוא דאגב אונסא גמר ומקני אבל היכא דמסר מודעא וכתבו ליה גלי אדעתיה דלא גמר ומקני כמעשה דטבי תלייה לפפי בכנארא וזבין (דמותר) [דמתרץ] טעמא דרב הונא דאמ' אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם רב הונא לטעמיה דאמ' תלוה וזבין זביניה זביני ולענין ביטול מודעי דעל זביניה ועל אביזריא או פשרה דמתעבדן באונסא תחלה היו יודעין דלאו מטופסא דשטרא ביטול מודעי לאו בהני ולא במתנה, וכבר פרישנא לעילא דלית להון לסהדי למיכתב ביטול מודעי ותנאי לא בשטר מכר ולא בשטר מתנה ולא בשטר אביזריא אלא כד אמ' להו בבירור ובטלית כל מודעי ותנאי וכי אמ' להו מוכר כתובו דבטלית כל מודעי וכתבן או לא אניס לא שנא כתובו ולא שנא לא כתובו או מסר מודעא לא מהני ליה ואי אנוס הוא אע"ג דאמ' להו בטלית כל מודעא ומודעי דנפקי מגו מודעי עד סוף כל מודעי כיון דבההוא אונס דאתניס לזבוני אתניס למימ' הכין לא בטיל מודעא ולא מהני ליה לאונס ביטול מודעי דאי כתי' בשטריה שם מידעם ובהכין קא (דכינן) [דינינן] והכי עבדו מאן דקדמו לנא וסמכינן על ההוא דאמרינן [שם מ"ז ע"ב] אמ' רב כהנא אי לא דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור ומינה אמ' רב נחמן אמ' לי הונא וכולן שהביאו ראיה ראייתן ראיה ומעמידין שדה בידן גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה ואין מעמידין שדה בידו (ודאפקתון) [ודאסיקתון] אדעתכון דקמאי דתקינו [ל]מיכתב הני מילי בשטר זביני דדעתייהו דאי מבטל נאנס מודעיה בטיל לאו קושיא הוא אלא מילתא כדפרישנא לעילא דעיקר דילה בגט ומתנה ומאן דכתי' הכין בזביניה ואביזריא לשופרא דשטרא ולהנפושי מיליה הוא דכת' ומשום דאיכא מאן דכד מסר מודעא אמ' לסהדי דמודעא דאי אפילו מבטלינא ליה להדין מודעא לא ליבטול תקינו להנפושי ולמיסר ומודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי עד סוף כל מודעי לסלוקי ספיקי והיכא דאתניס ומודעיה מתוך אונס או אמ' אלפא בהני מילי ובאונס אמ' לא מהני מודעא ולא בטיל מודעא. ודאקשיתון בסוף שאלתא לא משכחינן דאבטול ההוא מודעא לעולם הכין הוא כל זמן שהאונס קיים לא בטיל ההוא מודעא אבל אי מסתליק ההיא אונסא ומתבררא מילתא דמדעתיה ולרצונו (דמותר) [דמוכר] בטליה למודעיה וקיימינן לזבוני מאי בטול ההוא מודעא אבל כד אניס לבטוליה לא בטיל, ובההוא דתנן התם [ערכין כ"א ע"א] וכן אתה אומ' בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמ' רוצה אני, ופרישנא בגמ' [שם ע"ב] עד דמבטיל ליה למודעא קמא לענין הנך דתנן [כתובות ע"ז ע"א] ואלו שכופין אותן להוציא דמן דינא כופין אותן בגיטין ואעפ"כ כד מסר מודעא לא מקיים גיטא ואי אמ' בטלתיה למודעא אפי' באונס בטיל דמן דינא אמ' ובהא נמי אמרינן בגמ' דחזקת הבתים [ב"ב מ"ח ע"א] דסבר מצוה לשמוע דברי חכמים והא בודאי לרצונו.
וזהו נוסח של שטר ביטול מודעי. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בר' פלוני היו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בר' פלוני מחמת שרציתי ברצון נפשי בדלא אניסנא אלא בעין יפה ובדעת שלימה וברוח טובה מחמת אותו שטר מכירה ואם היא מתנה כותבין שטר מתנה שעשיתי לו ביום פלוני ובירח פלוני משדה פלוני ומסרתי עליה שטר מודעא מקודם ועכשיו אני מבטל לפניכם בדעת שלימה בלא אונס כלל אותה מודעא שמסרתי או מודעי דמודעי ותנאי דמסירין לי עליה (לי עליה) בטלין אינון מעכשו. ויש נמי מי שמוסיפין וכותבין ואעפ"י שהיא מילתא דלא צריכא או שעתיד אני למסור כולם אני מבטל אותו לפניכם בקנין זו בכל לשון דמבטלי בהו רבנן מודעאו' ותנאין בלא שום זכר אונס ומודעא כלל דלא למילף מנהון לעלם והעידו עלי אתון סהדי דאנא לא אניסנא ולא שנינא (בה דין) [בהדין] ביטול מודעי אלא ברעות נפשאי ובדעת מיושבת קא עבידנא ושטר ביטול מודעי זה הרי גלוי ומפורסם לכל וחזק ושריר ומקויים בלא אונס ושום ערמה ועלילה בעולם אלא הגון וישר כדרך כל שטרי ביטול מודעאות ותנאין ועלילות ותוסקפאות דנהיגין לבטלן בישראל כהוגן וכתיקון חכמים מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי אלא באחריות וכחומר כל שטרי ביטול מודעאות דנהיגין בישראל. וקנינא מפלוני זה בר' פלוני לפלוני זה בכל מאי דכתי' ומפרש לעילא במנא דכשר למקניא ביה, ומה שהיה בפנינו ביום פלוני לירח פלוני בשנה פלונית למניינא דרגילנא ביה במתא פלונית כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות.
<h2>דף נא:</h2>
והשטר השבעה ושלשים הוא שטר מתנה לחוד. וכבר פירשנו עניינה ודיניה בהלכות כתובות והדין נוסחה דיליה. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמר לנו פלוני בן פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לה לפלוניתא אשתו להיות בידה לזכות מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ובעין יפה ונתתי לה במתנה גמורה מעכשיו מתנה לחוד אותו בית וחצר או אותו שדה פלונית והדין מצרניו וכל מה שיש תוך ארבע מצרנין הללו הכל נתתי לה במתנה לחוד מתנה גמורה שרירא וקיימא חתוכה וחלוטה מתהום תהומא עד רום רומא מתנת עלמין מתנת פרהסיא מתנה מחיים מתנה מעכשיו דלא למיהדר מינה לעלם ושתהא מתנה זו שנתתי לה כאדם שנותן מתנה לחבירו שלא תהא כתנאי כתובה אלא מתנה גמורה ומקויימת ומוחזקת בכל מיני חיזוקין שבעולם ומעכשיו תלך פלוניתא זו אנתתי ותזכה לעצמה במתנה זכייה גמורה ותהא רצונה לירש ולהוריש ולתת אותה במתנה ולעשות במתנה זו כל חפצת נפשה ורצונה ואין מי ימחה בידה ולא יהא לי רשות לערער עליה בשום דבר בעולם לפי שבעין יפה נתתי לה מתנה זו וסלקתי ידי ורשותי וזכותי ורשות וזכות באי כחי מעל מתנה זו סילוק גמור ואיחרתי זמן מתנה זו לאחר זמן כתובה שלא תהא כתנאי כתובה אלא מתנה לחוד גמורה מתנה לאחר נישואין וכבר ידעתי כח מתנה שלאחר נשואין כמו שפירשו חכמים במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות וייפיתי כח מתנה משאר מתנות שתהא רשאה ושלטאה ולעשות בה כל חפצת נפשה לפי שלא שיירתי בה לעצמי במתנה זו לא פירות ולא קול ולא טענה ולא ראיה ולא תביעה ולא שום זכות כלל, ואנו עדים הודענו את פלוני זה הוי יודע שכח מתנה זו [אינו] כאדם שנותן מתנה לאשתו אלא כנותן מתנה לאחר שאם חס ושלום יארע כעס ומריבה או קטטה ביניהם אעפ"י שהיא תחתי[ו] תתן מתנה זו לכל מי שתרצה. ואם שמא חס ושלום יארע ביניהם גירושין, ויש שכותבין הכי, ואם שמא חס ושלום יארע שום מאורע ביניהם תגבה מתנה זו משלם חוץ מכתובתה וסבר פלוני זה וקבל על עצמו כל זה ואמר כבר קיימתי בידה מתנה זו לעשות בה כל מה שתרצה בחיים ובמות ומתנה זו גלויה ומפורסמת לכל ככל מתנות בריא ולא כמתנת שכיב מרע אלא מתנת בריא בכל חיזוקין שבעולם בביטול כל מודעי כהוגן וכתיקון חכמים כדת וכהלכה ואחריות וחומר כל שטרי מתנות לחוד דנהיגות בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מפלוני זה לפלונית דא אנתתיה על כל הכתוב ומפורש לעיל בקנין שלם במנא דכשר למקניא ביה. ומה שהיה בפנינו ביום פלוני בירח פלוני לשנת פלונית למנין שאנו מונין כאן במתא פלונית כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלונית' דא להיות בידה לראיה ולזכות.
<h2>דף סא:</h2>
והשטר האחד עשר הוא שטר מתנת בריא. והוא מאן דיהיב לחבריה ביתא או דירתא או מטלטלי ואי יהיב ביה מטלטלי (או מתרינן) [אי מסרינון] ביה לאלתר קני להון במסירה ובקנין ואי לא יהיב להון לאלתר לא קני להו אלא אגב ארבע אמות קרקע ומיהו בין מקרקעי בין מטלטלי בשעה שמקנה אותם לאחרים בקנין צריכין שיהיו ברשותו דאין אדם מקנה לחבירו במתנה דבר שלא בא לעולם. וכבר פירשנו כל זה לעיל בהלכות הקניינין פירוש מבואר.
וזהו נוסח שטר מתנ(ו)ת בריא. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בן פלוני ואם יש לו אשה צריך להזכיר שם אשתו בכל השטרות ואחר כך שם בעלה מפני חשש לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל וכן כותבין עדות ברורה שאמרו לנו פלוניתא בת פלוני ובעלה פלוני בן פלוני מחמת שרצינו ברצון נפשינו בלא שום זכר אונס כלל אלא בעין יפה ובדעת שלימה ונותנו לו במתנה גמורה מעכשו אותו בית וחצר, ואם הוא שדה כותבין אותה שדה שיש לנו בגבול מדינה זו במקום שקורין כך וכך והשדה מחזיק כך וכך (ורע) [זרע] או כותבין יש בו נירויות או מודיאות על מנהג המדינה בסימניו ובמצרניו, ואם יודע המצרנין אין צריך לכתוב מדת השדה אלא אותו שדה שיש לנו במקום פלוני מסויימת במצרניה ואלו הן המצרנין מצד פלוני כך וכך מצד שלישי כך וכך מצד רביעי כך וכך וכל מה שיש תחת ארבע המצרנין הללו הנזכרים לעיל נתננו לפלוני בר' פלוני זהו מתהום ארעא ועד רום רקיעא ביציאה וביאה בעפר ובאדמה ובעצים ובאבנים קרוי שדה ושאינו קרוי שדה עבוד ושאינו עבוד עושה פירות ושאינו עושה פירות עם כל עמל ושבח ששם מתהום תהומא ועד רום רומא ומעכשיו ולעולם ילך פלוני זה ויחזיק בשדה זו או בבית זה ויהא רשאי לדור בה וליירש ולהוריש וליתן במתנה לכל מי שירצה ולבנות ולסתור ולהוציא אריס ולהכניס אריס ולעבוד ולנטוע ולעקור ולחרוש ולזרוע ולעשות במתנה זו כל חפצת נפשו הוא והבאים מכחו כי מעכשו נתתי לו בלב שלם מתנה זו בלא שום שיור בה לעצמי ולהבאים מכחי לא מזרת ולמעלה ולא מזרת ולמטה ומעכשו סילקתי עצמי והבאים מכחי ממתנה זו סילוק גמור לעולם ולא נשתייר לא לי ולא לבאים מכחי בה שום תפיסה וחלק בעולם ומתנה זו היא מתנה גמורה מתנה מעכשו מתנת בריא מתנת פרהסיא גלויה ומפורסמת לכל מתנת עלמין חתוכה וחלוטה כדת וכהלכה דלא להשנאה בה ולמיהדר מיניה לעלם ויהיבנא ליה ומשלמ[נ]א [ליה] ולירתיה בתריה ואין מי ימחה בידו ולא ביד הבא מכחו כי בלב שלם עשיתי לו מתנה מעכשו וכל מי שיבוא מארבע רוחות העולם בן ובת אח ואחות קרוב ורחוק יורש ונוחל יהודי או ארמאי שיבא ברשותינו ושלא ברשותינו דיקום (ויטעה) [ויטעון] ויהנה וישתעי על פלוני זה או על הבאים מכחו שום דין ודברים בעולם מחמת מתנה זו כדי לבטל כולה או מקצתה יהי דברי המערער בטלים ומבוטלים וחשובין כחרס הנשבר שאין לו תקנה ולא יהא בהן כח לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם וכל כתב וקיום כתוב בכל לשון שיצא על מתנה זו כדי לבטלה כולה או מקצתה יהא אותו כתב וקיום בטל ומבוטל ודלא למיעבד ביה דינא ולא יהא בו כח לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם ועלי ועלי יורשי אחרי לסלק ולהדיח ולהפיץ מעליו ומעל יורשיו אחריו כל (הרהורי"ן) ערעורין ושטרות שבעולם מחמת מתנה זו ולהעמידה מעמידה גמורה בחזקתו ובחזקת הבאים מכחו בלא שום פסידא בעולם וכל מודעי ומודעי דמודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי עד סוף כל מודעי שמסרנו ושעתידין אנו למסור כולם בטלנום בפניכם ברעות נפשינו בדלא אניסנא דלא למילף מנהון לעלם. ואיכא בנוסחי עתיקי דכתי' בהו הני כולם מכרתים לפלוני זה בזוז וקבלתי ממנו הזוז והא מילתא יתירתא הוא דכתי' ליה על כל המודעי כולם בטלתים בפניכם ברעות נפשאי בדלא אניסנא די לכון דכמו כן יכול לבטלם ברצונו במתנה או במכירה מיהו אם מסר מודעא על ההוא מתנתא מקודם צריך שטר ביטול כל מודעי בפירוש בפני עצמו. ואיכא נמי בספרי דיוקני שנמלכין בבעלים בשני אלו הדברים בביטול המודעי ובאחריות וכתבי הכי בפירוש ונמלכתי בפלוני באחריות זו וכן נמי בבטול כל מודעי והודענוהו כח האחריות וכח ביטול המודעי וסבר וקביל לפלוני דנן וכך וכך אמר להו פלוני זה שטר מתנה זו כתבוה וחתמוה בשוקא ובבריתא ובפרהסיא דלא תהוי כמתנתא טמירתא וכמתנת שכיב מרע דמהדרא אלא כמתנת בריא מתנה גמורה מתנת פרהסיא דלא למיהדר מינה לעלמין גלויה ומפורסמות לכל וכך אמר לנו פלוני זה אחריות וחומר שטר מתנה זו קבלית עלי ועל ירתאי בתראי אגב ארבע אמות קרקע כאחריות וחומר כל שטרי מתנות דאינון באחריות שתקנו חכמים דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וקנינא מפלוני בר' פלוני בכל מאי דכתי' ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה, ומה שהיה בפנינו וכו'. גרסינן בבבא מציעא דנזיקין פר' המקבל [ק"ח ע"ב] מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא, אמ' אמימר ואי כת' בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא. גרסינן בבבא בתרא דנזיקין בפר' חזקת הבתים [מ' ע"ב] אמר רב יהודה האי מתנתא טמירתא לא מגבינן ביה היכי דמי מתנתא טמירתא אמ' רב יוסף דאמ' להו לסהדי זילו איטמרו וכתובו ליה. ואיכא דאמרי אמ' רב יוסף דלא אמ' להו תיבו בשוקא ובבריאתא ותכתבו ליה, מאי בינייהו איכא בינייהו סתמא. אמ' רבא והויא מודעא לחברתה. אמ' רב פפי והא דרבא לא בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא גברא דאזיל לקדושי אתתא אמר ליה אי כתבת לי לכולהו נכסך הוינא לך איתתא ואי לא לא הוינא לך (איתת"א) אזל כתבינהו ניהלה לכולהו נכסיה שמע בריה קשישא קם קמיה וצווח אמ' ליה וההוא גברא מה תהא עליה אמ' ליה זילו איטמרו וכתובו ליה אתו לקמיה דרבא לדינא [א"ל] לא מר קנה ולא מר קנה מאן דחזא סבר משום דהויא מודעא לחברתא ולא הוא התם מוכחא מילתא דמשום אונסא הוא דכת' מר ניחא [ליה] דליקני ומר לא ניחא ליה דליקני. איבעיא להו סתמא מאי, רבינא אמ' לא חיישינן רב אשי אמר חיישינן והלכתא חיישינן. כת' רבי האיי גאון ז"ל לא רגילין בצוואות למיחש לסתמא ומעשים בכל יום כד נפק פקדתא דמצוה מחמת מיתה במתנה מקיימינן לה וגבינן בה ולא חיישינן למאן דלא כת' בה בפרהסיא. ועוד כתב שכיב מרע דאמ' לא תגלו הא תפקדתא אלא לאחר מיתה לא הויא מתנתא טמירתא דלכי מתקיימא לאחר מיתתו ההיא עידנא לאו טמירתא היא דאמ' להו לסהדי לאחר מותי גלו והא ודאי דבר מוכיח הוא דאיעבידא לאיגלויי היא דאמ' להו לאחר מיתה ליסהדו לצוואתו וליכא למיחש בה למתנתא טמירתא וצריך לכתו' המצרנין בין במכר בין במתנה מאותו שדה בעצמו וצריך נמי לכתוב לו ולא שיירתי לעצמי במכירה זו או במתנה זו כלום. גרסינן בפר' המוכר את הבית [ב"ב ס"א ע"ב] אמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה המוכר בית בבירה גדולה אעפ"י שמסר לו מצרים החיצונים מצרים הרחיב לו, היכי דמי אילימא [דקרי ליה לבית בית ולבירה בירה פשיטא] בית זבין ליה בירא לא זבין ליה ואלא דקארו ליה (לבית) [לבירה] נמי בית כוליה זבין ליה לא צריכ(נ)א דרובא קארו ליה לבית בית ולבירה בירה ואיכא דקארו נמי לבירה בית מהו דתימא כוליה זבין קמ"ל מדהוה ליה למיכתב ולא שיירתי בזביני אילין קדמי כלום ולא כת' ליה שיורי [שייר]. אמ' רב מרי בריה דבת שמואל משמיה דאביי האי מאן דזבין מיד[י] לחבריה צריך למיכת' ליה ולא שיירתי בזביני אלין קדמי כלום. ההוא דאמ' ליה לחבריה ארעא דבי ר' חייא מזבינא לך הוו ליה תרתי דמקריין דבי חייא אתו לקמיה דרב אשי אמ' ליה חדא ארעא אמ' לך תרתי ארעתא לא אמ' לך ואי אמ' ליה ארעתא מיעוט ארצות שתים ואי אמ' ליה כל ארעתא אפי' תרתי ותלת לבד מפרדיסי ובוסתני [ואי א"ל זיהרא אפי' פרדסי ובוסתני] לבד מבתי ועבדי ואי אמ' ליה (כל) נכסי אפי' בתי ועבדי. מצר לו מיצר אחד ארוך ומיצר אחד קצר אמ' רב לא קנה ארוך אלא כנגד הקצר אמ' ליה רב כהנא ורב אסי לרב ויקנה כנגד ראש תור שתים [שתיק] רב ומודה רב היכא דאיכא מיצר ראובן ושמעון מצד אחד מיצר לוי ויהודה מצד אחד מדהוה ליה למיכתב ושמעון כנגד יהודה ולא כתב ליה שמע מינה כנגד ראש תור קאמר ליה. מיצר ראובן מזרח ומערב ומיצר שמעון צפון ודרום צריך למיכתב ליה (מצד) [מיצר] ראובן רוחין תרין (ומצד) [ומיצר] שמעון רוחין תרי. מצר לו מיצר ראשון ומיצר שני ומיצר שלישי ומיצר רביעי לא מצר לו רב אמ' קנה הכל חוץ ממיצר רביעי ושמואל אמ' אפי מיצר רביעי קנה. אמ' רבא הלכתא קנה הכל חוץ ממצר רביעי ולא אמרן אלא דלא מובלע אבל מובלע קנה וכי מובלע נמי לא אמרן אלא דליכא עליה ריכבא דדיקלא ולא הוי תשעה קבין אבל אי הוי עליה ריכבא דדיקלא והוי תשעת קבין לא קנה. ואיכא דאמרי אמ' רב[א] קנה הכל אפי' מיצר רביעי והני מילי דמובלע אבל לא מובלע לא קני וכי לא מובלע נמי לא אמרן אלא היכא (אלא) דאיכא עליה ריכבא דדיקלא אבל ליכא עליה ריכבא דדיקלא ולא הוי תשעת קבין אע"ג דלא מובלע קנה. ושמעינן מהני תרתי לישני דרבא דבשדה לא שייר ולא מידי, ושמעינן מינה דהיכא דמובלע וליכא עליה ריכבא דדיקלא [ולא הוי תשעה קבין קנה לא מובלע ואיכא ריכבא דדיקלא] והוי תשעת קבין לא קנה מובלע ואיכא ריכבא דדיקלא לא מובלע וליכא עליה ריכבא דדיקלא מאי איתמר להאי גיסא ואיכא להאי גיסא שודא דדייני.
<h2>דף סג:</h2>
והשטר הכ"ו הוא שטר זביני ארעא. והוא שטר מכירת שדות וכרמים וזהו נוסחה. יודעים אנו עדים החתומין למטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בן פלוני וכו' ומסיימין כל הוו עלי עדים וקנו ממנו בקנין גמור וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בן פלוני להיות בידו לזכות מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובעין יפה ונטלתי וקבלתי כך וכך דינרין ומכרתי לו בהן אותה שדה או אותו כרם שלו שיש לי במקום פלוני מדתו כך וכך בסימניו ובמצרניו ואלו הן המצרנים מצד מזרח שדה פלוני ופלוני מצד דרום שדה פלוני ופלוני מצד מערב שדה פלוני ופלוני מצד צפון שדה פלוני ופלוני כל מה שיש תחת ארבעה מצרים הללו הכל מכרתי לו לפלוני בדינרין אלו הנזכרי' עבוד ושאינו עבוד קרוי שדה ושאינו קרוי שדה בעפר ובאדמה עם כל עמל ושבח ששם, ואם הוא כרם כמו כן יכתו' לו נטוע ושאינו נטוע קרוי כרם ושאינו קרוי כרם בעפר ובאדמה עם כל עמל ושבח ששם. ויש נמי שכותבי' בזביני שדה או כרם מתהום ארעא עד רום רקיעא. ויש שאין כותבין לשון זה אלא בזביני שדה ביתא כמו שמפורש למטה ומעכשיו ילך פלוני זה ויזכה ויחזיק ויקנה שדה זו שמכרתי לו ויעשה בו כל חפצת נפשו ויהא רשאי לעבוד ולנטוע ולעקור ולחרוש ולזרוע ולהוציא אריס ולהכניס אריס לנחול ולהנחיל ולתת במתנה לכל מי שירצה הוא והבאים מכחו כי בלב שלם עשיתי לו מכירה זו מעכשו בלא שום שיור בעולם לא לי ולא לבאין מכחי ונסתלקתי אני והבאים מכחי ממכירה זו סילוק גמור לעולם ולא נשתייר לי אצל פלוני מדמי מכירה זו לא מזוז ולמעלה ולא מזוז ולמטה ולא נשתייר במכירה זו לא מטפח ולמעלה ולא מטפח ולמטה כי בלב שלם עשיתי לפלוני זה מכירה זו מכירה גמורה מכירת עלמין חתוכה וחלוטה שרירא וקיימא כדת וכהלכה דלא להשטאה בה ודלא למיהדר מינה לעלם ויהיבנא ליה ומשלמנא ליה וליורשיו אחריו ואין מי ימחה בידו ולא ביד הבאין מכחו וכל מי שיבוא מארבע רוחות העולם בן ובת אח ואחות קרוב ורחוק יורש ונוחל יהודי ויהודית גוי או גויה דיקום ויטעון ויהגה וישתעי ויערער שום דין ודברים בעולם על פלוני זה או על הבאים מכחו יהיו דבריו בטלים ומבוטלים וחשובין כחרס הנשבר שאין בו ממש וכל כתב וקיום כתוב בכל לשון שיצא על שמי ושלא על שמי כדי לבטל מכירה זו כולה או מקצתה יהא אותו כתב וקיום בטל ומבוטל וחשוב כחרס הנשבר שאין בו ממש ולא יהא בו כח לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם ועלי ועל יורשי אחרי לפצות ולהדיח ולהפיץ מעליו כל עורר וטוען בעולם ולהעמיד מכירה זו בחזקתו ובחזקת הבאים מכחו העמדה גמורה ושלימה בלא שום פסדתו בעולם וכל מודעי ומודעי דמודעי ומודעי (דספקי) [דנפקי] מגו מודעי עד סוף כל מודעי שמסרתי ושעתיד אני למסור כולם בטלתים בפניכם דלא למילף מנהון לעלם וכך אומר לנא פלוני זה אחריות וחומר שטר מכירה זו קבלתי עלי ועל יורשי כאחריות וחומר כל שטרי מכירות דנהיגות בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, וקנינא מפלוני זה בר פלוני זה בכל מה דכתי' ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה, ומה שהיה בפנינו ביום פלו' בירח פלוני שנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במתא פלונית כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו וביד הבאים מכחו לראייה ולזכות והכל שריר וקיים. והני דלא כתבי מתהום ארעא ועד רום רקיעא אלא בזביני ביתא משום דמיחלף להו פירושא דהא שמעתא דגרסינן בפר' המוכר את הבית [ס"ג ע"א] אמ' ריש לקיש המוכר בית לחבירו וא"ל (על מנת שדיוטא תחתונה שלו) על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו למאי הלכתא אמ' רב זביד שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא ורב פפא אמ' שאם רצה לבנות עליה על גבה בונה ואם נפל הדר בני ליה והלכתא כרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא דגרסינן בפר' מי שמת [קמ"ח ע"ב] אמ' רבא אמ' רב נחמן ואם תמצא לומ' בית לאחד ודיוטא לאחר לא הוי שיור חוץ מדיוטא הוי שיור ואליבא דרב זביד דאמ' אם רצה להוציא בה זיזין מוציא. [ס"ג ע"ב] אמ' רב דימי מנהרדעא האי מאן דזבין בית לחבריה אע"ג דכת' ליה עומקא ורומא לא קני וצריך למיכתב ליה מארעית תהומא עד רום רקיעא מאי טעמא עומקא ורומא בסתמא לא קני אהני עומקא ורומי למקני ביה [עומקא ורומא ואהני מתהום ארעא עד רום רקיע למקני] בורות ומחילות וסבירא להו דכיון דאמור בשמעתא האי מאן דזבין ליה ביתא לחבריה וכו' צריך למיכתב ליה מארעית תהומא עד רום רקיעא וכו' דבזביני ביתא לחוד הוא דצריך למיכתב ליה הכי אבל לא בזביני שדה וכרם. ואנן לעניות דעתין לא חזינן הכי דהאי דאמור רבנן האי מאן דזבין ליה ביתא לחבריה וכו' לאו דוקא ביתא לחוד אלא הוא הדין לשדה וכרם אלא שדברו חכמים בהווה משום דבבתים שיש בהן בנין יפה למלמד להבין אבל הוא הדין לשדה שהרי גם בשדה עושין בה בורות ומחילות ופעמים שבונין את השדה ועושין ממנו בתים.
והשטר הכ"ז הוא שטר זביני ביתא. ונוסחה נמי כנוסח זביני ארעא שכתבנו מיהו צריך לחדש בה הכי וכל מה שיש תוך ארבעה מצרים הכל מכרתי לו לפלוני זה בדינרין אלו בעפר ובאדמה בעצים ובאבנים ובכותלים ובבניינין ובתקראות ובקורות ובמשפך מימות קרוי בית וחצר ושאינו קרוי בית וחצר מתהום ארעא ועד רום רומא ומכירה זו שמכרתי לו בדרך יציאה וביאה ותקרה ומעזיבה שבהם בית משפך מימיהם ובית משפך מרזבן עם מוצא ומובא ויש לו רשות על הבית וחצר שמכרתי לו בכל השבחים אלו הנזכרים עם כל עמל ושבח ששם לירש ולהוריש וכו' עד שריר וקיים. ואית להו לספרי דיינא למכתב ולשנות שטר דזביני על פי מה שראו המקומות והענין ולהזכיר מן העניינים שהן מוכרין וקונין בהן על מנהג מקומו ובזמן שיש למוכר אשה מזכירין בכל השטרות שם האשה תחלה ואחר כך שם בעלה כפי מה שפירשנו לעיל.
<h2>דף ע.</h2>
והשטר החמשים הוא שטר פקדון. והוא כגון ראובן דאפקיד מידי גבי שמעון בשטרא והוי יודע שאין דין שטר זה כשאר שטרות כי כל שטרי דעלמא אי אמ' פרעתי האי שטרא לא מהימן בכל שבועה שבעולם עד שיביא עדים שפרעו אבל המפקיד אצל חבירו בשטר אי אמ' לו החזרתי לך מהימן בשבועה חמורה ולא מצי למימר ליה שטרך בידי מאי בעי כדגרסינן בבבא בתרא דנזיקין בפר' המוכר את הבית בעא מיניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר ואמ' לו החזרתי לך מהו מי אמרינן מגו דיכול למימר ליה נאנסו מהימן כי אמ' ליה החזרתי לך נמי מהימן או דילמא מצי אמ' ליה שטרך בידי מאי בעי ופשט ליה מגו דאי אמ' ליה נאנסו מהימן ולא מצי למימר ליה שטרך בידי מאי בעי ואידי ואידי בשבועה חמורה דמנקטינן ליה חפצא בידיה, וכיון דהכי הוא שמשונה שטר פקדון מכל השטרות שבעולם בדין היה שלא לכתבה במנין שאר השטרות אלא מיהו כתבנוה במנין להודיע שאין דינה כדין כל השטרות והואיל שכל השטרות אין נאמן אדם על פריעתן אלא בשטר או בעדים וזו אפי' בשבועה נאמן בפריעתה מה מועיל לו השטר ולכך לא טרחנו לכתוב נוסח דילה.
<h2>דף עו:</h2>
והשטר הכ"ח הוא שטר זביני שטרא. והוא כגון ראובן שיש לו שטר חוב על שמעון ממאה דינרין והוא רוצה למוכרו ללוי בין במאה דינרין שהוא חייב לו בין בפחות כ"ש בזמן שמוכר ראובן בעל השטר אותו השטר ללוי והוא צריך למכור לו אותו השטר שהיה לו על שמעון ולכתו' לו על אותו שטר חוב שטר מכירה שאם מסר לו השטר ולא כתב לו שטר מכירה או כתב לו שטר מכירה ולא מסר לו אותו השטר לא קנה לוי עד שיכתוב לו שטר מכירה וימסור לו השטר חוב, זה כולו מפורש לקמן. וכדגרסינן בהמוכר את הספינה [ב"ב ע"ו ע"ב] אמ' רב פפא מאן דמזבין ליה שטרא לחבריה צריך למיכתב קני לך הוא וכל שיעבודא דאית ביה. אמר רב אשי אמרית לשמעתא קמיה דרב כהנא [א"ל] ואי לא כתי' הכי לא קני אטו לצור על פי צלוחיתו הוא צריך אין לצור ולצור. [ע"ז ע"א] אמ' אמימר הלכתא אין אותיות נקנות במסירה אמ' ליה רב אשי לאמימר גמרא או סברא אמ' ליה גמרא רב אשי אמר סברא נמי הוא מילי נינהו ומילי במילי לא מקנין ואע"ג דלא מקנין במסירה ע"ג קרקע מיקנין דהא מטבע לא מקני בחליפין ועל גב ארעא מקני כי הא דרב פפא הוו ליה תליסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו לרב שמואל בר אחא אגב סיפא דביתיה כי אתא נפק לאפיה עד תווך. ועל האי שמעתא ופסקיה דאמימר סמכינן וכוותיה עבדינן (ולא סמכינן) דגרסינן בגט פשוט [שם קע"ג ע"א] תניא אחד מן האחין ששטר חוב יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה שאביו נתנו לו וראיה בשטר ולא בעדים דקימ' לן אין אותיות נקנות במסירה וכו' וזה מפורש לקמן.
וזה נוסח שטר מכירת שטר. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בר פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בר פלוני להיות בידו לזכות מחמת שרציתי ברצון נפשי ושלא באונס כלל כי אם בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ונטלתי וקבלתי ממנו כך וכך דינרין ומסרתי להם כל כח וזכות ושעבוד שיש לי באותו שטר חוב שיש לי על פלוני מחזיק כך וכך דינרין ומסרתי לו אותו שטר חוב בפניכם ומכרתיו לו בדינרין אלו מכירה גמורה חתוכה וחלוטה דלא להשנאה ביה ודלא למהדר מיניה לעלם ויהיבנא ליה ומשלמ[נ]א ליה (ולי) ולירתוהי בתרוהי ואין מי ימחה בידו ולא בידי הבאין מכחו שבלב שלם עשיתי לו מכירה זו מעכשיו בלא שום שיור בעולם לא לי ולא לבאין מכחי ומעכשו ילך פלוני זה ויזכה ויקנה שטר חוב זה הוא וכל שיעבודא דאית ביה ויתבענו מפלוני בעל חובי ויגבנו לעצמו כי לא נשתייר לי בו שום תפיסה וזכות בעולם כי מעכשו נסתלקתי משטר חוב זה ומסרתיו לפלוני זה ומכרתיו לו מכירה גמורה כדי שיתבענו מפלוני בעל חובי ויהיה ידו כידי ועשייתו כעשייתי ופטורו כפטורי כי לא נותר לי בו שום תפיסה גבו ולא נשתייר לי אצל פלוני זה מדמי מכירה זו (ו)לא מזוז ולמעלה ולא מזוז ולמטה כי הכל קבלתי ממנו משלם ומכירה זו שעשיתי לפלוני משטר חוב זה שהיה לי על פלו' בלב שלם ובדעת מכוונת וביישוב הדעת עשיתיה לו לגמרי והיה לו כל זה החוב שבשטר על פלוני בעל חובי ולא יהא לי רשות היום או למחר לאיערומי לא לי ולא ליורשי ולמימר לפלוני דנן בעל חובי ולא ליורשיו עיינתי בחושבנאי ולא פש לי גבך מידי משום שבדעת מכוונת וברורה אני מודה בפניכם שלא גביתי משטרי זה כלום והרי שטר כתוב וחתום אצלי ואני מוכרו ומוסרו לפלוני זה על דעת כך ואם שמא חס ושלום הייתי מוחל אני או יורשי לפלוני זה בעל חובי או ליורשיו קנו ממני מעכשיו שאשלם אותו במיטבא אני ויורשי לפלוני זה שאני מוכרו לו או ליורשיו וכל מי שיבא מארבע רוחות העולם בן או בת וכו' דיקום ויטעון ויהגה וישתעי ויערער שום דין ודברים בעולם על פלוני זה או על הבאים מכחו כדי לבטל מכירה זו שעשיתי לו משטר זה יהיו דבריו בטלין ומבוטלין וחשובין כחרס הנשבר שאין בו ממש וכל כתב וקיום כתוב בכל לשון שיצא על שמי ושלא על שמי מכירה על מכירה זו כדי לבטלה כולה או מקצתה יהא אותו כתוב וקיום בטל ומבוטל וחשוב כחרס הנשבר שאין בו ממש ולא יהא בו כח לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם ועלי ועל יורשי אחרי לפצות ולהדיח ולסלק מעליו כל ערעורין שבעולם ולהעמיד מכירה זו העמדה גמורה בחזקתו ובחזקת הבאים מכחו בלא שום פסידא בעולם וכל מודעי ומודעי [דמודעי] ומודעי דנפקי מגו מודעי עד סוף כל מודעי וכו' ואחריות וחומר שטר מכירה זו קבלתי עלי ועל יורשי אחרי כאחריות וחומר כל שטרי זבינין דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וקנינא מפלוני בר פלוני זה בכל מאי דכתי' ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה, ומה שהיה בפנינו וכו', והכל שריר וקיים.
ואיכא נמי מאן דבעי למימר מאי דכת' להאי שטרא דזביני דשטרא במתנה אגב ארבע אמות קרקע קרובה להיות שטר הרשאה ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. מיהו אי כתיב לה הכי קני לה נמי הנכתבת לו כדאמרינן לעיל ואע"ג דאין אותיות נקנות במסירה אגב קרקע מקנין וכו'. והאי דכתבינן לעיל בהאי נוסחא דשטרא ואם שמא חס ושלום הייתי מוחלו אני ויורשי לפלוני זה בעל חובי או ליורשיו קנו ממני מעכשו שאשלם אותו במיטבא וכו', יש מי שאומ' שצריכין העדים לשאול זה האחריות בפירוש מן המוכר בעת הקנין ואם לא שאלוהו אין כותבין הכי ויש שאומרין שאין צריכין לשאול שזה דומה לאחריות של שטרי הלואה ומקח וממכר שהוא טעות סופר ואין העדים צריכין לשאול עליו ומנא לן שאם ימחלנו לבעל חובו שאחריותו עליו דגרסינן בכתובות בפר' הכותב [כתובות פ"ו ע"א] גופא אמ' שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל אמ' רב הונא בריה דרב יהושע ואי פקח הוא מקרקש ליה זוזי וכתיב ליה שטרא בשמיה, אמ' אמימר ומאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה מיניה דמוחל שטרא מעליא ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה נמי דמי ניירא בעלמא. אכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה (בבשורא) [ככשורא] לצלמי והלכתא כוותיה.
<h2>דף פד:</h2>
מתני' המשכיר בית לחברו [המ]שכיר חייב בדלת ובנגר ובמנעול וכל דבר שמעשה אומן [אבל דבר שאין מעשה אומן] השוכר עושהו והזבל לבעל הבית אין לו לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירה בלבד. ת"ר המשכיר בית לחבירו חייב להעמיד לו דלתות ולפתוח לו חלונות לחזק לו תקרה לסמוך לו קורה שוכר חייב לעשות לו סולם לעשות לו מעקה לעשות לו מרזב ולהטיח לו את גגו. בעו מיניה מרב ששת מזוזה על מי והאמ' רב מזוזה על חובת הדר היא אלא מקום מזוזה על מי אמ' להו רב ששת תניתוה כל דבר שאין מעשה אומן השוכר עושהו והאי נמי לאו מעשה אומן הוא דאיפשר בגובתא דקנייא. [שם ק"ב ע"א] ת"ר המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות מזוזה וכשהוא יוצא לא יטלנו בידו ויצא ובגוי נוטלה בידו ויצא ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר את אשתו ובניו. מעשה לסתור אמ' רב ששת ארישא. והזבל של בעל הבית במאי עסקינן אילימא בחצר דאגירא ליה לשוכר ותורי לשוכר אמ' [אמאי] של בעל הבית אלא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא וקיימן בהו. מסייע ליה לר' יוסי בר' חנינא דאמ' חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. (ושכר בית) [ושברפת] שבחצר הרי אלו של בעל הבית אמ' רב ששת זאת אומרת המשכיר בית לחבירו לא השכיר רפת שבה. גרסינן בתחלת פסחים [ד' ע"א] בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בשלשה עשר בניסן על מי לבדוק על המשכיר לבדוק [דחמירא דידיה הוא או דילמא על השוכר לבדוק] דאיסורא ברשותיה קאי. תא שמע המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה התם ה(ו)א אמ' רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא הכא מאי, אמ' להו רב נחמן בר יצחק תניתוה המשכיר בית לחבירו (עם) [אם] עד שלא מסר לו מפתח חל ארבעה עשר על המשכיר לבדוק ואם משמסר לו מפתח חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק. בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית בארבעה עשר חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק למאי נפקא מינה דליתיה להאיך לשיוליה ולהטרוחי להאי מאי וכו'. [שם ד' ע"ב] איבעיא להו המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק מהו אי הוי כמקח טעות או לא. תא שמע דאמ' אביי לא מיבעיא באתרא [דלא יהבי אגרא ובדקי דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בגופיה אלא אפילו באתרא] דיהבי אגרא ובדקי דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה.
[ב"מ ק"ב ע"א] מתני' המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר השכיר לו לחדשים נתעברה השנה נתעברה למשכיר ומעשה באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה זהוב לחדש ובא מעשה לפני רשב"ג ולפני ר' יוסי ואמ' יחלוקו את העיבור. [שם ק"ב ע"ב] אמ' רב(ה) אי הוה התם הוה יהיבניה כוליה למשכיר מאי טעמא קסבר תפוס לשון אחרון. ושמואל אמ' בבא באמצע החדש עסקינן אבל בתחלת החדש כוליה למשכיר בסוף החדש כוליה לשוכר מאי טעמא משום דתפיש, ורב נחמן אמ' קרקע בחזקת בעליה קיימא ואע"ג דאתא בסוף החדש כולו למשכיר [ואע"ג דאפיך מיפך] ואמ' מדינר זהב לחדש בי"ב זהובים לשנה כולו למשכיר וקיימא לן כוותיה. [לשון הרי"ף שם] ושמעינן מינה דליתה להא דאמ' רב אסתירא מאה מעי מאה מעי [מאה מעי אסתירא] אסתירא, אלא כשמואל דאמ' הלך אחר הפחות שבלשונות דמספקא לן אי תפשי לשון אחרון אי תפשי לשון ראשון הילכך הלך אחר הפחות שבלשונות כדקיימ' לן דמספיק' לא מפקי' ממונא אבל אי תפש לא מפקי' מיניה [דהוה ליה] לאחר תפיסה נתבע והני מילי במטלטלי אבל במקרקעי קיימא לן כרב נחמן דאמ' קרקע בחזקת בעליה קיימא ודוקא במילתא דלא עבידא לאגלויי כדבעינן למימר קמן. בעו מיניה מר' ינאי שוכר אומ' נתתי משכיר אומ' לא נטלתי על מי להביא ראיה אימת אילימ' בתוך זמנו תנינא ואי לאחר זמנו תנינא דתנן כל שלשים יום בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן לאחר שלשים יום בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן לא צריכא ביומא דמשלם זימניה, מי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה או לא. א"ר יוחנן תניתוה שכיר בזמנו נשבע ונוטל שכיר הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דבעל הבית טרוד בפועליו אבל הכא שוכר מהימן בשבועה. אמ' רב נחמן האי מאן דאוגר ביתא לחבריה לעשר שנין וכתב ליה שטרא וליכא זמן בשטרא ואמר ליה נקיטת הא חמש שנין נאמן, ואמ' ליה רב נחמן (מדעתי) [מדפתי] לרבינא אלא מעתה אוזפיה מאה זוזי בשטרא ואמ' (פרעי') [פרעתי] לך [פלגא] הכי נמי דמהימן אמ' ליה הכי השתא התם שטרא לגובייאנא קאי אם איתא דפרעיה איבעי (לך) [ליה] למיכת' על גביה אי נמי מיכתב עליה (תבנא) [תברא] אבל הכא אמ' ליה האי דכתבי לך שטרא כי היכי דלא תחזק עלייהו. [שם ק"ג ע"א] מתני' המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית אם היה קטן לא יעשנו גדול גדול לא יעשנו קטן אחד לא יעשנו שנים שנים לא יעשנו אחד ולא יפחות מן החלונות ולא יוסיף עליהם אלא מדעת שניהם אוקי למתני' כדקאי אגודא דנהרא ואמ' בית כזה אני משכיר לך מהו דתימא האי דאמ' ליה כזה דקאי אגודא דנהרא קמ"ל מאי כזה (אמירת) [אמידת] ארכו ורחבו קאמ' ולפי' אם נפל והיה גדול לא יעשנו קטן קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים שנים לא יעשנו אחד אבל אם אמ' ליה בית זה אני משכיר [ונפל] (ו)אינו חייב לבנותו ואם אמ' ליה בית סתם אני משכיר לך ונפל חייב לבנותו שנים עושה אחד שלא הזכיר לו אלא בית סתם והוא שקרוי בית.
וזהו נוסח שטר שכירות. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בן פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בן פלוני מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה והשכרתי לו אותו בית או אותו חנות או אותו שדה שלי הוא במקום פלוני שכירות גמורה בכך וכך לשנה כדי שיפרע לי כך וכך בכל חדש וכבר נטלתי שכירות חדש הראשון או השנים חדשים ומעתה יפרע לי (מכאן) מכאן ואילך בכל חדש וחדש סך זה המגיע אליו לחדש אחד מן השכירות ולא יהא לי רשות כלל ולא לבאים מכחי להוציאו כלל מבית זו אם יתן לי השכירות הנזכר בכל חדש וחדש וגם לא יהא לי רשות ולא לבאים מכחי להוסיף עליו על שכירות זה הנזכר עד משלם יום פלוני שהוא משלם זמן שכירות ואפי' אני צריך לחצר זו צורך גדול לא יהא לי רשות ולא לבאים מכחי לערער עליו בכלום כי כבר נסתלקתי מבית זה לגמרי עד משלם ימי השכירות, ואם יבוא שום אדם בעולם ויערער על פלוני זה בכלום מחמת בית זו עלי ועל יורשי אחרי לפצות ולהדיח ולסלק מעליו ומעל יורשיו אחריו כל ערעורין שבעולם ולהעמיד בית זו בחזקתו ובחזקת הבאים מכחו עד משלם ימי השכירות שפסקתי עמו ושטר שכירות זו גלוי ומפורסם ברור וחזק כדת וכהלכה דלא להשנאה בה ודלא למיהדר מיניה והוא בביטול כל מודעי ובאחריות עלי ועל יורשי אחרי אגב ארבע אמות קרקע כהוגן וכתיקון חכמים כאחריות וחומר כל שטרי שכירות דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וקנינא מפלוני בר פלוני דנן בכל מאי דכתיב ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה. ומה שהיה בפנינו וכו' עד והכל שריר וקיים.
<h2>דף קלא.</h2>
והשטר הארבעה וחמישים הוא שטר צוואה. והוא צוואת שכיב מרע שקונה בצוואה בעלמא וכדגרסינן בפר' מי שמת [ב"ב קמ"ז ע"א] אמ' ר' זירא אמ' רב מנין למתנת שכיב מרע שהיא בדבור בעלמא ולא צריכה לא לקנין ולא לשום חיזוק בעולם לא שימשוך המקבל ולא שום דבר דכתי' והעברתם את נחלתו לבתו היה לו לומ' תעבור את נחלתו לבתו למה תלה הכתו' בב"ד דאמ' והעברתם אלא רמז רמז לך יש לה העברה אחרת שהיא שכשם שהירושה נופלת מאליה ביציאת נשמת המוריש כך אותה העברה זו שהיא בדבור בעלמא. ויש מי שמפרש שזה שאנו דורשין לפי שהזכיר העברה אחרת שהיא כזו כלומר כשיבוא לפניכם דין דבר זה מה אתם דנין ואומרי' הבת היא תזכה אלמא בדבורכם יפסק הדין הכא נמי יש דבור שהוא כזה והיא צוואת שכיב מרע. רב נחמן אמ' רבה בר אבוה מהכא ונתתם את נחלתו היה לו לומר תנתן נחלתו אלא יש לך אחרת שהיא כזו ואי זו זו מתנת שכיב מרע. ורב נחמן מאי טעמא לא אמ' מוהעברתם ההוא מיבעי ליה לכדר' דתניא ר' אומר בכולן נאמ' נתינה וכו' ר' מנשיא אמ' מהכא בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמ' י"י צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה בצוואה בעלמא. רמי בר יחזקאל אמ' מהכא ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבוש את החמור ויקם וילך אל ביתו וגו' בצוואה בעלמא. [ע"ב] אמ' רב נחמן מתנת שכיב מרע פי' בצוואה בלחוד מדרבנן היא גזרא שמא תטרף דעתו עליו פי' שאם לא היינו עושים כרצונו לאלתר בלא שום משיכה בעולם היה מטרף דעתו עליו מחמת צערו. גרסינן בפר' חזקת הבתים [שם מ' ע"ב] אמ' רב יהודא האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה היכי דמי מתנתא טמירתא אמ' רב יוסף דאמ' להו לסהדי זילו איטמרו וכתובו ליה. איכא דאמרי אמ' רב יוסף דלא אמ' להו תיבו בשוקא ובבריאתא ותכתבו ליה, מאי בינייהו איכא בינייהו סתמא. אמ' רב והוא מודעא לחברתה וכו' עד דאיבעיא להו סתמא מאי רבינא אמ' לא חיישינן רב אשי אמ' חיישינן והלכתא חיישינן. כתב רבי' האיי גאון ז"ל לא רגילינן בצוואות למיחש לסתמא ומעשים בכל יום כד נפקא פקדתא דמצוה מחמת מיתה במתנה מקיימינן ליה וגבינן בה ולא חיישינן למאי דלא כתיבא בה פרהסיא. ועוד כתב שכיב מרע דאמ' לא תגלו הא תפקדתא אלא לאחר מיתה לא הויא מתנתא טמירתא דהא כי מתקיימא לאחר מיתתו ההיא עידנא לאו טמירתא דהא אמ' להו לסהדי לאחר מותי גליוהא ודאי דבר מוכיח לעבידא לאיגלויי הוא דאמ' להו לבתר מיתה לישהדו בצוואתו וליכא למיחש בה למתנתא טמירתא. ונשאל הגאון ר' יצחק ז"ל ושכתבת במתנת בריא ההוא דאמ' להו [כתובו] וחתומו והבו ליה ומית דאין כותבין ונותנין ואעפ"י שמיפה את כחו מה ענין מיפה את כחו אצל מתנת בריא מתנת בריא לא קניא במקרקעי אלא או בשטר או בקנין ובמטלטלי בקנין או במשיכה הילכך הבריא שאמ' כתבו ותנו מנה לפלוני ולא משך אין השטר מועיל ואם קנו מידו על המטבע לא קנה שאין מטבע נקנה בחליפין ואם אמ' במקרקעי כתבו ותנו לפלוני אם לא קנו מידו אין הכתב מועיל לו כלום עד שיגיע לידו או שיזכה לו בו על ידי אחר ואם מת הנותן קודם לכן לא קנה שכבר זכו בו היורשים ואם קנו מידו קנה לאלתר ושטר לראיה בעלמא הוא הילכך לא צריכא לההוא דקדוקא. והאי דיוקא אחריתי נמי דדיקתא היש הפרש בצוואת שכיב מרע היכא דאמ' כתבו מחיים להיכא דלא אמ' לא צריכת לה דמתנת שכיב מרע בשטר היכא דאינו מיפה את כחו לא מגבינן בה לא שנא אמ' כתבוה מחיים לא שנא אמ' כתבוה סתם דכיון שאנו חוששין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה פי' אין שטר עושה מעשה שטר אחר מיתה לפיכך בין נכתב מחיים בין לא נכתב אלא לאחר מיתה אם לא קנה מחיים לא יקנה לאחר מיתה, ותו הא דאיתמר [ב"ב קנ"ב ע"א] מתנת שכיב מרע שכתב בה קנין בי רב משמיה דרב אמרי ארכבה אתרי ריכשי ושמואל אמ' לא ידענא מאי אדון בה וכו'. ושאילית היאך צוה שכיב מרע קנו ממני ותנו לאחר מיתה קאמ' או קנו ממני ותנו סתם קאמ' פשיט' (דתנן) [דתנו] סתם קאמ' דאי אמ' לאחר מיתה אמאי אמ' רב אם עמד אינו חוזר אלא שמע מינה דסתם קאמ' ודקאמרת הלכתא בהא כרב או כשמואל דרבי' חננאל פסק כשמואל הכי סבירא לן כדפסק רבי' חננאל זצ"ל והלכתא כשמואל דהא רב נחמן כשמואל סבירא ליה דאמ' ליה (רב) [לרבא] הכי אמ' שמואל שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחרים אעפ"י שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנוין אלא לאחר מיתה ומי שאמ' הלכה [כרב] משום דאמ' שמואל לא ידענא מה אדון בה לאו טעמא קאמ' דלא אסתפק ליה לשמואל אלא היכא דמית שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אבל אם עמד לא מסתפק ליה דחוזר דסבירא ליה דמתנת שכיב מרע היא ולא מתנת בריא ולפיכך חוזר ולענין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כשמואל סבירא לן [חדא דהלכתא] כוותיה בדיני ועוד דר' יוחנן קאי כוותיה וכל אותן דקדוקי (שדקדקתי) [שדקדקתם] לענין מתנת שכיב מרע עמדנו עליהם ומצאנום ענינים [יפים וברורים] ואין למעלה מהן ולפי שלא ראינו בהן תוספת ולא גרעון לא הוצרכנו לכותבן. ותו (נשאר) [נשאל] שכיב מרע שכתב וזיכה במקצת נכסיו לראשון וחזר ונתנן לשני מי הוי זיכוי חשוב כקנין וכשם שהנותן מקצת נכסים בקנין שוב אין לו חזרה כך זיכוי נמי אין לו חזרה או דילמא זיכוי אינו חשוב כקנין כך נראה לנו שהזיכוי והקנין דרך אחד לשתיהן לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה כדאמר [קנ"ב ע"ב] כתב וזכה לזה וחזר וכת' וזכה לזה רב אמ' ראשון קנה ושמואל אמ' שני קנה רב אמ' ראשון קנה הרי היא כמתנת בריא ושמואל אמר שני קנה הרי היא כמתנת שכיב מרע והיינו טעמא דלא איסתפק לשמואל בגווה כדאיסתפק ליה בקנין משום דסתם קנין לכתיבה עומד והזיכוי אינו כך אבל לענין חזרה שניהם שוין כשם שחוזר בקנין לבדו כך חוזר בזיכוי לבדו. ותו נשאל האי דנהגו בני מקומנו לכתוב בצוואת שכיב מרע אמ' פלוני הוו עלי עדים בקנין מעכשיו וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות וחששת שמא יהא זה שטר לאחר מיתה אל תחוש לכך שאין בזה הזמן מי שמתכוין להקנות בשטר אלא בצוואה בעלמא הן מקנין ושטר ראיה בעלמא ולזכרון דברים אבל להקנות בשטר אין מתכוין לכך. ותו נשאל בענין ההוא שטרא דהוה כתו' ביה בחיים ובמות ואמרת משמיה דגאון דהאי מעשה בשכיב מרע הוא לא שנא מצוה מחמת מיתה ולא שנא בכל הנכסים ולא שנא במקצתן הלכה כרב כך ראינו שדברי גאון זה אמת הם. ושכתבת בענין ההוא [קנ"ג ע"א] דהוה כתו' ביה קציר ורמי בערסיה ולא הוה כתי' ביה ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמיה אמ' רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו. (וראיה) [וראית] לגאון דלית הלכתא כרבא הכי הוא כדפסיק גאון ודאיתחזי לך דכל צוואה שלא נתברר לעדים שמת מאותו חולי אותה צוואה בטלה כך הוא שאין עושין מעשה בצוואה עד דכתבי ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמיה ואי לא כתבי הכי לא עבדינן בה עובדא דלית הלכתא כרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו והילכך צוואת שכיב מרע היכא שהיא בלא קנין אינה צריכה לשטר שהשטר לזכרון בעלמא כותבין אותו כי הצוואה היא העיקר ובה נקנית הכל באמירה בעלמא והשטר לזכייה בעלמא היא שנכתב.
וזהו נוסח שטר צוואת שכיב מרע. אנו עדים החתומים למטה כך היה שנכנסנו על פלוני בר פלוני לבקרו ומצינו אותו חולה ומוטל על מטתו ודבורו ומלולו מוכנים בפיו ויודע לדבר ולהשיב כהוגן על הן הן ועל לאו לאו ודעתו מיושבת עליו כשאר בני אדם המהלכים על רגליהם ואמר לנו רבותי הוא חולה ומתיירא שמא ימות מן החולי פתאום והרי אני מצוה בפניכם מחמת מיתה וכך אמ' לנו אותו האיש הוא חולה ונטה למות ואין מי שיעמוד לפני ומשמש לי אלא פלו' בר פלוני והוא יעמוד לפני וישמש אותי עד שהוא בחיים ויעשה לי צרכי ולאחר מיתתי יטול כל מה שיש לי כן אני מצוה בפניכם בצוואה גמורה וחלוטה צוואת שכיב מרע ואותו שעה מסר לו כל מה שהיה לו ופלוני זה שימש אותו לפלוני זה עד שעת פטירתו ומתוך אותו חולי נפטר פלוני זה לבית עולמו ולא עשה צוואה אחרת אלא זו ובקש פלוני זה ממנו (או) [אנו] עדים לכתוב ולחתום לו מה שצוה בפנינו פלוני בן פלוני וכתבנו לו שטר צוואה הכל כמו ששמענו מפיו כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות. ואם אינו מצוה על שימושו אלא על ממונו בלבד או על קרקעותיו והוא מצוה לבניו או לשאר בני אדם כותבין הכי, אנו עדים החתומים למטה כך היה שנכנסנו על פלוני וכו' עד ודעתו מיושבת עליו כשאר כל בני אדם המהלכין על רגליהם ואמ' לנו רבותי הרי הוא חולה ומתיירא שמא יארענו מות פתאום והריני מצוה בפניכם צוואה גמורה מחמת מיתה כי נתתי לפלוני בני כך וכך מקרקעותי וכך וכך ממטלטלי ולפלוני כך וכך מקרקעותי וכך וכך ממטלטלי מעכשיו ולאחר מותו יזכו פלוני בקרקע פלוני ומטלטלין הנזכרין ופלוני בקרקעות ומטלטלין הנזכרין כי כן אני מצוה בפניכם בצוואה גמורה מחמת מיתה ואינש לא ימחה בידיהו על שמי וכו' עד ואנו עדים ידענו כי מגו הדין מרעא איתפטר פלוני דנן לבי עלמא וצואתו צוואה גמורה כי לא צוה אחר כך כהדין עניינא ובעו מיננא אנחנא סהדי פלוני ופלוני דנן למיכתב ולמיחתם להון מאי דפקיד קדמנא פלוני דנן וכתיבנא להון שטר תפקדתא דא הכל כמא דשמענא מפומיה וכמא דפקיד יתנא בלא תוספות ובלא גרעון והכל כמא דשמענא מפומיה כתיבנא וחתימנא ויהיבנא בידא דפלוני ופלוני למהוי בידיהו לראיה ולזכות. וכת' מן המחברים ז"ל הכי ותדע דעד כאן לא אמרינן אין שטר לאחר מיתה אלא בימים הראשונים שהיו בקיאין באלו העניינים והיתה כונתם ידועה לכל דבר ודבר אבל בזה הזמן אין מי שמתכוין לכך. ותדע כמה שאמרו בבריא דאין שטר לאחר מיתה בלא קנין דאלו היכא דאיכא קנין אין אנו אומרי' אין שטר לאחר מיתה משום דסתם קנין לכתיבה עומד. ואיתשיל חד מרבוואתא ראובן בריא ומהלך בשוק ועמד וכתב כל נכסיו בלשון צוואה ואמ' מתיירא אני שמא יארע לי מות פתאום והנני מצוה עתה שאם יארע עלי הקץ החקוק שיהיה ממונו כך וכך לפלוני התעמוד הצוואה הזו בין שהזכיר שם מיתה או לא. ומה תקנה יעשה אדם לתת מנכסיו לאחר מיתה ואם יצטרך הוא ימכור ויעשה בה כמה שיחפוץ. כן ראינו שאין לדבר הזה תקנה על מה שכת' בשאלה כל עיקר כי כאשר נכתבה לו המתנה הזו לא קנה בשעת הכתיבה כלום כל עיקר לא גוף ולא פירות והרי (בורר) [ברור] כי צריך להיות הגוף קנוי לו מאותה שעה כשיכתו' המקנה דברים ברורים מעכשיו שנמצא כאומר לו גופא קני לך מהיום ופירא לאחר מיתה וזו לדעת ר' יהודה ואם לדעת רב יוסי שאמ' אעפ"י שלא כתב מעכשיו זמנו של שטר מוכיח כיון שכת' הקניתי לו שטר שכך שנינו [קל"ו ע"א] הכותב נכסיו לבניו וכ' והרי ר' יהודה ור' יוסי שוין שצריך לקנות הקונה הגוף מאותה שעה אעפ"י שלא קנה הפירות אלא לאחר מיתת הנותן. ואמרינן [שם] אמ' רבא אמ' רב נחמן בהקנאה אינו צריך בין אקנייה ו(א)קנינא ובין וקנינא מיניה ואקנייה אינו צריך (וכדוכרן) [ובדוכרן] פתגמי דהוו באנפנא פליגי מכל מקום צריך שיכתוב אקנייה בין הקנים וקנינא בין אחד בין כתב וקנינא [אולי צ"ל, צריך שיכתוב הקנאה בין הקדים וקנינא בין אחר כן כתב וקנינא וכו'] ושכותב לו כך הרי הגוף קונה לאלתר והוא ששנינו [שם] הכותב לבנו לאחר מותו אינו יכול למכור וכו' אבל זה שכותב וכוונתו שאם ימכור תהא מכירתו לעולם ואם יתן לאחר מתנתו לעולם הרי הוא כמי שלא כתב ואם מת אעפ"י שלא כתב לאחר הרי הנכסים בחזקת היורשים לפי שההוא השני שנכתבו לו לא קנה כלום ולא ניתן דבר זה אלא לשכיב מרע המצוה לאחר מיתה ומסמכנא [קמ"ז ע"א] נמי אהני קראי [מ"ב כ'] בימים ההם חלה חזקיהו למות וגו', ואמ' ר' יוחנן בן ברוקה [ק"ל ע"א] (אם) [אמר] על אחד מבניו יירש כל נכסיו דבריו קיימין שהרי לשון ירושה בלשון מתנה וקיימ' לן הלכתא כר' יוחנן בן ברוקה ומסמכא נמי אקראי אמ' רבא מאי טעמא דר' יוחנן בן ברוקה אמ' קרא והיה ביום הנחילו את בניו התורה (כתבה) [נתנה] רשות לאב להנחיל מי שירצה גם זאת לא נתנה אלא לשכיב מרע מצוה מחמת מיתה דאמ' [קל"א ע"א] בעי (ראובן) [רבא בבריא] היאך כי אמ' ר' יוחנן בן ברוקה בשכיב מרע אבל בבריא לא אמ' או דילמא אפי' בריא ואתינן מן גמרא מכתובת בנין דכרין דאמ' ליה ר' נתן כך שניתם משנתכם כר' יוחנן בן ברוקה ולא סליקא בלשון מתנה לאדם אחר אבל אם אמ' מתנה זו נתונה לך מעכשיו עד שארצה או שאמ' לו על מנת שתחזירנה לי הא קיימא לן מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אלא מיהו פירותיהן שבאותן הימים עד שיחזירנה לו למקבל המתנה הן שאדם יהיו לנותן הרי זה לא קנה כלום ואם יכתוב לו מתנה זו מעכשיו עד שארצה ופלוני זה נאמן בדבר זה אם מת הנותן קודם שיאמ' חזרתי בו הרי המתנה למקבל. ואשר בשאלה אם אמ' הנותן מתיירא אני שמא יארע לי מות פתאום אין בזה להיות מצוה מחמת מיתה אלא אם כן מת קודם סמוך לדברים הללו ביום או יומים כדי מה שהאדם חש בגופו מפני שהוא כמו ששנינו [גיטין ס"ו ע"א] בריא שאמ' כתבו גט לאשתו ועלה לראש הגג ונפל ומת אמ' רשב"ג אם מעצמו נפל הרי זה גט ואם הרוח דחפתו אינו גט ואמרינן עלה מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו הרי זה גט ומעשה נמי בבריא (המופרש) [שאמר וכו'] ודיני הצוואות כדיני הגיטין דתנן [שם ס"ה ע"ב] בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמ' כתבו גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו וכו' ואמרינן עלה גניבא יוצא בקולר הוה וכו' שמעתא עד שלחו מתם מחמרא ליפות את כחו וכן הדין. גרסינן בפר' מי שמת [ב"ב קנ"ג ע"א] ההיא דהוה כתו' בה הוה קציר ורמי בערסיה ולא כתי' בה ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמא אמ' רב[א] הרי מת והרי קברו מוכיח עליו, אמ' ליה אביי השתא ומה ספינה שרובן לאיבוד נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים חולים שרובן לחיים לא כן שכן אמ' רב הונא בריה דרב יהושע כמאן אזלא הא שמעתא כר' נתן דתניא מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידו בלא ראיה (והא) [והן] אין מוציאין מידו אלא בראיה דברי ר' יעקב ר' נתן אומ' אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע ואם שכיב מרע עליהם להביא ראיה שבריא היה. ולית הלכתא כרבא דהא אוקימנא להא דר' נתן כר' מאיר ולדר' יעקב כדרבנן דתנן וחכמים אומרי' המוציא מחבירו עליו הראיה ואמרינן ראיה במאי רב הונא ורבה אמ' ראיה בעדים רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר רב הונא אמ' ראיה בעדים קא מיפלגי ר' מאיר ורבנן בפלוגתא דר' יעקב ור' נתן ר' מאיר כר' נתן ורבנן כר' יעקב וכן אמ' רבה ראיה בעדים אמ' ליה אביי מאי טעמא אילימא מדכולהו כתי' בהו [כדהוה מהלך על רגלוהי בשוקא והא לא כתיב בה הכי ש"מ שכיב מרע הוה אדרבה מדכלהו כתיב בהו] כד קציר ורמי בערסיה והא לא כתי' ביה הכי שמע מינה בריא היה איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת מאריה. וכת' גאון הכי והאי טעמא טפי עדיף ומסתבר מדרב חסדא ורבה בר רב הונא דאמ' ראיה בקיום השטר הילכך לדברי רב הונא ורבה דאמרי ראיה בעדים קם ליה ר' נתן כר' מאיר ור' יעקב כרבנן וקיימ' לן הלכתא כרבנן הילכך ליתה לדרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו דשמעתא כר' נתן אזלא דלית הלכתא כוותיה. וכתב אחד מן המחברים ז"ל הכי אתחזי לן דכל צוואה שלא נתברר לעדים שמת מאותו חולי אותה צוואה בטלה היא וכן הוא הדין שאין עושין עובדא דלית הלכתא כרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו. ואם תקשה ותאמר כיון שאין הלכה כרבא אם כן הא דגרסינן בפר' מי שאחזו [גיטין ע"ג ע"א] אמ' ר' אלעזר שכיב מרע שניתק מחולי לחולי וכו' כמפורש תמן היכי משכחת לה דאמרינן ביה שאם הלך על משענתו אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה ואם הלך בשוק בלא משענת אין מתנתו מתנה. והשתא יש לומ' כי אותה שמועה כגון שמת עסקינן, ויש להקשות דהיכא דמת וקברו מוכיח עליו ואין אנו יודעין אם עמד אם לא עמד לא במשענת ולא בלא משענת לפי שלא כתבו ומגו מרעיה אתפטר נתבטלה הצוואה במקום שעמד בין חולי לחולי לא כל שכן שאין צריך אומד תדע כי תירוץ קושיא זו כך היא אותה שמועה דר' אלעזר במאי עסקינן כגון שבאו עדים לפנינו ושאלינן אותם ואומרין בפנינו צוה צוואה זו ויודעים אנו שעמד בין חולי לחולי ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמיה אלא אם הולך בשוק על משענתו אבל הא דרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו אין העדים בפנינו שנדקדק הדבר מפיהם אם נפטר מגו מרעיה אם לאו שהיה אומ' רבא אעפ"י שאין העדים בפנינו אין עלינו מאחר שמת וקברו מוכיח עליו דאמ' אין הלכה כרבא דכיון שאין העדים בפנינו כדי לדקדק הדבר מפיהם אין הדבר ראיה דאימ' הבריא לגמרי או הלך בשוק בלא משענת וסתמו מהדר הדר ביה. ותדע כי משום הכי תקינו לספרי דדייני שיכתבו בשטרי מתנות מתנת בריא לסלוקי נפשיהו מספיקא.
<h2>דף קלה:</h2>
והשטר הי"ז הוא שטר דיאתיקי. תניא בפר' יש נוחלין [ב"ב קל"ה ע"ב] מי שמת ונמצאת דיאתיקי קשורה לו על ירכו אינה כלום וצוואת מת בלשון יון קורין אותה דיאתיקי שאם כתב זה המת קודם מיתתו ואמ' כך וכך מנכסי יהיו לפלוני וכך וכך לפלוני ולא הוציא אותו כתב מתחת ידו ולא זיכה אותה שום אדם ומת ונמצאת קשורה על ירכו אינה כלום אבל אם זיכה בה לאחר קודם מיתתו בין שיהיה אותו אחר מן היורשים בין שאינו מן היורשים דבריו קיימין. תנו רבנן אי זהו דאיתיקי כלומר מה הלשון דא תהא למיקם ולהיות שכך אני מצוה בפניכם ותהיה זו למיקם ולהיות. ואי זו היא מתנה כל שכת' בה מהיום ולאחר מיתה, ומקשינן אטו לא הויא מתנה עד שיהא כתו' בה מהיום ולאחר מיתה אדרבה אם יכתוב לו לחלוטין מהיום ולעולם יותר יפה דמיד קנה, ומתרץ אביי הכי קאמ' אי זו היא מתנת בריא שהוא כמתנת שכיב מרע ולא יקנה מקבל מתנה אלא לאחר מיתה ותהיה דומה לדיאתיקי שהיא צוואת שכיב מרע דלא קנה אלא לאחר מיתה כל שכת' בה מהיום ולאחר מיתה.
כי אתא רב דימי אמ' דיאתיקי מבטלת דיאתיקי שאם כתב את האחד לאחר במיפה את כחו וכת' דיאתיקי אחרת לאינש אחרינא בלא יפוי כח אתיא הך דאיתיקי שהיא במיפה את כחו ומבטלת הך דיאתיקא שאין מיפה את כחו כגון שכיב מרע שאמ' כתבו ותנו מנה לפלוני רואין האי כתבו שאמ' אם במיפה את כחו אמרי הרי זה כותבין ואם לאו אין כותבין, ואמ' היכי דמי במיפה את כחו כדאמ' רב חסדא במקום אחר וקנינא מינה מוסיף על מתנתא דא הכא נמי כגון שאמ' אף כתבו וחתמו והבו ליה דמעיקרא אמ' תנו לפלוני כך וכך ואם ירצה נמי כתובו וחתומו והבו ליה דהאי לשון דומה הוא דרוצה הוא בהקנאתו ליפות את כחו. ויש מי שפירש דיאתיקי מבטלת דיאתיקי על ענין מרובין היא שהרי אמרנו [שם קנ"ב ע"ב] פשיטא כתב לזה וחזר וכתב לזה (וזיני) היינו דכי אתא רב דימי אמ' דיאתיקי מבטלת דיאתיקי והכא כיון דלא משתמעי כמי שכת' לשני בני אדם אלא כמי שכתב לאדם אחד עיקר פירושו בזה המקום כך הוא דיאתיקי מבטלת דיאתיקי כלומ' צוואה עצמה מקצתה מבטלת מקצתה יש שם דיבור שאם אמרו בה מבטלת אותה כגון אם אמ' כתובו ולא אמ' בלשון יפוי כח כגון שאמ' אף כתבו ותנו לו אין צוואתו מבוטלת והתם הוא דכותבין ונותנין.
מתיב ר' אבא בר ממל בריא שאמ' כתבו ותנו לו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין דודאי כיון הדבר בכתיבה אין שטר לאחר מיתה טעמא דבריא שאין דבריו ככתובין וחתומין וכמסורין ואין תלוי אלא בכתיבה ומשום הכי אין כותבין לפי שאין השטר עושה מעשה שטר לאחר מיתה אבל שכיב מרע שדבריו ככתובין וכמסורין אעפ"י שאמ' כתבו ותנו ומת אין מפסיד לשון כתבו למקבל מתנה כלל וכותבין ונותנין לאחר מיתה ואעפ"י שלא היה כמיפה את כחו ומתירין הכא נמי לא מדקדקינן הא שכיב מרע כותבין ונותנין אלא במיפה את כחו דבבריא אעפ"י שמיפה את כחו לא מהני ליה דאין שטר לאחר מיתה אבל שכיב מרע מהני היכי דמי מיפה את כחו כדאמ' רב חסדא וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא דמתנת שכיב מרע אינה צריכה קנין דככתיבין וכמסירין דמי אלא כי היכי דהאי קנינא דכתבינין ביה מוסף הוא דאינו צריך לכתבו אלא משום יפוי כח הוא דכתבינן ליה הכא נמי בהא דאיתיקי היכי דמי יפוי כח דאמ' להו אף כתובו וחתומו והבו ליה דמדאמ' אף לא תלה עיקר המעשה בכתיבה אלא כי היכי קאמ' להו אע"ג דלא צריך למיכתב כתובו לכו אתם וכתבו וחתמו והבו ליה כי היכי דהאי וקנינא מניה לא צריך למיכתב אלא משום יפוי כח הוא כשאמ' להו אף כתבו וחתמו בההוא דאיתיקי דשכיב מרע משום יפוי כח הוא שאמ' להם אף כתובו וחתומו והבו ליה וכבר פירשנו וחתמנו כל הני מילי לעיל לולי שחזרנו כאן ראשי הדברים פעם שנייה. ותנינן נמי בסוף פר' שנים אוחזין [ב"מ י"ח ע"א] מצא גיטי נשים ושחרור עבדים דיאתיקי מתנות ושוברין הרי זה לא יחזיר שאני אומ' כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן. ואמרינן בגמ' [י"ט ע"א] ת"ר אי זהו דיאייתיקי דא תהא למיקם ולהיות, מתנה כל שכת' בה מהיום ולאחר מיתה הוא דהויא מתנה הא לאו הכי לא הויא מתנה. אמ' אביי הכי קאמ' אי זו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני לאחר מיתה כל שכת' בה מהיום ולאחר מיתה.
<h2>דף קלו.</h2>
והשטר הארבעה וחמישים הוא שטר צוואה. והוא צוואת שכיב מרע שקונה בצוואה בעלמא וכדגרסינן בפר' מי שמת [ב"ב קמ"ז ע"א] אמ' ר' זירא אמ' רב מנין למתנת שכיב מרע שהיא בדבור בעלמא ולא צריכה לא לקנין ולא לשום חיזוק בעולם לא שימשוך המקבל ולא שום דבר דכתי' והעברתם את נחלתו לבתו היה לו לומ' תעבור את נחלתו לבתו למה תלה הכתו' בב"ד דאמ' והעברתם אלא רמז רמז לך יש לה העברה אחרת שהיא שכשם שהירושה נופלת מאליה ביציאת נשמת המוריש כך אותה העברה זו שהיא בדבור בעלמא. ויש מי שמפרש שזה שאנו דורשין לפי שהזכיר העברה אחרת שהיא כזו כלומר כשיבוא לפניכם דין דבר זה מה אתם דנין ואומרי' הבת היא תזכה אלמא בדבורכם יפסק הדין הכא נמי יש דבור שהוא כזה והיא צוואת שכיב מרע. רב נחמן אמ' רבה בר אבוה מהכא ונתתם את נחלתו היה לו לומר תנתן נחלתו אלא יש לך אחרת שהיא כזו ואי זו זו מתנת שכיב מרע. ורב נחמן מאי טעמא לא אמ' מוהעברתם ההוא מיבעי ליה לכדר' דתניא ר' אומר בכולן נאמ' נתינה וכו' ר' מנשיא אמ' מהכא בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמ' י"י צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה בצוואה בעלמא. רמי בר יחזקאל אמ' מהכא ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבוש את החמור ויקם וילך אל ביתו וגו' בצוואה בעלמא. [ע"ב] אמ' רב נחמן מתנת שכיב מרע פי' בצוואה בלחוד מדרבנן היא גזרא שמא תטרף דעתו עליו פי' שאם לא היינו עושים כרצונו לאלתר בלא שום משיכה בעולם היה מטרף דעתו עליו מחמת צערו. גרסינן בפר' חזקת הבתים [שם מ' ע"ב] אמ' רב יהודא האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה היכי דמי מתנתא טמירתא אמ' רב יוסף דאמ' להו לסהדי זילו איטמרו וכתובו ליה. איכא דאמרי אמ' רב יוסף דלא אמ' להו תיבו בשוקא ובבריאתא ותכתבו ליה, מאי בינייהו איכא בינייהו סתמא. אמ' רב והוא מודעא לחברתה וכו' עד דאיבעיא להו סתמא מאי רבינא אמ' לא חיישינן רב אשי אמ' חיישינן והלכתא חיישינן. כתב רבי' האיי גאון ז"ל לא רגילינן בצוואות למיחש לסתמא ומעשים בכל יום כד נפקא פקדתא דמצוה מחמת מיתה במתנה מקיימינן ליה וגבינן בה ולא חיישינן למאי דלא כתיבא בה פרהסיא. ועוד כתב שכיב מרע דאמ' לא תגלו הא תפקדתא אלא לאחר מיתה לא הויא מתנתא טמירתא דהא כי מתקיימא לאחר מיתתו ההיא עידנא לאו טמירתא דהא אמ' להו לסהדי לאחר מותי גליוהא ודאי דבר מוכיח לעבידא לאיגלויי הוא דאמ' להו לבתר מיתה לישהדו בצוואתו וליכא למיחש בה למתנתא טמירתא. ונשאל הגאון ר' יצחק ז"ל ושכתבת במתנת בריא ההוא דאמ' להו [כתובו] וחתומו והבו ליה ומית דאין כותבין ונותנין ואעפ"י שמיפה את כחו מה ענין מיפה את כחו אצל מתנת בריא מתנת בריא לא קניא במקרקעי אלא או בשטר או בקנין ובמטלטלי בקנין או במשיכה הילכך הבריא שאמ' כתבו ותנו מנה לפלוני ולא משך אין השטר מועיל ואם קנו מידו על המטבע לא קנה שאין מטבע נקנה בחליפין ואם אמ' במקרקעי כתבו ותנו לפלוני אם לא קנו מידו אין הכתב מועיל לו כלום עד שיגיע לידו או שיזכה לו בו על ידי אחר ואם מת הנותן קודם לכן לא קנה שכבר זכו בו היורשים ואם קנו מידו קנה לאלתר ושטר לראיה בעלמא הוא הילכך לא צריכא לההוא דקדוקא. והאי דיוקא אחריתי נמי דדיקתא היש הפרש בצוואת שכיב מרע היכא דאמ' כתבו מחיים להיכא דלא אמ' לא צריכת לה דמתנת שכיב מרע בשטר היכא דאינו מיפה את כחו לא מגבינן בה לא שנא אמ' כתבוה מחיים לא שנא אמ' כתבוה סתם דכיון שאנו חוששין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה פי' אין שטר עושה מעשה שטר אחר מיתה לפיכך בין נכתב מחיים בין לא נכתב אלא לאחר מיתה אם לא קנה מחיים לא יקנה לאחר מיתה, ותו הא דאיתמר [ב"ב קנ"ב ע"א] מתנת שכיב מרע שכתב בה קנין בי רב משמיה דרב אמרי ארכבה אתרי ריכשי ושמואל אמ' לא ידענא מאי אדון בה וכו'. ושאילית היאך צוה שכיב מרע קנו ממני ותנו לאחר מיתה קאמ' או קנו ממני ותנו סתם קאמ' פשיט' (דתנן) [דתנו] סתם קאמ' דאי אמ' לאחר מיתה אמאי אמ' רב אם עמד אינו חוזר אלא שמע מינה דסתם קאמ' ודקאמרת הלכתא בהא כרב או כשמואל דרבי' חננאל פסק כשמואל הכי סבירא לן כדפסק רבי' חננאל זצ"ל והלכתא כשמואל דהא רב נחמן כשמואל סבירא ליה דאמ' ליה (רב) [לרבא] הכי אמ' שמואל שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחרים אעפ"י שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנוין אלא לאחר מיתה ומי שאמ' הלכה [כרב] משום דאמ' שמואל לא ידענא מה אדון בה לאו טעמא קאמ' דלא אסתפק ליה לשמואל אלא היכא דמית שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אבל אם עמד לא מסתפק ליה דחוזר דסבירא ליה דמתנת שכיב מרע היא ולא מתנת בריא ולפיכך חוזר ולענין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כשמואל סבירא לן [חדא דהלכתא] כוותיה בדיני ועוד דר' יוחנן קאי כוותיה וכל אותן דקדוקי (שדקדקתי) [שדקדקתם] לענין מתנת שכיב מרע עמדנו עליהם ומצאנום ענינים [יפים וברורים] ואין למעלה מהן ולפי שלא ראינו בהן תוספת ולא גרעון לא הוצרכנו לכותבן. ותו (נשאר) [נשאל] שכיב מרע שכתב וזיכה במקצת נכסיו לראשון וחזר ונתנן לשני מי הוי זיכוי חשוב כקנין וכשם שהנותן מקצת נכסים בקנין שוב אין לו חזרה כך זיכוי נמי אין לו חזרה או דילמא זיכוי אינו חשוב כקנין כך נראה לנו שהזיכוי והקנין דרך אחד לשתיהן לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה כדאמר [קנ"ב ע"ב] כתב וזכה לזה וחזר וכת' וזכה לזה רב אמ' ראשון קנה ושמואל אמ' שני קנה רב אמ' ראשון קנה הרי היא כמתנת בריא ושמואל אמר שני קנה הרי היא כמתנת שכיב מרע והיינו טעמא דלא איסתפק לשמואל בגווה כדאיסתפק ליה בקנין משום דסתם קנין לכתיבה עומד והזיכוי אינו כך אבל לענין חזרה שניהם שוין כשם שחוזר בקנין לבדו כך חוזר בזיכוי לבדו. ותו נשאל האי דנהגו בני מקומנו לכתוב בצוואת שכיב מרע אמ' פלוני הוו עלי עדים בקנין מעכשיו וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות וחששת שמא יהא זה שטר לאחר מיתה אל תחוש לכך שאין בזה הזמן מי שמתכוין להקנות בשטר אלא בצוואה בעלמא הן מקנין ושטר ראיה בעלמא ולזכרון דברים אבל להקנות בשטר אין מתכוין לכך. ותו נשאל בענין ההוא שטרא דהוה כתו' ביה בחיים ובמות ואמרת משמיה דגאון דהאי מעשה בשכיב מרע הוא לא שנא מצוה מחמת מיתה ולא שנא בכל הנכסים ולא שנא במקצתן הלכה כרב כך ראינו שדברי גאון זה אמת הם. ושכתבת בענין ההוא [קנ"ג ע"א] דהוה כתו' ביה קציר ורמי בערסיה ולא הוה כתי' ביה ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמיה אמ' רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו. (וראיה) [וראית] לגאון דלית הלכתא כרבא הכי הוא כדפסיק גאון ודאיתחזי לך דכל צוואה שלא נתברר לעדים שמת מאותו חולי אותה צוואה בטלה כך הוא שאין עושין מעשה בצוואה עד דכתבי ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמיה ואי לא כתבי הכי לא עבדינן בה עובדא דלית הלכתא כרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו והילכך צוואת שכיב מרע היכא שהיא בלא קנין אינה צריכה לשטר שהשטר לזכרון בעלמא כותבין אותו כי הצוואה היא העיקר ובה נקנית הכל באמירה בעלמא והשטר לזכייה בעלמא היא שנכתב.
וזהו נוסח שטר צוואת שכיב מרע. אנו עדים החתומים למטה כך היה שנכנסנו על פלוני בר פלוני לבקרו ומצינו אותו חולה ומוטל על מטתו ודבורו ומלולו מוכנים בפיו ויודע לדבר ולהשיב כהוגן על הן הן ועל לאו לאו ודעתו מיושבת עליו כשאר בני אדם המהלכים על רגליהם ואמר לנו רבותי הוא חולה ומתיירא שמא ימות מן החולי פתאום והרי אני מצוה בפניכם מחמת מיתה וכך אמ' לנו אותו האיש הוא חולה ונטה למות ואין מי שיעמוד לפני ומשמש לי אלא פלו' בר פלוני והוא יעמוד לפני וישמש אותי עד שהוא בחיים ויעשה לי צרכי ולאחר מיתתי יטול כל מה שיש לי כן אני מצוה בפניכם בצוואה גמורה וחלוטה צוואת שכיב מרע ואותו שעה מסר לו כל מה שהיה לו ופלוני זה שימש אותו לפלוני זה עד שעת פטירתו ומתוך אותו חולי נפטר פלוני זה לבית עולמו ולא עשה צוואה אחרת אלא זו ובקש פלוני זה ממנו (או) [אנו] עדים לכתוב ולחתום לו מה שצוה בפנינו פלוני בן פלוני וכתבנו לו שטר צוואה הכל כמו ששמענו מפיו כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות. ואם אינו מצוה על שימושו אלא על ממונו בלבד או על קרקעותיו והוא מצוה לבניו או לשאר בני אדם כותבין הכי, אנו עדים החתומים למטה כך היה שנכנסנו על פלוני וכו' עד ודעתו מיושבת עליו כשאר כל בני אדם המהלכין על רגליהם ואמ' לנו רבותי הרי הוא חולה ומתיירא שמא יארענו מות פתאום והריני מצוה בפניכם צוואה גמורה מחמת מיתה כי נתתי לפלוני בני כך וכך מקרקעותי וכך וכך ממטלטלי ולפלוני כך וכך מקרקעותי וכך וכך ממטלטלי מעכשיו ולאחר מותו יזכו פלוני בקרקע פלוני ומטלטלין הנזכרין ופלוני בקרקעות ומטלטלין הנזכרין כי כן אני מצוה בפניכם בצוואה גמורה מחמת מיתה ואינש לא ימחה בידיהו על שמי וכו' עד ואנו עדים ידענו כי מגו הדין מרעא איתפטר פלוני דנן לבי עלמא וצואתו צוואה גמורה כי לא צוה אחר כך כהדין עניינא ובעו מיננא אנחנא סהדי פלוני ופלוני דנן למיכתב ולמיחתם להון מאי דפקיד קדמנא פלוני דנן וכתיבנא להון שטר תפקדתא דא הכל כמא דשמענא מפומיה וכמא דפקיד יתנא בלא תוספות ובלא גרעון והכל כמא דשמענא מפומיה כתיבנא וחתימנא ויהיבנא בידא דפלוני ופלוני למהוי בידיהו לראיה ולזכות. וכת' מן המחברים ז"ל הכי ותדע דעד כאן לא אמרינן אין שטר לאחר מיתה אלא בימים הראשונים שהיו בקיאין באלו העניינים והיתה כונתם ידועה לכל דבר ודבר אבל בזה הזמן אין מי שמתכוין לכך. ותדע כמה שאמרו בבריא דאין שטר לאחר מיתה בלא קנין דאלו היכא דאיכא קנין אין אנו אומרי' אין שטר לאחר מיתה משום דסתם קנין לכתיבה עומד. ואיתשיל חד מרבוואתא ראובן בריא ומהלך בשוק ועמד וכתב כל נכסיו בלשון צוואה ואמ' מתיירא אני שמא יארע לי מות פתאום והנני מצוה עתה שאם יארע עלי הקץ החקוק שיהיה ממונו כך וכך לפלוני התעמוד הצוואה הזו בין שהזכיר שם מיתה או לא. ומה תקנה יעשה אדם לתת מנכסיו לאחר מיתה ואם יצטרך הוא ימכור ויעשה בה כמה שיחפוץ. כן ראינו שאין לדבר הזה תקנה על מה שכת' בשאלה כל עיקר כי כאשר נכתבה לו המתנה הזו לא קנה בשעת הכתיבה כלום כל עיקר לא גוף ולא פירות והרי (בורר) [ברור] כי צריך להיות הגוף קנוי לו מאותה שעה כשיכתו' המקנה דברים ברורים מעכשיו שנמצא כאומר לו גופא קני לך מהיום ופירא לאחר מיתה וזו לדעת ר' יהודה ואם לדעת רב יוסי שאמ' אעפ"י שלא כתב מעכשיו זמנו של שטר מוכיח כיון שכת' הקניתי לו שטר שכך שנינו [קל"ו ע"א] הכותב נכסיו לבניו וכ' והרי ר' יהודה ור' יוסי שוין שצריך לקנות הקונה הגוף מאותה שעה אעפ"י שלא קנה הפירות אלא לאחר מיתת הנותן. ואמרינן [שם] אמ' רבא אמ' רב נחמן בהקנאה אינו צריך בין אקנייה ו(א)קנינא ובין וקנינא מיניה ואקנייה אינו צריך (וכדוכרן) [ובדוכרן] פתגמי דהוו באנפנא פליגי מכל מקום צריך שיכתוב אקנייה בין הקנים וקנינא בין אחד בין כתב וקנינא [אולי צ"ל, צריך שיכתוב הקנאה בין הקדים וקנינא בין אחר כן כתב וקנינא וכו'] ושכותב לו כך הרי הגוף קונה לאלתר והוא ששנינו [שם] הכותב לבנו לאחר מותו אינו יכול למכור וכו' אבל זה שכותב וכוונתו שאם ימכור תהא מכירתו לעולם ואם יתן לאחר מתנתו לעולם הרי הוא כמי שלא כתב ואם מת אעפ"י שלא כתב לאחר הרי הנכסים בחזקת היורשים לפי שההוא השני שנכתבו לו לא קנה כלום ולא ניתן דבר זה אלא לשכיב מרע המצוה לאחר מיתה ומסמכנא [קמ"ז ע"א] נמי אהני קראי [מ"ב כ'] בימים ההם חלה חזקיהו למות וגו', ואמ' ר' יוחנן בן ברוקה [ק"ל ע"א] (אם) [אמר] על אחד מבניו יירש כל נכסיו דבריו קיימין שהרי לשון ירושה בלשון מתנה וקיימ' לן הלכתא כר' יוחנן בן ברוקה ומסמכא נמי אקראי אמ' רבא מאי טעמא דר' יוחנן בן ברוקה אמ' קרא והיה ביום הנחילו את בניו התורה (כתבה) [נתנה] רשות לאב להנחיל מי שירצה גם זאת לא נתנה אלא לשכיב מרע מצוה מחמת מיתה דאמ' [קל"א ע"א] בעי (ראובן) [רבא בבריא] היאך כי אמ' ר' יוחנן בן ברוקה בשכיב מרע אבל בבריא לא אמ' או דילמא אפי' בריא ואתינן מן גמרא מכתובת בנין דכרין דאמ' ליה ר' נתן כך שניתם משנתכם כר' יוחנן בן ברוקה ולא סליקא בלשון מתנה לאדם אחר אבל אם אמ' מתנה זו נתונה לך מעכשיו עד שארצה או שאמ' לו על מנת שתחזירנה לי הא קיימא לן מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אלא מיהו פירותיהן שבאותן הימים עד שיחזירנה לו למקבל המתנה הן שאדם יהיו לנותן הרי זה לא קנה כלום ואם יכתוב לו מתנה זו מעכשיו עד שארצה ופלוני זה נאמן בדבר זה אם מת הנותן קודם שיאמ' חזרתי בו הרי המתנה למקבל. ואשר בשאלה אם אמ' הנותן מתיירא אני שמא יארע לי מות פתאום אין בזה להיות מצוה מחמת מיתה אלא אם כן מת קודם סמוך לדברים הללו ביום או יומים כדי מה שהאדם חש בגופו מפני שהוא כמו ששנינו [גיטין ס"ו ע"א] בריא שאמ' כתבו גט לאשתו ועלה לראש הגג ונפל ומת אמ' רשב"ג אם מעצמו נפל הרי זה גט ואם הרוח דחפתו אינו גט ואמרינן עלה מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו הרי זה גט ומעשה נמי בבריא (המופרש) [שאמר וכו'] ודיני הצוואות כדיני הגיטין דתנן [שם ס"ה ע"ב] בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמ' כתבו גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו וכו' ואמרינן עלה גניבא יוצא בקולר הוה וכו' שמעתא עד שלחו מתם מחמרא ליפות את כחו וכן הדין. גרסינן בפר' מי שמת [ב"ב קנ"ג ע"א] ההיא דהוה כתו' בה הוה קציר ורמי בערסיה ולא כתי' בה ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמא אמ' רב[א] הרי מת והרי קברו מוכיח עליו, אמ' ליה אביי השתא ומה ספינה שרובן לאיבוד נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים חולים שרובן לחיים לא כן שכן אמ' רב הונא בריה דרב יהושע כמאן אזלא הא שמעתא כר' נתן דתניא מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידו בלא ראיה (והא) [והן] אין מוציאין מידו אלא בראיה דברי ר' יעקב ר' נתן אומ' אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע ואם שכיב מרע עליהם להביא ראיה שבריא היה. ולית הלכתא כרבא דהא אוקימנא להא דר' נתן כר' מאיר ולדר' יעקב כדרבנן דתנן וחכמים אומרי' המוציא מחבירו עליו הראיה ואמרינן ראיה במאי רב הונא ורבה אמ' ראיה בעדים רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר רב הונא אמ' ראיה בעדים קא מיפלגי ר' מאיר ורבנן בפלוגתא דר' יעקב ור' נתן ר' מאיר כר' נתן ורבנן כר' יעקב וכן אמ' רבה ראיה בעדים אמ' ליה אביי מאי טעמא אילימא מדכולהו כתי' בהו [כדהוה מהלך על רגלוהי בשוקא והא לא כתיב בה הכי ש"מ שכיב מרע הוה אדרבה מדכלהו כתיב בהו] כד קציר ורמי בערסיה והא לא כתי' ביה הכי שמע מינה בריא היה איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת מאריה. וכת' גאון הכי והאי טעמא טפי עדיף ומסתבר מדרב חסדא ורבה בר רב הונא דאמ' ראיה בקיום השטר הילכך לדברי רב הונא ורבה דאמרי ראיה בעדים קם ליה ר' נתן כר' מאיר ור' יעקב כרבנן וקיימ' לן הלכתא כרבנן הילכך ליתה לדרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו דשמעתא כר' נתן אזלא דלית הלכתא כוותיה. וכתב אחד מן המחברים ז"ל הכי אתחזי לן דכל צוואה שלא נתברר לעדים שמת מאותו חולי אותה צוואה בטלה היא וכן הוא הדין שאין עושין עובדא דלית הלכתא כרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו. ואם תקשה ותאמר כיון שאין הלכה כרבא אם כן הא דגרסינן בפר' מי שאחזו [גיטין ע"ג ע"א] אמ' ר' אלעזר שכיב מרע שניתק מחולי לחולי וכו' כמפורש תמן היכי משכחת לה דאמרינן ביה שאם הלך על משענתו אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה ואם הלך בשוק בלא משענת אין מתנתו מתנה. והשתא יש לומ' כי אותה שמועה כגון שמת עסקינן, ויש להקשות דהיכא דמת וקברו מוכיח עליו ואין אנו יודעין אם עמד אם לא עמד לא במשענת ולא בלא משענת לפי שלא כתבו ומגו מרעיה אתפטר נתבטלה הצוואה במקום שעמד בין חולי לחולי לא כל שכן שאין צריך אומד תדע כי תירוץ קושיא זו כך היא אותה שמועה דר' אלעזר במאי עסקינן כגון שבאו עדים לפנינו ושאלינן אותם ואומרין בפנינו צוה צוואה זו ויודעים אנו שעמד בין חולי לחולי ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמיה אלא אם הולך בשוק על משענתו אבל הא דרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו אין העדים בפנינו שנדקדק הדבר מפיהם אם נפטר מגו מרעיה אם לאו שהיה אומ' רבא אעפ"י שאין העדים בפנינו אין עלינו מאחר שמת וקברו מוכיח עליו דאמ' אין הלכה כרבא דכיון שאין העדים בפנינו כדי לדקדק הדבר מפיהם אין הדבר ראיה דאימ' הבריא לגמרי או הלך בשוק בלא משענת וסתמו מהדר הדר ביה. ותדע כי משום הכי תקינו לספרי דדייני שיכתבו בשטרי מתנות מתנת בריא לסלוקי נפשיהו מספיקא.
<h2>דף קלח:</h2>
והשטר הי"ג הוא גט חליצה. וכבר כתבנו הלכותיו וענייניו בספרנו השני בהלכות ייבום וחליצה מבואר. מיהו החזרנו הנה טופס גט חליצה להחזירו בסדר השטרות. וגט חליצה הכין הוא, ברישא צריכין בי דינא למיקבע דוכתא ביממא ועבדינן סנדל דאית ליה עקב ושנצי ודלא תפיר בכיתא ומשוי ליה ברגליה דימינא ומקרו ליבמה להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי בלשון הקודש ומקרו ליבם לא חפצתי לקחתה וצריך יבם לדחוסיה רגליה בארעא ואתיא יבמה ושריא שנצי דסנדלא ושלפא ליה מרגליה ושדיא רוקא מפומ(י)ה קמי יבם וצריכין דייני למיחזי רוקא כד נפיק מפומה ובתר הכין מקרו לה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל [וכל דהוו יתבי קמן ענינא בתרה] חלוץ הנעל תלתא זימני. וכד כת' גט חליצה צריך לסרגולי למגלתא במסרגלא ולא בדיותא לפי שאין כותבין שתי תיבות בלא שרטוט ובגיטא דחליצותא כתבינן לכל הני פסוקי' שלימים בלא סירוס הילכך צריך לסרגולי למגילתא דגיטא במסרגלתא ולא בדיותא וצריך למיכת' בגיטא. במותב תלתא כחדא הוינא ומחתם עליה תלתא ובלבד שיודעין להקרות. ואיכא נמי מאן דאמ' כי צריכין חמשה למותב גט חליצה ולחתום בגט שלשה מן החמשה וזה כולו כבר פירשנוהו במקומו בהלכות ייבום וחליצה פירוש מבואר ולישנא קמא דוקא. ואיכא מאן דכת' ואין אומ' דבריו אלא בעמידה דכתי' ועמד ואמר וזה נמי פירשנוהו מאי דסבירא לן בהלכות ייבום וחליצה.
וזהו נוסח גט חליצה. ביום פלוני דהוא יום כדין לירח פלוני דהוא כדין וכדין לבריאת עולם למניינא דרגילנא למימנא במתא פלוני דעל מקום פלוני מותבה אנחנא דייני דמקצתנא חתימין למטה במותב תלתא כחדא הוינא בבי דינא וסליקת קדמנא פלוניתא בת פלוני או ארמלת פלוני והקרת לקדמנא גברא חד דשמיה פלוני בר פלוני וכך אמ' לנא פלוניתא דא דפלוני בר פלוני אחוהי דפלוני דנא מאבוהי והוינא נסיבנא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת ירית ומחסין ומוקים שמא בישראל [לא] שבק והדין פלוני אחוהי וחזי ליבומי יתי כען רבנן דייני אמרו ליה אי צבי לייבומי יתי יבם ולא ליטל[ע] עלי קדמיכון רגליה דימינא ואשרי סיניה מעל רגליה ואירוק באנפוהי ואשתמודענוהו לפלוני דנן דאחוהי דפלוני מאבוהי הוא ואמרנא ליה אי צבית ליבומי יתה ואי לא איטלע לן קדמנא רגלך ימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותירוק באנפך וענה ואמ' לית אנא צבי ליבומי יתה מידי אקרנוה לפלוניתא דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואף להאי פלוני אקרינא ליה לא חפצתי לקחתה ואטלע ליה רגליה ושרת סיניה מעל רגליה ורקת באנפוהי רוקא דאיתחזי לנא מפומיה על ארעא ותוב אקרנוהו לפלוניתא דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ותוב אקריניה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין תמן ענינן בתריה בית חלוץ הנעל תלתא זימני ומדאיתעביד עובדא דנא קדמנא שרינא לפלוניתא דא למהך להתנסבא לכל גבר לכל מאן דתיצבי ואינש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם ובעת מיננא פלוניתא דא גיטא דחליצותא דנא וכתבנא וחתמנא ויהיבנא לה לזכו כדת משה וישראל וחתומין תלתא על האי גיטא דחליצותא ולא בעיא לאמתוני תלתא ירחא אלא שריא לאלתר לאנסובי לכל מאן דבעיא וכד כתבי הני קראי בהאי גיטא דחליצותא לא ליכתו' התיבות מסורסו' אלא התיבות כתקנן כדכתיבי בספר תורה.
והשטר הי"ד הוא גט מיאון. וכבר כתבנו הלכותיו ועניניו בספרנו השני בהלכות ממאנת ואילונית מיהו החזרנו הנה טופס גט מיאון לכתבו בסדר השטרות וגט מיאון הוא בזמן שהנערה היא יתומה קטנה והשיאוה אמה ואחיה לדעתה דודאי בזמן שיש לה אב וקבל בה אביה קידושין אפי' קטנה בת יום אחד אם קבל בה אביה קידושי' תפסי בה קידושין דאוריתא ולא יכלה למאוני לעולם ואין יוצאה אלא בגט כריתות לכשתגדל והיכא דקבל בה אביה קידושין כשהיא קטנה איכא מאן דאמ' דצריכא מילתא עיונא ואנן כבר כתבנו בהלכות ממאנת מאי דסבירא לן בהאי מילתא. וכבר פירשנו אלו הענינים בהלכות ממאנת ואילונית אבל היתומה הקטנה שהגיעה לעונת הפעוטות שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה או שנשאת היא לדעתה היא שיכולה למאן ולכך קתני שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה ולא קתני שקידשוה דקידושי קטנה אינן כולם וזה פירשנו אותו בהלכות ממאנת פירוש מבואר ולכן לא הוצרכנו להחזיר כאן הענין. ויש מי שאומ' שממאנת בין בבית דין בין שלא בבית דין וכבר פירשנו זה במקומו. ותנן ביבמות פר' בית שמאי אומרי' אין ממאנין וכו' [ק"ז ע"ב] אי זהו קטנה שצריכה לימאן כל שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה השיאוה שלא לדעת(ה) (אבי"ה) אינה צריכה לימאן ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יכולה (לישמר) [לשמור] קידושיה אינה צריכה לימאן כלומ' כמו שלא נתקדשה דמיא. [שם ק"ח ע"א] אמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכה כר' (אלעזר) [חנינא] בן אנטיגנוס. אמ' רב יהודה ואמרי לה במתניתא בראשונה היו כותבין גט מיאון לא רעינא ביה ולא צבינא ביה ולא אנא בעיא להתנסבא ליה כיון דחזי דקא נפיש דבורא אמרי אתי לאחלופי בגיטא [תקינו הכי ביום פ' מיאנה פ' בת פ' באנפנא, ולא דמיא מיאון לגט דממאנת באיש הוא מותר] בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו אבל אם מיאנה ביבם אסורה לאביו דבשעת נפילה נראית ככלתו וזה כולו מפורש במקומו. והקטנה הממאנת כיון שגדלה שעה אחת ולא מיאנה שוב אינה יכולה לימאן ואינה ממאנת אלא בקטנותה בבדיקה כמו שפירשנו במקומו. ואשכחן בנוסח גט מיאון וכת' רבינו סעדיה גאון ז"ל וקצת קמאי כדכת' ביה הכי איך פלונית בת פלוני אתא לפנינו לבית דין וכן אמרת דפלוני אבי או פלוניתא אמי קדישו יתי לגברא דשמיה פלוני וכו' ולעניות דעתין הם מילתא טעותא היא שאם קידשה אביה וקבל בה קידושין ודאי אינה יכולה למאן ואין יוצאה בגט נמי עד שתגדיל ואי אמרינן כגון שמת אביה כשהיא קטנה וכהני דכתבינן אמ' לעיל דאמרי דצריכא מילתא עיונא, אנן לעניות דעתין לא חזינאן בה משום מיאון אלא קטנה בכל יום שקיבל בה אביה קידושין בין מת אביה בין לא מת אביה אינה יוצאה אלא בגט לאחר שתגדיל דלא כת' בה הילכך לא ידעינן מאי קא כתי' רבי' סעדיה בהא מילתא.
ונוסח גט מאון כך הוא. איכא מאן דלא כתבי ביה אלא הכי. ביום פלוני דהוא כך וכך לירח פלוני אתת פלוניתא בת פלוני קדמנא ואמרה דאנא הוינא נסיבנא להדין גברא ואנא קטנה ואטעיוני אמי או אחי ואנסבוני להדין גברא והשתא אנא ממאנה ביה קדמיכון ובדיקנא להדין פלוניתא בת פלוני ואשכחן יתה דעדיין היא קטנה ומדמיאנה באנפנא שריונהא למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין ואינש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם ומשום מקצרין האי לישנא כדאמרינן לעיל כדאמור רבנן כיון דחזי דקא נפיש דבורא אמרי אתי לאחלופי בגיטא תקינו הכי. ביום פלוני מיאנה פלוניתא בת פלוני באנפנא. ומינייהו מאן דמאריכין בלישנא והכי קא כתי' בנוסחי עתיקי. ביום פלוני בירח פלוני והוא שנת כך וכך לבריאת עולם למניינא דרגילנא למימני ביה במתא פלונית דעל מקום פלוני' מותבה איך פלוניתא בת פלוני אחת לקדמנא לבי דינא והכי אמרת לנא פלוניתא דא אמי או אחי אטעו יתי וקדישת יתי לאנתו להדין פלוני בר פלוני ואנא ינוקתא הויתי בההוא שעתא ועד השתא נמי אנא ינוקותא ואנא ממאנא ביה. ואית דכתבי בלישנא לא רעינא ביה ולא צבינא ביה ולא אנא בעיא להתנסבא ביה והדין לישני כבר כתבינן לעיל דסלקום לרבנן קמאי חכמי התלמוד ולא קא כתבי ביה אלא מיאנה פלוניתא בת פלוני באנפנא. ואית נמי דכתבי ביה הכי ולא חזיא לאנסובי לא לי ולא לזרעייתי וכיון דחזינא דהכי אמרת לנא בדיקנא להך פלוני[ת] ע"י נאמנים ואסהידו קדמנא דעדיין היא קטנה וכד חזינא דאמרת קדמנא הדין פלוני' בהדין עניינא כתיבנא לה גט מיאון ויהיבנא בידה למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין כדת משה וישראל ואינש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם ומה דהוה קדמנא כתבנא וחתימנא ויהבינא בידה למיהוי לה לזכות ולראיה. וגרסינן ביבמות בפר' מצות חליצה [ק"ו ע"א] אמ' רבה אמ' רב סחורא אמ' רב הונא חולצין אעפ"י שאין מכירין וממאנין אעפ"י שאין מכירין ואין כותבין גט מיאון אלא אם כן מכירין חיישינן לבית דין טועין דילמא לא דייקי בתר עדים ורבא דידיה אמ' אין חולצין אלא אם כן מכירין ואין ממאנין אלא א"כ מכירין לפי' כותבין גט חליצה אעפ"י שאין מכירין וכותבין גט מיאון אעפ"י שאין מכירין ולא חיישינן לב"ד טועין מאי טעמא דבי דינא בתר בי דינא לא דיקי אבל בתר עדים דייקי והלכתא כרבא ומפורש זה בפר' יש נוחלין [ב"ב קל"ח ע"ב].
<h2>דף קמו:</h2>
והשטר השנים וששים הוא שטר מתנת שכיב מרע. והיא מתחלקת לדרכים הרבה כי אין העדים כותבין אלא מה שצוה להם הנותן או שקנו מידו ואין זה מקומו להאריך כאן כי בסייעת' דשמיא אנו עתידין לפרשו בהלכות מתנת שכיב מרע ומצוה מחמת מיתה [מיהו] להחזיר הסדר במקומו בענין השטרות כתבינן הכא קצת והוא מה ששנינו בפר' מי שמת [ב"ב קמ"ו ע"ב] שכיב מרע שכת' נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת מאי טעמא דאזלינן בתר אומדנא דאי הוה ידע דחיי לא הוה כתב כלל לכולהו נכסיה לאחריני אבל אי שייר קרקע כל שהוא אמרינן למיסמך עליה שייריה הילכך מתנתו קיימת. [שם קמ"ח ע"ב] אמ' רב יוסף בר מניומי אמ' רב נחמן שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחריני רואין אם (במחלק) [כמחלק] פי' שנתן לזה ולזה בבת אחת שלא נמלך בין לזה ולזה ולא שתק בין נתינה לנתינה מת קנו כולן שהרי לא חזר עמד חוזר בכולן שהרי הוא כש"מ שכת' נכסיו לאחרים ולא שייר כלום אבל אם זה השכיב מרע הוא כנמלך כמי שנתן לזה ושותק ואח"כ נמלך ונתן לשני וכן לשלישי וכן לכולן מת קנו כולן ואפי' האחרון שהרי לא חזר בו עמד אינו חוזר (אבל בראשון) [אלא באחרון] כי בראשונים שייר מקרקעותיו מה שנתן לאחרון. ומקשינן ודילמא לכולם גמור בלבו לתת להם ולהקנותם כאחד וזה שנראה שנמלך לאו נמלך הוא אלא עיוני קא מעיין. ותרצינן (בתמיהא) [סתמיה] דשכיב מרע מידק דייק והדר יהיב. אמ' רב יוסף בר מניומי אמ' רב נחמן שכיב מרע שכת' נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת אלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת היכי משכחת לה אמ' רב חמא באומר כל נכסי אלו, מר בר רב אשי אמ' במוחזק, והלכתא כהני פירוקי. איבעיא להו חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו או לא, פי' כגון שאין לו אלא שלש שדות והוא שכיב מרע ונתנן כולן לראובן ואח"כ אמ' השדה האחת תהיה לשמעון והשתים שהן נתונות לראובן כבר לא הזכירן בשעת חזרה בשדה האחת שנתן לשמעון מיהו כאלו חזר גם בשתי שדות הנותרות או לא, ובעיין אלו אינה אלא היכא שמת דהיכא דעמד לא צריך מילתא דמתנה בלא שיור היות לראשון וכו' והלכתא חזרה במקצת הויא חזרה בכולה דתניא כולן לראשון ומקצתן לשני שני קנה ראשון לא קנה מקצתן לראשון וכולן לשני ראשון קנה שני לא קנה, ומשכחת לה לרישא בין בשמת בין בשעמד והא דקני מיניה וסופא לא משכחת לה אלא כשעמד דאי בשמת שני קנה ראשון לא קנה דהא הדר ביה מקמא הילכך לא משכחת לה אלא בשעמד והא דקנו מיניה. אמ' רב ששת יטול יזכה יחזיק יקנה כולן לשון מתנה הן, במתניתא תנא אף יחסין וירש בראוי ליורשו [ור'] (ו)יוחנן בן ברוקא היא, ויהגה בהן ויראה בהן [ויעמוד בהן] וישען בהן אלו (השני) [הארבע] לשונות עלו בתיקו, אי קני אי לא קני, וכת' גאון דלא קנה. ירושלמי [ב"ב פ"ט ה"ו] ר' יוחנן בשם ר' ינאי עשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן והוא שמת מאותו החולי.
[שם קמ"ט ע"ב] פיס' קרקע כל(ל) שהוא מתנתו קיימת וכמה כל שהוא כדי פרנסתו וליתה לדרב יהודה (מדרבה) [מדרבא] אמ' רב נחמן [ק"נ ע"ב] דאמ' חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם ואלו הן שכיב מרע עבדו ואשתו ובניו ומברחת דשמעת מיניה דשיור מידי בכולהו הוי שיור ולא בעינן כדי פרנסתו ושכיב מרע היא הא דאמ' רב יהודה דתנן שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא וכו' ולאו דוקא נמי קרקע אלא אפי' מטלטלי הוי שיור לבד מכתובת אשה דמקרקעי תקינו רבנן מטלטלי לא תקינו רבנן, והשתא נמי דתקינו רבנן בתראי למגבא מטלטלי אפילו לכתובת אשה הוי שיור. [קנ"א ע"א] אימיה דרב זוטרא בר טוביה כתבתינהו (ליכי) לנכסה לרב זוטרא בריה אמ' דבעינא אינסובי לרב זביד לסוף אינסיב' ואיגרש' אתיא לקמיה דרב ביבי בר אביי אמ' משום אינסובי הוא והא אינסיבא. אמ' ליה (ל)רב הונא בריה דרב יהושע משום דאתו ממולאי (ואמרי) [אמריתו] מילי מוליאתא אפי' למאן דאמ' מברחת קני הני מילי היכא דלא גליא דעתיה הכא הא גליא דעתיה. אימיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסי באורתא לרמי בר חמא ובצפרא כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא ומתה [אזל רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמי בנכסי] אזל רב עוקבא בר חמא לקמיה דרב נחמן [אוקמי בנכסי, אזל רב ששת לקמיה דרב נחמן] אמ' ליה מאי טעמא אוקמיה לרב עוקבא בר חמא בנכסיה אי משום דהדרא בה(א) הא שכיבא אמ' ליה הכי אמ' שמואל כל שאלו עמד חוזר [חוזר] במתנתו אימר דאמ' שמואל לעצמו לאחר מי אמ' אמ' ליה בפירוש אמ' שמואל בין לעצמו בין לאחר. אימיה דרב עמרם הוה ליה מלוגא דשטרי כי קא שכבה אמרה להוו לעמרם ברי אתא אחוהי לקמיה דרב נחמן א"ל והא לא משך אמ' ליה דברי שכיב [מרע] ככתיבין וכמסירין דמי. אחתיה דרב דימי בר יוסף הוה ליה (עיסקא) [פיסקא] בפרדיסא כל אימת דהוה חלשה הוה מקניא ליה ניהליה וכי קיימא הדרא בה זימנא חדא חלשה שלחה ליה תא קני כל היכא דבעית אתא שייר וקני מינ(י)ה כי קיימא הדרא בה אתא לקמיה דרב נחמן שלח ליה לא אתא [אמר] מאי אייתי הא שיירי' וקנו מינה שלח ליה אי לא אתית מחינא לך בסילוא דלא מבע דמא אמ' להו לסהדי [היכי] הוה מעשה אמרו ליה [אמרה הכי] ווי דקא מיתה הא איתתא אמ' להו א"כ הוה מצוה מחמת מיתה ומצוה מחמת מיתה חוזר. גרסינן בפר' מי שאחזו [גיטין ע"ג ע"א] אמ' ר' אלעזר שכיב מרע שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה וסוגיא דשמעתא התם בשלא עמד והלך על משענתו אבל עמד והלך על משענתו בין חולי לחולי אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה, ואם הלך בשוק בלא משענת אין מתנתו מתנה. [קנ"א ע"ב] איתמר מתנת שכיב מרע במקצת אמ' רב נחמן הרי היא כמתנת בריא ובעיא קנין. איתיביה רבא לרב נחמן שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת מאי לאו [דלא קנו מיניה, לא] דקנו מיניה אי הכי אימ' סיפא לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת ואי דקנו מיניה אמאי לא אמ' ליה הכי אמ' שמואל שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחרים אעפ"י שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה, והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית ואם עמד אינו חוזר, מצוה מחמת מיתה לא בעיא קנין והוא דמית עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה. הא דאמ' שמואל [קנ"ב ע"א] שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחרים אעפ"י שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה דשמעת מינה טעמא (דלא) [ד]עמד הא [לא] עמד קני ואוקימנא במיפה את כחו והיכי דמי מיפה את כחו אמ' רב חסדא דכתי' לה וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא(ז) [ו]אי לא קני דכיון דכתי' בה קנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. [קנ"ב ע"ב] פשיטא כת' לזה וכת' לזה היינו דכי אתא רב דימי אמ' דייתיקי מבטלת דייתיקי. כתב וזיכה לזה וכת' וזיכה לזה מאי אמ' רב ראשון קנה ושמואל אמ' שני קנה, רב אמ' ראשון קנה הרי הוא כמתנת בריא, ושמואל אמ' שני קנה הרי הוא כמתנת שכיב מרע והלכתא כשמואל. בסורא מתני הכי, בפומבדיתא מתני אמ' ר' ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבי' שכיב מרע שכת' וזכה וקנו מידו מהו (אמ') [שלח] להו אין לאחר קנין כלום ולא מצי למיהדר ביה בין לעצמו בין לאחר. [קנ"ג ע"א] ההיא דכתבה לכולהו נכסה וקנו מידו אתא לקמיה דרב הונא אמ' לה מאי אעביד ליך דלא אקנית כדאקנו אינשי הא קא מפרשי רבנן דעל ידי זיכוי וקנין הות ומשום הכי לא מצי למהדר בה. ההוא דהוה כתו' בה בחיים ובמות רב אמ' הרי היא כמתנת שכיב מרע דמיכת' בה במות לאחר מיתה הוא והאי דכתי' בחיים סימנא לחיים ושמואל אמ' הרי היא כמתנת בריא מדכתי' בה מחיים הוא ובמות כמאן דאמ' מעתה ועד עולם. אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב ואמ' (רבה) [רבא] ואי כתבה מחיים קני. אמ' אמימר לית הלכתא כרבא אמ' ליה רב אשי לאמימר פשיטא דהא אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב מהו דתימא מחיים מודה קמ"ל.
וכתב אחד מן המחברים ז"ל הכי תדע דמתנת שכיב מרע במצוה מחמת מיתה יש בה ארבעה דרכים כשעמד ויש בה ארבעה דרכים כשמת. הדרך הראשון ניתן במקצת ומחמת מיתה ובקנין שלא הקנין כלום להיכא שעמד כי ההיא עובדא דאחתיה דרב דימי שהיה בקנין ובשיור ואסיקנא דלא קנה. הדרך השני הניתן במקצת ומחמת מיתה ובלא קנין דודאי וברור שאם עמד חוזר דיש לומ' בקנין יכול לחזור כל שכן בלא קנין. הדרך השלישי נותן כל נכסיו ובקנין מצוה מחמת מיתה דיכול לחזור דהשתא היכא שהוא בשיור ובקנין יכול לחזור כל שכן היכא שאינו בשיור שהקנין לא יועיל וחוזר. הדרך הרביעי נותן כל נכסיו מצוה מחמת מיתה ובלא קנין דכל שכן שאם עמד שיכול לחזור דהשתא בקנין יכול לחזור כל שכן בלא קנין. והיכא שמת אתה מוצא בו נמי ארבעה דרכים. הדרך הראשון מצוה מחמת מיתה שנתן מקצת נכסיו בלא קנין ומת קנה הכל המקבל מתנה וכמו שאמרנו לעיל מצוה מחמת מיתה לא בעי קנין והוא דמית. הדרך השני מצוה מחמת מיתה שנתן מקצת נכסיו בקנין ומת דודאי שקנה מקבל המתנה דהשתא בלא קנין קנה כל שכן בקנין. הדרך השלישי מצוה מחמת מיתה שכתב כל נכסיו בלא קנין ומת שקנה מקבל המתנה דכיון שמחמת מיתה הוא גמר ומקנה מאחר שמת דעד כאן אין אנו אומרין במי שכת' כל נכסיו לאחרים שאם עמד חוזר דבידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה אלא בזמן שעמד אבל אם מת קנה. הדרך הרביעי מצוה מחמת מיתה שנתן כל נכסיו ובקנין ומת דודאי שקנה דהשתא בלא קנין קנה כל שכן בקנין. נמצאו כל המדות הללו שיש בו שוות ואתה מוצאם בכלל אחד כי האי גוונא מתנת שכיב מרע שהוא מצוה מחמת מיתה בין במקצת בין בכל הנכסים בין בקנין בין שלא בקנין אם עמד חוזר בכולו ואם מת קנה מקבל מתנה וחזר בו שפירשנו בין לעצמו בין לאחר יכול לחזור ובין שתהיה החזרה לאחר שעמד ובין שתהיה החזרה הוא בתוך החולי ולא שנא לעצמו ולא שנא לאחרים יכול לחזור וכשם שאלו עמד חוזר כשהוא בתוך החולי נמי חוזר והלכה בכל הני דרכים שפירשנו. ובמתנת שכיב מרע שאינו מצוה מחמת מיתה אתה מוצא נמי ארבעה דרכים בשעמד וארבעה דרכים בשמת. הדרך הראשון שכיב מרע שנתן מקצת נכסיו בלא מצוה מחמת מיתה וקנו מידו אם עמד אינו חוזר שהיא היא כמתנת בריא. הדרך השני שכיב מרע שנתן מקצת נכסיו בלא מצוה מחמת מיתה ולא קנו אם עמד חוזר שהרי העמיד רב נחמן משנתנו שאנו אומרין בה שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת בשקנו מידו ועוד דעד כאן לא קאמ' שכיב מרע שאם עמד אינו אלא בקנין אבל בלא קנין לא. הדרך השלישי מתנת שכיב מרע בלא מצוה מחמת מיתה ובכל הנכסים ובקנין ועמד שהרי הוא חוזר וכמו שהעמדנו משנתנו לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת ואע"ג דקנו מידו, ובדרך זה מחלוק' דרב ושמואל בארכבא אתרי רכשי דרב סבר אם עמד אינו חוזר לפי שיש שם קנין ושמואל סבר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ואם עמד חוזר. הדרך הרביעי מתנת שכיב מרע בלא מצוה מחמת מיתה ובכל הנכסים ובלא קנין ועמד דודאי שאם עמד חוזר דהשתא בקנין חוזר כ"ש בלא קנין. נמצאו ארבעה דרכים הללו (הראשונות) [הראשון] בלבד הוא דאמ' בה שאם עמד אינו חוזר (והשליש) [והשלוש] כולן שוות שאם עמד חוזר. ואתה מוצא בה ארבעה דרכים כשמת. הדרך הראשון מתנת שכיב מרע במקצת בלא מצוה מחמת מיתה ובקנין ומת דודאי קנה כדאמרי' והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בלא מצוה מחמת מיתה ובקנין ומת דודאי קנה כדאמרי' והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית. הדרך השני מתנת שכיב מרע במקצת בלא מצוה מחמת מיתה ובלא קנין ומת לא קנה מקבל המתנה מאחר שפסקנו דבעי קנין ואע"ג דמית. הדרך הג' מתנת שכיב מרע בכל הנכסים שאינו מצוה מחמת מיתה ובקנין ומת זו היא נמי שחלקו בה רב ושמואל וקבענו הלכה כשמואל ודרך זו יש בה שני עניינים הראשון אם לא היה במיפה את כחו לא קנה ואפי' שמת הנותן. והענין השני אם היה במיפה את כחו קנה הכל המקבל. הדרך הד' מתנת שכיב מרע בכל הנכסים שאינו מצוה מחמת מיתה ובלא קנין ומת לפי הדקדוק שדקדקנו למעלה קנה מקבל המתנה. ופי' רבי' שמואל בן חפני גאון ז"ל דכל המזכיר שם מיתה בשעת המתנה הוא הנקרא מצוה מחמת מיתה כגון שמזכיר ואומ' מפחד אני מן המיתה או שאמ' מפחד אני שמא תבא עלי המיתה פתאום כדגרסינן [גיטין ע"ב ע"ב] הרי זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת רואין אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט ואם לאו אינו גט. וגרסינן לבתר הכי גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר, ורב נחמן [ב"ב קנ"א ע"ב] שאמ' לסהדי היכי הוה אמרה ליה ואמ' ווי דקא מתה ההיא איתתא ואמ' אם כן מצוה מחמת מיתה הוא ומצוה ומצוה מחמת מיתה חוזר. ועוד פסק ואמ' דהיכא שניתק מחולי לחולי ולא היה בריאות בין שני החולאי' ומת מן החולי השני נתקיימה המתנה דאמ' שכיב מרע שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה וכמו כן היה שיוצא להרג ושנתן מה שנתן הרי זה דינו כדין מצוה מחמת מיתה כדגרסינן [גיטין ס"ה ע"ב] גניבא יוצא בקולר הוה כי קא נפיק אמ' ארבע מאה זוזי מחמרא דנהר פניא. אמ' רב זירא אי דרא ר' אבינא לסלתיה ואזל לגביה רב הונא בריה ואמ' גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד נמי חוזר, ומה גיטו אע"ג דלא אמ' תנו אף מתנתו כיון דאמ' תנו אע"ג דלא קנו מיניה. מתקיף לה ר' אבא ואימ' מה מתנתו ישנה לאחר מיתה אף גט לאחר מיתה, אלא רב אבא הכי קא קשיא ליה מתנת שכיב מרע במקצת היא ושכיב מרע במקצת בעיא קנין מכלל דרב הונא סבר לא בעיא קנין והא קיימא לן דבעיא קנין אלא ר' אבא הכי קשיא ליה חמרא לא קאמ' דמי חמרא לא [קאמר מחמרא קאמר] ואידך מחמרא כדי ליפות את כחו. שלחו מתם מחמרא כדי ליפות את כחו, ואם יש על המשיב (לשאור) [לשאול], והא גרסינן [שם ע"ג ע"א] דרבא ורבינא לא סבירא להו הא דרב הונא לענין הגט קאמ' דיש לומ' גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה אבל לענין מתנה מסבר סבירא להו.
ונוסח מתנת שכיב מרע לפי שהוא מתחלק לדרכים הרבה על דעת הנותן אם רצה לעשות בקנין או בלא קנין או בשיור או בלא שיור או במצוה מחמת מיתה ועל כל הדרכים שפירשנו לעיל לפי' לא כתבנו נוסח המתנה מבואר כשאר כל הנוסחאות. ויש שכותבין הכי. אנו עדים החתומים למטה כך היה שנכנסנו אצל פלוני בן פלוני ומצינו אותו חולה ומוטל על המטה ודעתו מיושבת עליו ודבריו ומילוליו בפיו כשאר כל בני אדם המהלכין על רגליהן בשוק ויודע להשיב על הן הן ועל לאו לאו וצוה מחמת מיתה ואמ' לנו היו עלי עדים שנתתי לפלוני בר פלוני כך וכך או כל הנמצא לי בעולם מקרקעי ומטלטלי בלב שלם ובנפש חפצה ושיירתי לשאר יורשי ארבעה זוזים וסלקתי ידי יורשי סילוק גמור בארבעה זוזים ששיירתי להם והשאר הכל הוא לפלוני זה במתנה גמורה ולא יהא רשות לא ליורשי ולא לשום אדם בעולם לערער עליו בכלום ומתנה זו מתנה גמורה חתוכה וחלוטאתא שרירא וקיימא כדת וכהלכה גלויה ומפורסמת כדרך כל שטרי מתנות שכיב מרע ברורות וחזקות דנהיגות בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, והוברר לנו אנו עדים כי מתוך חולי זה נפטר לבית עולמו וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ומה שצוה אותנו פלוני זה שכיב מרע כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה בכל מאי דכתיב ומפורש לעילא כמו ששמענו מפיו וצוה אותנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות והכל שריר וקיים. ויש נמי שכותבין שטר זה מבריא המהלך על רגליו אם הוא בעת סכנה או מזכיר שם המיתה בשעת המתנה כמו שפירשנו לעיל. וזה השיור שכתו' בהאי נוסחא דלעיל מד' זוזים ליורשים הכי מצאנו בנוסחא עתיקא מיהו לעניות דעתין לא חזי לן הכי ואין לשיור זה בזה המקום עיקר, ובסייעתא דשמיא אנו עתידין לפרש האי מילתא בהלכות מתנת שכיב מרע ומצוה מחמת מיתה פי' מבואר באי זה מקום הנז' השיור שצריך לו או באי זה מקום אין צריך. ונשאל הגאון רבי' יצחק ז"ל אם היתה צוואת שכיב מרע מחמת מיתה בשני עדים והעיד על עצמו העד האחד בקנין ולא נכתב בצוואה וקנינא מוסיף על מתנתא דא כדי שיהא מיפה את כחו צוואה בטלה היא משום שהעיד העד בקנין וחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה או לא. תשובה אותה צוואה נכונה היא ואינה בטלה משום שאין סתם קנין לכתיבה עומד ושמא לא גמר להקנותו אלא בשטר אלא כשהיה הקנין בפני שנים, אבל אם היה בפני אחד אינו עומד לכתיבה ולא חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. ותו נשאל שכיב מרע שאמ' לשני עדים כתבו וחתמו ותנו ולא היתה העדות בקנין נחשוב כאילו הוא בקנין וניחוש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר או לא. תשובה אם אמ' לשני עדים כתבו וחתמו ותנו זהו ודאי שאומרין בו חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואם אמ' להם אף כתבו וחתמו ותנו הרי הוא כמיפה את כחו. ותו צריך שיאמר שכיב מרע מהיום ולאחר מיתה כמו שצריך במתנת בריא או לא. תשובה אם מתנת שכיב מרע מחמת מיתה היא צריכה מהיום ולאחר מיתה, ותו זה שאמ' המשנה במתנת שכיב מרע שייר קרקע כל שהוא דוקא אבל מטלטלי לא או דילמא אפילו אמ' מטלטלי ואם המטלטלין הוי שיור האשה שנתנה מתנה לחוד במתנת שכיב מרע ולא שיירה הימנה כלום נחשוב מה שנשאר אצלה מחוב כתובתה על בעלה שיור ואם עמדה אינה חוזרת, או דילמא כיון שלא נתנה כתובתה לגבות מחיים לא הוי שיור. תשובה. זה שאמ' המשנה במתנת שכיב מרע שיור קרקע כל שהוא לאו קרקע דוקא אלא אפי' מטלטלי הוי שיור כאמ' חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם ובכלן שכיב מרע ובכולהו הוי שיור לבד מכתובת אשה מקרקעי תקינו רבנן מטלטלי לא תקינו רבנן, ומה ששאלת אם נתנה האשה מתנה לחוד במתנת שכיב מרע וכו' שאלה זו אינה צריכה שכל מצוה מחמת מיתה אם עמד חוזר בין שייר בין לא שייר אע"ג דקנו מיניה.
<h2>דף קמז.</h2>
והשטר הארבעה וחמישים הוא שטר צוואה. והוא צוואת שכיב מרע שקונה בצוואה בעלמא וכדגרסינן בפר' מי שמת [ב"ב קמ"ז ע"א] אמ' ר' זירא אמ' רב מנין למתנת שכיב מרע שהיא בדבור בעלמא ולא צריכה לא לקנין ולא לשום חיזוק בעולם לא שימשוך המקבל ולא שום דבר דכתי' והעברתם את נחלתו לבתו היה לו לומ' תעבור את נחלתו לבתו למה תלה הכתו' בב"ד דאמ' והעברתם אלא רמז רמז לך יש לה העברה אחרת שהיא שכשם שהירושה נופלת מאליה ביציאת נשמת המוריש כך אותה העברה זו שהיא בדבור בעלמא. ויש מי שמפרש שזה שאנו דורשין לפי שהזכיר העברה אחרת שהיא כזו כלומר כשיבוא לפניכם דין דבר זה מה אתם דנין ואומרי' הבת היא תזכה אלמא בדבורכם יפסק הדין הכא נמי יש דבור שהוא כזה והיא צוואת שכיב מרע. רב נחמן אמ' רבה בר אבוה מהכא ונתתם את נחלתו היה לו לומר תנתן נחלתו אלא יש לך אחרת שהיא כזו ואי זו זו מתנת שכיב מרע. ורב נחמן מאי טעמא לא אמ' מוהעברתם ההוא מיבעי ליה לכדר' דתניא ר' אומר בכולן נאמ' נתינה וכו' ר' מנשיא אמ' מהכא בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמ' י"י צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה בצוואה בעלמא. רמי בר יחזקאל אמ' מהכא ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבוש את החמור ויקם וילך אל ביתו וגו' בצוואה בעלמא. [ע"ב] אמ' רב נחמן מתנת שכיב מרע פי' בצוואה בלחוד מדרבנן היא גזרא שמא תטרף דעתו עליו פי' שאם לא היינו עושים כרצונו לאלתר בלא שום משיכה בעולם היה מטרף דעתו עליו מחמת צערו. גרסינן בפר' חזקת הבתים [שם מ' ע"ב] אמ' רב יהודא האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה היכי דמי מתנתא טמירתא אמ' רב יוסף דאמ' להו לסהדי זילו איטמרו וכתובו ליה. איכא דאמרי אמ' רב יוסף דלא אמ' להו תיבו בשוקא ובבריאתא ותכתבו ליה, מאי בינייהו איכא בינייהו סתמא. אמ' רב והוא מודעא לחברתה וכו' עד דאיבעיא להו סתמא מאי רבינא אמ' לא חיישינן רב אשי אמ' חיישינן והלכתא חיישינן. כתב רבי' האיי גאון ז"ל לא רגילינן בצוואות למיחש לסתמא ומעשים בכל יום כד נפקא פקדתא דמצוה מחמת מיתה במתנה מקיימינן ליה וגבינן בה ולא חיישינן למאי דלא כתיבא בה פרהסיא. ועוד כתב שכיב מרע דאמ' לא תגלו הא תפקדתא אלא לאחר מיתה לא הויא מתנתא טמירתא דהא כי מתקיימא לאחר מיתתו ההיא עידנא לאו טמירתא דהא אמ' להו לסהדי לאחר מותי גליוהא ודאי דבר מוכיח לעבידא לאיגלויי הוא דאמ' להו לבתר מיתה לישהדו בצוואתו וליכא למיחש בה למתנתא טמירתא. ונשאל הגאון ר' יצחק ז"ל ושכתבת במתנת בריא ההוא דאמ' להו [כתובו] וחתומו והבו ליה ומית דאין כותבין ונותנין ואעפ"י שמיפה את כחו מה ענין מיפה את כחו אצל מתנת בריא מתנת בריא לא קניא במקרקעי אלא או בשטר או בקנין ובמטלטלי בקנין או במשיכה הילכך הבריא שאמ' כתבו ותנו מנה לפלוני ולא משך אין השטר מועיל ואם קנו מידו על המטבע לא קנה שאין מטבע נקנה בחליפין ואם אמ' במקרקעי כתבו ותנו לפלוני אם לא קנו מידו אין הכתב מועיל לו כלום עד שיגיע לידו או שיזכה לו בו על ידי אחר ואם מת הנותן קודם לכן לא קנה שכבר זכו בו היורשים ואם קנו מידו קנה לאלתר ושטר לראיה בעלמא הוא הילכך לא צריכא לההוא דקדוקא. והאי דיוקא אחריתי נמי דדיקתא היש הפרש בצוואת שכיב מרע היכא דאמ' כתבו מחיים להיכא דלא אמ' לא צריכת לה דמתנת שכיב מרע בשטר היכא דאינו מיפה את כחו לא מגבינן בה לא שנא אמ' כתבוה מחיים לא שנא אמ' כתבוה סתם דכיון שאנו חוששין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה פי' אין שטר עושה מעשה שטר אחר מיתה לפיכך בין נכתב מחיים בין לא נכתב אלא לאחר מיתה אם לא קנה מחיים לא יקנה לאחר מיתה, ותו הא דאיתמר [ב"ב קנ"ב ע"א] מתנת שכיב מרע שכתב בה קנין בי רב משמיה דרב אמרי ארכבה אתרי ריכשי ושמואל אמ' לא ידענא מאי אדון בה וכו'. ושאילית היאך צוה שכיב מרע קנו ממני ותנו לאחר מיתה קאמ' או קנו ממני ותנו סתם קאמ' פשיט' (דתנן) [דתנו] סתם קאמ' דאי אמ' לאחר מיתה אמאי אמ' רב אם עמד אינו חוזר אלא שמע מינה דסתם קאמ' ודקאמרת הלכתא בהא כרב או כשמואל דרבי' חננאל פסק כשמואל הכי סבירא לן כדפסק רבי' חננאל זצ"ל והלכתא כשמואל דהא רב נחמן כשמואל סבירא ליה דאמ' ליה (רב) [לרבא] הכי אמ' שמואל שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחרים אעפ"י שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנוין אלא לאחר מיתה ומי שאמ' הלכה [כרב] משום דאמ' שמואל לא ידענא מה אדון בה לאו טעמא קאמ' דלא אסתפק ליה לשמואל אלא היכא דמית שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אבל אם עמד לא מסתפק ליה דחוזר דסבירא ליה דמתנת שכיב מרע היא ולא מתנת בריא ולפיכך חוזר ולענין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כשמואל סבירא לן [חדא דהלכתא] כוותיה בדיני ועוד דר' יוחנן קאי כוותיה וכל אותן דקדוקי (שדקדקתי) [שדקדקתם] לענין מתנת שכיב מרע עמדנו עליהם ומצאנום ענינים [יפים וברורים] ואין למעלה מהן ולפי שלא ראינו בהן תוספת ולא גרעון לא הוצרכנו לכותבן. ותו (נשאר) [נשאל] שכיב מרע שכתב וזיכה במקצת נכסיו לראשון וחזר ונתנן לשני מי הוי זיכוי חשוב כקנין וכשם שהנותן מקצת נכסים בקנין שוב אין לו חזרה כך זיכוי נמי אין לו חזרה או דילמא זיכוי אינו חשוב כקנין כך נראה לנו שהזיכוי והקנין דרך אחד לשתיהן לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה כדאמר [קנ"ב ע"ב] כתב וזכה לזה וחזר וכת' וזכה לזה רב אמ' ראשון קנה ושמואל אמ' שני קנה רב אמ' ראשון קנה הרי היא כמתנת בריא ושמואל אמר שני קנה הרי היא כמתנת שכיב מרע והיינו טעמא דלא איסתפק לשמואל בגווה כדאיסתפק ליה בקנין משום דסתם קנין לכתיבה עומד והזיכוי אינו כך אבל לענין חזרה שניהם שוין כשם שחוזר בקנין לבדו כך חוזר בזיכוי לבדו. ותו נשאל האי דנהגו בני מקומנו לכתוב בצוואת שכיב מרע אמ' פלוני הוו עלי עדים בקנין מעכשיו וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות וחששת שמא יהא זה שטר לאחר מיתה אל תחוש לכך שאין בזה הזמן מי שמתכוין להקנות בשטר אלא בצוואה בעלמא הן מקנין ושטר ראיה בעלמא ולזכרון דברים אבל להקנות בשטר אין מתכוין לכך. ותו נשאל בענין ההוא שטרא דהוה כתו' ביה בחיים ובמות ואמרת משמיה דגאון דהאי מעשה בשכיב מרע הוא לא שנא מצוה מחמת מיתה ולא שנא בכל הנכסים ולא שנא במקצתן הלכה כרב כך ראינו שדברי גאון זה אמת הם. ושכתבת בענין ההוא [קנ"ג ע"א] דהוה כתו' ביה קציר ורמי בערסיה ולא הוה כתי' ביה ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמיה אמ' רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו. (וראיה) [וראית] לגאון דלית הלכתא כרבא הכי הוא כדפסיק גאון ודאיתחזי לך דכל צוואה שלא נתברר לעדים שמת מאותו חולי אותה צוואה בטלה כך הוא שאין עושין מעשה בצוואה עד דכתבי ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמיה ואי לא כתבי הכי לא עבדינן בה עובדא דלית הלכתא כרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו והילכך צוואת שכיב מרע היכא שהיא בלא קנין אינה צריכה לשטר שהשטר לזכרון בעלמא כותבין אותו כי הצוואה היא העיקר ובה נקנית הכל באמירה בעלמא והשטר לזכייה בעלמא היא שנכתב.
וזהו נוסח שטר צוואת שכיב מרע. אנו עדים החתומים למטה כך היה שנכנסנו על פלוני בר פלוני לבקרו ומצינו אותו חולה ומוטל על מטתו ודבורו ומלולו מוכנים בפיו ויודע לדבר ולהשיב כהוגן על הן הן ועל לאו לאו ודעתו מיושבת עליו כשאר בני אדם המהלכים על רגליהם ואמר לנו רבותי הוא חולה ומתיירא שמא ימות מן החולי פתאום והרי אני מצוה בפניכם מחמת מיתה וכך אמ' לנו אותו האיש הוא חולה ונטה למות ואין מי שיעמוד לפני ומשמש לי אלא פלו' בר פלוני והוא יעמוד לפני וישמש אותי עד שהוא בחיים ויעשה לי צרכי ולאחר מיתתי יטול כל מה שיש לי כן אני מצוה בפניכם בצוואה גמורה וחלוטה צוואת שכיב מרע ואותו שעה מסר לו כל מה שהיה לו ופלוני זה שימש אותו לפלוני זה עד שעת פטירתו ומתוך אותו חולי נפטר פלוני זה לבית עולמו ולא עשה צוואה אחרת אלא זו ובקש פלוני זה ממנו (או) [אנו] עדים לכתוב ולחתום לו מה שצוה בפנינו פלוני בן פלוני וכתבנו לו שטר צוואה הכל כמו ששמענו מפיו כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות. ואם אינו מצוה על שימושו אלא על ממונו בלבד או על קרקעותיו והוא מצוה לבניו או לשאר בני אדם כותבין הכי, אנו עדים החתומים למטה כך היה שנכנסנו על פלוני וכו' עד ודעתו מיושבת עליו כשאר כל בני אדם המהלכין על רגליהם ואמ' לנו רבותי הרי הוא חולה ומתיירא שמא יארענו מות פתאום והריני מצוה בפניכם צוואה גמורה מחמת מיתה כי נתתי לפלוני בני כך וכך מקרקעותי וכך וכך ממטלטלי ולפלוני כך וכך מקרקעותי וכך וכך ממטלטלי מעכשיו ולאחר מותו יזכו פלוני בקרקע פלוני ומטלטלין הנזכרין ופלוני בקרקעות ומטלטלין הנזכרין כי כן אני מצוה בפניכם בצוואה גמורה מחמת מיתה ואינש לא ימחה בידיהו על שמי וכו' עד ואנו עדים ידענו כי מגו הדין מרעא איתפטר פלוני דנן לבי עלמא וצואתו צוואה גמורה כי לא צוה אחר כך כהדין עניינא ובעו מיננא אנחנא סהדי פלוני ופלוני דנן למיכתב ולמיחתם להון מאי דפקיד קדמנא פלוני דנן וכתיבנא להון שטר תפקדתא דא הכל כמא דשמענא מפומיה וכמא דפקיד יתנא בלא תוספות ובלא גרעון והכל כמא דשמענא מפומיה כתיבנא וחתימנא ויהיבנא בידא דפלוני ופלוני למהוי בידיהו לראיה ולזכות. וכת' מן המחברים ז"ל הכי ותדע דעד כאן לא אמרינן אין שטר לאחר מיתה אלא בימים הראשונים שהיו בקיאין באלו העניינים והיתה כונתם ידועה לכל דבר ודבר אבל בזה הזמן אין מי שמתכוין לכך. ותדע כמה שאמרו בבריא דאין שטר לאחר מיתה בלא קנין דאלו היכא דאיכא קנין אין אנו אומרי' אין שטר לאחר מיתה משום דסתם קנין לכתיבה עומד. ואיתשיל חד מרבוואתא ראובן בריא ומהלך בשוק ועמד וכתב כל נכסיו בלשון צוואה ואמ' מתיירא אני שמא יארע לי מות פתאום והנני מצוה עתה שאם יארע עלי הקץ החקוק שיהיה ממונו כך וכך לפלוני התעמוד הצוואה הזו בין שהזכיר שם מיתה או לא. ומה תקנה יעשה אדם לתת מנכסיו לאחר מיתה ואם יצטרך הוא ימכור ויעשה בה כמה שיחפוץ. כן ראינו שאין לדבר הזה תקנה על מה שכת' בשאלה כל עיקר כי כאשר נכתבה לו המתנה הזו לא קנה בשעת הכתיבה כלום כל עיקר לא גוף ולא פירות והרי (בורר) [ברור] כי צריך להיות הגוף קנוי לו מאותה שעה כשיכתו' המקנה דברים ברורים מעכשיו שנמצא כאומר לו גופא קני לך מהיום ופירא לאחר מיתה וזו לדעת ר' יהודה ואם לדעת רב יוסי שאמ' אעפ"י שלא כתב מעכשיו זמנו של שטר מוכיח כיון שכת' הקניתי לו שטר שכך שנינו [קל"ו ע"א] הכותב נכסיו לבניו וכ' והרי ר' יהודה ור' יוסי שוין שצריך לקנות הקונה הגוף מאותה שעה אעפ"י שלא קנה הפירות אלא לאחר מיתת הנותן. ואמרינן [שם] אמ' רבא אמ' רב נחמן בהקנאה אינו צריך בין אקנייה ו(א)קנינא ובין וקנינא מיניה ואקנייה אינו צריך (וכדוכרן) [ובדוכרן] פתגמי דהוו באנפנא פליגי מכל מקום צריך שיכתוב אקנייה בין הקנים וקנינא בין אחד בין כתב וקנינא [אולי צ"ל, צריך שיכתוב הקנאה בין הקדים וקנינא בין אחר כן כתב וקנינא וכו'] ושכותב לו כך הרי הגוף קונה לאלתר והוא ששנינו [שם] הכותב לבנו לאחר מותו אינו יכול למכור וכו' אבל זה שכותב וכוונתו שאם ימכור תהא מכירתו לעולם ואם יתן לאחר מתנתו לעולם הרי הוא כמי שלא כתב ואם מת אעפ"י שלא כתב לאחר הרי הנכסים בחזקת היורשים לפי שההוא השני שנכתבו לו לא קנה כלום ולא ניתן דבר זה אלא לשכיב מרע המצוה לאחר מיתה ומסמכנא [קמ"ז ע"א] נמי אהני קראי [מ"ב כ'] בימים ההם חלה חזקיהו למות וגו', ואמ' ר' יוחנן בן ברוקה [ק"ל ע"א] (אם) [אמר] על אחד מבניו יירש כל נכסיו דבריו קיימין שהרי לשון ירושה בלשון מתנה וקיימ' לן הלכתא כר' יוחנן בן ברוקה ומסמכא נמי אקראי אמ' רבא מאי טעמא דר' יוחנן בן ברוקה אמ' קרא והיה ביום הנחילו את בניו התורה (כתבה) [נתנה] רשות לאב להנחיל מי שירצה גם זאת לא נתנה אלא לשכיב מרע מצוה מחמת מיתה דאמ' [קל"א ע"א] בעי (ראובן) [רבא בבריא] היאך כי אמ' ר' יוחנן בן ברוקה בשכיב מרע אבל בבריא לא אמ' או דילמא אפי' בריא ואתינן מן גמרא מכתובת בנין דכרין דאמ' ליה ר' נתן כך שניתם משנתכם כר' יוחנן בן ברוקה ולא סליקא בלשון מתנה לאדם אחר אבל אם אמ' מתנה זו נתונה לך מעכשיו עד שארצה או שאמ' לו על מנת שתחזירנה לי הא קיימא לן מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אלא מיהו פירותיהן שבאותן הימים עד שיחזירנה לו למקבל המתנה הן שאדם יהיו לנותן הרי זה לא קנה כלום ואם יכתוב לו מתנה זו מעכשיו עד שארצה ופלוני זה נאמן בדבר זה אם מת הנותן קודם שיאמ' חזרתי בו הרי המתנה למקבל. ואשר בשאלה אם אמ' הנותן מתיירא אני שמא יארע לי מות פתאום אין בזה להיות מצוה מחמת מיתה אלא אם כן מת קודם סמוך לדברים הללו ביום או יומים כדי מה שהאדם חש בגופו מפני שהוא כמו ששנינו [גיטין ס"ו ע"א] בריא שאמ' כתבו גט לאשתו ועלה לראש הגג ונפל ומת אמ' רשב"ג אם מעצמו נפל הרי זה גט ואם הרוח דחפתו אינו גט ואמרינן עלה מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו הרי זה גט ומעשה נמי בבריא (המופרש) [שאמר וכו'] ודיני הצוואות כדיני הגיטין דתנן [שם ס"ה ע"ב] בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמ' כתבו גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו וכו' ואמרינן עלה גניבא יוצא בקולר הוה וכו' שמעתא עד שלחו מתם מחמרא ליפות את כחו וכן הדין. גרסינן בפר' מי שמת [ב"ב קנ"ג ע"א] ההיא דהוה כתו' בה הוה קציר ורמי בערסיה ולא כתי' בה ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמא אמ' רב[א] הרי מת והרי קברו מוכיח עליו, אמ' ליה אביי השתא ומה ספינה שרובן לאיבוד נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים חולים שרובן לחיים לא כן שכן אמ' רב הונא בריה דרב יהושע כמאן אזלא הא שמעתא כר' נתן דתניא מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידו בלא ראיה (והא) [והן] אין מוציאין מידו אלא בראיה דברי ר' יעקב ר' נתן אומ' אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע ואם שכיב מרע עליהם להביא ראיה שבריא היה. ולית הלכתא כרבא דהא אוקימנא להא דר' נתן כר' מאיר ולדר' יעקב כדרבנן דתנן וחכמים אומרי' המוציא מחבירו עליו הראיה ואמרינן ראיה במאי רב הונא ורבה אמ' ראיה בעדים רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר רב הונא אמ' ראיה בעדים קא מיפלגי ר' מאיר ורבנן בפלוגתא דר' יעקב ור' נתן ר' מאיר כר' נתן ורבנן כר' יעקב וכן אמ' רבה ראיה בעדים אמ' ליה אביי מאי טעמא אילימא מדכולהו כתי' בהו [כדהוה מהלך על רגלוהי בשוקא והא לא כתיב בה הכי ש"מ שכיב מרע הוה אדרבה מדכלהו כתיב בהו] כד קציר ורמי בערסיה והא לא כתי' ביה הכי שמע מינה בריא היה איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת מאריה. וכת' גאון הכי והאי טעמא טפי עדיף ומסתבר מדרב חסדא ורבה בר רב הונא דאמ' ראיה בקיום השטר הילכך לדברי רב הונא ורבה דאמרי ראיה בעדים קם ליה ר' נתן כר' מאיר ור' יעקב כרבנן וקיימ' לן הלכתא כרבנן הילכך ליתה לדרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו דשמעתא כר' נתן אזלא דלית הלכתא כוותיה. וכתב אחד מן המחברים ז"ל הכי אתחזי לן דכל צוואה שלא נתברר לעדים שמת מאותו חולי אותה צוואה בטלה היא וכן הוא הדין שאין עושין עובדא דלית הלכתא כרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו. ואם תקשה ותאמר כיון שאין הלכה כרבא אם כן הא דגרסינן בפר' מי שאחזו [גיטין ע"ג ע"א] אמ' ר' אלעזר שכיב מרע שניתק מחולי לחולי וכו' כמפורש תמן היכי משכחת לה דאמרינן ביה שאם הלך על משענתו אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה ואם הלך בשוק בלא משענת אין מתנתו מתנה. והשתא יש לומ' כי אותה שמועה כגון שמת עסקינן, ויש להקשות דהיכא דמת וקברו מוכיח עליו ואין אנו יודעין אם עמד אם לא עמד לא במשענת ולא בלא משענת לפי שלא כתבו ומגו מרעיה אתפטר נתבטלה הצוואה במקום שעמד בין חולי לחולי לא כל שכן שאין צריך אומד תדע כי תירוץ קושיא זו כך היא אותה שמועה דר' אלעזר במאי עסקינן כגון שבאו עדים לפנינו ושאלינן אותם ואומרין בפנינו צוה צוואה זו ויודעים אנו שעמד בין חולי לחולי ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמיה אלא אם הולך בשוק על משענתו אבל הא דרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו אין העדים בפנינו שנדקדק הדבר מפיהם אם נפטר מגו מרעיה אם לאו שהיה אומ' רבא אעפ"י שאין העדים בפנינו אין עלינו מאחר שמת וקברו מוכיח עליו דאמ' אין הלכה כרבא דכיון שאין העדים בפנינו כדי לדקדק הדבר מפיהם אין הדבר ראיה דאימ' הבריא לגמרי או הלך בשוק בלא משענת וסתמו מהדר הדר ביה. ותדע כי משום הכי תקינו לספרי דדייני שיכתבו בשטרי מתנות מתנת בריא לסלוקי נפשיהו מספיקא.
<h2>דף קמז:</h2>
והשטר הכ"ח הוא שטר זביני שטרא. והוא כגון ראובן שיש לו שטר חוב על שמעון ממאה דינרין והוא רוצה למוכרו ללוי בין במאה דינרין שהוא חייב לו בין בפחות כ"ש בזמן שמוכר ראובן בעל השטר אותו השטר ללוי והוא צריך למכור לו אותו השטר שהיה לו על שמעון ולכתו' לו על אותו שטר חוב שטר מכירה שאם מסר לו השטר ולא כתב לו שטר מכירה או כתב לו שטר מכירה ולא מסר לו אותו השטר לא קנה לוי עד שיכתוב לו שטר מכירה וימסור לו השטר חוב, זה כולו מפורש לקמן. וכדגרסינן בהמוכר את הספינה [ב"ב ע"ו ע"ב] אמ' רב פפא מאן דמזבין ליה שטרא לחבריה צריך למיכתב קני לך הוא וכל שיעבודא דאית ביה. אמר רב אשי אמרית לשמעתא קמיה דרב כהנא [א"ל] ואי לא כתי' הכי לא קני אטו לצור על פי צלוחיתו הוא צריך אין לצור ולצור. [ע"ז ע"א] אמ' אמימר הלכתא אין אותיות נקנות במסירה אמ' ליה רב אשי לאמימר גמרא או סברא אמ' ליה גמרא רב אשי אמר סברא נמי הוא מילי נינהו ומילי במילי לא מקנין ואע"ג דלא מקנין במסירה ע"ג קרקע מיקנין דהא מטבע לא מקני בחליפין ועל גב ארעא מקני כי הא דרב פפא הוו ליה תליסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו לרב שמואל בר אחא אגב סיפא דביתיה כי אתא נפק לאפיה עד תווך. ועל האי שמעתא ופסקיה דאמימר סמכינן וכוותיה עבדינן (ולא סמכינן) דגרסינן בגט פשוט [שם קע"ג ע"א] תניא אחד מן האחין ששטר חוב יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה שאביו נתנו לו וראיה בשטר ולא בעדים דקימ' לן אין אותיות נקנות במסירה וכו' וזה מפורש לקמן.
וזה נוסח שטר מכירת שטר. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בר פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בר פלוני להיות בידו לזכות מחמת שרציתי ברצון נפשי ושלא באונס כלל כי אם בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ונטלתי וקבלתי ממנו כך וכך דינרין ומסרתי להם כל כח וזכות ושעבוד שיש לי באותו שטר חוב שיש לי על פלוני מחזיק כך וכך דינרין ומסרתי לו אותו שטר חוב בפניכם ומכרתיו לו בדינרין אלו מכירה גמורה חתוכה וחלוטה דלא להשנאה ביה ודלא למהדר מיניה לעלם ויהיבנא ליה ומשלמ[נ]א ליה (ולי) ולירתוהי בתרוהי ואין מי ימחה בידו ולא בידי הבאין מכחו שבלב שלם עשיתי לו מכירה זו מעכשיו בלא שום שיור בעולם לא לי ולא לבאין מכחי ומעכשו ילך פלוני זה ויזכה ויקנה שטר חוב זה הוא וכל שיעבודא דאית ביה ויתבענו מפלוני בעל חובי ויגבנו לעצמו כי לא נשתייר לי בו שום תפיסה וזכות בעולם כי מעכשו נסתלקתי משטר חוב זה ומסרתיו לפלוני זה ומכרתיו לו מכירה גמורה כדי שיתבענו מפלוני בעל חובי ויהיה ידו כידי ועשייתו כעשייתי ופטורו כפטורי כי לא נותר לי בו שום תפיסה גבו ולא נשתייר לי אצל פלוני זה מדמי מכירה זו (ו)לא מזוז ולמעלה ולא מזוז ולמטה כי הכל קבלתי ממנו משלם ומכירה זו שעשיתי לפלוני משטר חוב זה שהיה לי על פלו' בלב שלם ובדעת מכוונת וביישוב הדעת עשיתיה לו לגמרי והיה לו כל זה החוב שבשטר על פלוני בעל חובי ולא יהא לי רשות היום או למחר לאיערומי לא לי ולא ליורשי ולמימר לפלוני דנן בעל חובי ולא ליורשיו עיינתי בחושבנאי ולא פש לי גבך מידי משום שבדעת מכוונת וברורה אני מודה בפניכם שלא גביתי משטרי זה כלום והרי שטר כתוב וחתום אצלי ואני מוכרו ומוסרו לפלוני זה על דעת כך ואם שמא חס ושלום הייתי מוחל אני או יורשי לפלוני זה בעל חובי או ליורשיו קנו ממני מעכשיו שאשלם אותו במיטבא אני ויורשי לפלוני זה שאני מוכרו לו או ליורשיו וכל מי שיבא מארבע רוחות העולם בן או בת וכו' דיקום ויטעון ויהגה וישתעי ויערער שום דין ודברים בעולם על פלוני זה או על הבאים מכחו כדי לבטל מכירה זו שעשיתי לו משטר זה יהיו דבריו בטלין ומבוטלין וחשובין כחרס הנשבר שאין בו ממש וכל כתב וקיום כתוב בכל לשון שיצא על שמי ושלא על שמי מכירה על מכירה זו כדי לבטלה כולה או מקצתה יהא אותו כתוב וקיום בטל ומבוטל וחשוב כחרס הנשבר שאין בו ממש ולא יהא בו כח לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם ועלי ועל יורשי אחרי לפצות ולהדיח ולסלק מעליו כל ערעורין שבעולם ולהעמיד מכירה זו העמדה גמורה בחזקתו ובחזקת הבאים מכחו בלא שום פסידא בעולם וכל מודעי ומודעי [דמודעי] ומודעי דנפקי מגו מודעי עד סוף כל מודעי וכו' ואחריות וחומר שטר מכירה זו קבלתי עלי ועל יורשי אחרי כאחריות וחומר כל שטרי זבינין דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וקנינא מפלוני בר פלוני זה בכל מאי דכתי' ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה, ומה שהיה בפנינו וכו', והכל שריר וקיים.
ואיכא נמי מאן דבעי למימר מאי דכת' להאי שטרא דזביני דשטרא במתנה אגב ארבע אמות קרקע קרובה להיות שטר הרשאה ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. מיהו אי כתיב לה הכי קני לה נמי הנכתבת לו כדאמרינן לעיל ואע"ג דאין אותיות נקנות במסירה אגב קרקע מקנין וכו'. והאי דכתבינן לעיל בהאי נוסחא דשטרא ואם שמא חס ושלום הייתי מוחלו אני ויורשי לפלוני זה בעל חובי או ליורשיו קנו ממני מעכשו שאשלם אותו במיטבא וכו', יש מי שאומ' שצריכין העדים לשאול זה האחריות בפירוש מן המוכר בעת הקנין ואם לא שאלוהו אין כותבין הכי ויש שאומרין שאין צריכין לשאול שזה דומה לאחריות של שטרי הלואה ומקח וממכר שהוא טעות סופר ואין העדים צריכין לשאול עליו ומנא לן שאם ימחלנו לבעל חובו שאחריותו עליו דגרסינן בכתובות בפר' הכותב [כתובות פ"ו ע"א] גופא אמ' שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל אמ' רב הונא בריה דרב יהושע ואי פקח הוא מקרקש ליה זוזי וכתיב ליה שטרא בשמיה, אמ' אמימר ומאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה מיניה דמוחל שטרא מעליא ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה נמי דמי ניירא בעלמא. אכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה (בבשורא) [ככשורא] לצלמי והלכתא כוותיה.
<h2>דף קמח:</h2>
והשטר הכ"ו הוא שטר זביני ארעא. והוא שטר מכירת שדות וכרמים וזהו נוסחה. יודעים אנו עדים החתומין למטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בן פלוני וכו' ומסיימין כל הוו עלי עדים וקנו ממנו בקנין גמור וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בן פלוני להיות בידו לזכות מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובעין יפה ונטלתי וקבלתי כך וכך דינרין ומכרתי לו בהן אותה שדה או אותו כרם שלו שיש לי במקום פלוני מדתו כך וכך בסימניו ובמצרניו ואלו הן המצרנים מצד מזרח שדה פלוני ופלוני מצד דרום שדה פלוני ופלוני מצד מערב שדה פלוני ופלוני מצד צפון שדה פלוני ופלוני כל מה שיש תחת ארבעה מצרים הללו הכל מכרתי לו לפלוני בדינרין אלו הנזכרי' עבוד ושאינו עבוד קרוי שדה ושאינו קרוי שדה בעפר ובאדמה עם כל עמל ושבח ששם, ואם הוא כרם כמו כן יכתו' לו נטוע ושאינו נטוע קרוי כרם ושאינו קרוי כרם בעפר ובאדמה עם כל עמל ושבח ששם. ויש נמי שכותבי' בזביני שדה או כרם מתהום ארעא עד רום רקיעא. ויש שאין כותבין לשון זה אלא בזביני שדה ביתא כמו שמפורש למטה ומעכשיו ילך פלוני זה ויזכה ויחזיק ויקנה שדה זו שמכרתי לו ויעשה בו כל חפצת נפשו ויהא רשאי לעבוד ולנטוע ולעקור ולחרוש ולזרוע ולהוציא אריס ולהכניס אריס לנחול ולהנחיל ולתת במתנה לכל מי שירצה הוא והבאים מכחו כי בלב שלם עשיתי לו מכירה זו מעכשו בלא שום שיור בעולם לא לי ולא לבאין מכחי ונסתלקתי אני והבאים מכחי ממכירה זו סילוק גמור לעולם ולא נשתייר לי אצל פלוני מדמי מכירה זו לא מזוז ולמעלה ולא מזוז ולמטה ולא נשתייר במכירה זו לא מטפח ולמעלה ולא מטפח ולמטה כי בלב שלם עשיתי לפלוני זה מכירה זו מכירה גמורה מכירת עלמין חתוכה וחלוטה שרירא וקיימא כדת וכהלכה דלא להשטאה בה ודלא למיהדר מינה לעלם ויהיבנא ליה ומשלמנא ליה וליורשיו אחריו ואין מי ימחה בידו ולא ביד הבאין מכחו וכל מי שיבוא מארבע רוחות העולם בן ובת אח ואחות קרוב ורחוק יורש ונוחל יהודי ויהודית גוי או גויה דיקום ויטעון ויהגה וישתעי ויערער שום דין ודברים בעולם על פלוני זה או על הבאים מכחו יהיו דבריו בטלים ומבוטלים וחשובין כחרס הנשבר שאין בו ממש וכל כתב וקיום כתוב בכל לשון שיצא על שמי ושלא על שמי כדי לבטל מכירה זו כולה או מקצתה יהא אותו כתב וקיום בטל ומבוטל וחשוב כחרס הנשבר שאין בו ממש ולא יהא בו כח לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם ועלי ועל יורשי אחרי לפצות ולהדיח ולהפיץ מעליו כל עורר וטוען בעולם ולהעמיד מכירה זו בחזקתו ובחזקת הבאים מכחו העמדה גמורה ושלימה בלא שום פסדתו בעולם וכל מודעי ומודעי דמודעי ומודעי (דספקי) [דנפקי] מגו מודעי עד סוף כל מודעי שמסרתי ושעתיד אני למסור כולם בטלתים בפניכם דלא למילף מנהון לעלם וכך אומר לנא פלוני זה אחריות וחומר שטר מכירה זו קבלתי עלי ועל יורשי כאחריות וחומר כל שטרי מכירות דנהיגות בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, וקנינא מפלוני זה בר פלוני זה בכל מה דכתי' ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה, ומה שהיה בפנינו ביום פלו' בירח פלוני שנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במתא פלונית כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו וביד הבאים מכחו לראייה ולזכות והכל שריר וקיים. והני דלא כתבי מתהום ארעא ועד רום רקיעא אלא בזביני ביתא משום דמיחלף להו פירושא דהא שמעתא דגרסינן בפר' המוכר את הבית [ס"ג ע"א] אמ' ריש לקיש המוכר בית לחבירו וא"ל (על מנת שדיוטא תחתונה שלו) על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו למאי הלכתא אמ' רב זביד שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא ורב פפא אמ' שאם רצה לבנות עליה על גבה בונה ואם נפל הדר בני ליה והלכתא כרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא דגרסינן בפר' מי שמת [קמ"ח ע"ב] אמ' רבא אמ' רב נחמן ואם תמצא לומ' בית לאחד ודיוטא לאחר לא הוי שיור חוץ מדיוטא הוי שיור ואליבא דרב זביד דאמ' אם רצה להוציא בה זיזין מוציא. [ס"ג ע"ב] אמ' רב דימי מנהרדעא האי מאן דזבין בית לחבריה אע"ג דכת' ליה עומקא ורומא לא קני וצריך למיכתב ליה מארעית תהומא עד רום רקיעא מאי טעמא עומקא ורומא בסתמא לא קני אהני עומקא ורומי למקני ביה [עומקא ורומא ואהני מתהום ארעא עד רום רקיע למקני] בורות ומחילות וסבירא להו דכיון דאמור בשמעתא האי מאן דזבין ליה ביתא לחבריה וכו' צריך למיכתב ליה מארעית תהומא עד רום רקיעא וכו' דבזביני ביתא לחוד הוא דצריך למיכתב ליה הכי אבל לא בזביני שדה וכרם. ואנן לעניות דעתין לא חזינן הכי דהאי דאמור רבנן האי מאן דזבין ליה ביתא לחבריה וכו' לאו דוקא ביתא לחוד אלא הוא הדין לשדה וכרם אלא שדברו חכמים בהווה משום דבבתים שיש בהן בנין יפה למלמד להבין אבל הוא הדין לשדה שהרי גם בשדה עושין בה בורות ומחילות ופעמים שבונין את השדה ועושין ממנו בתים.
והשטר הכ"ז הוא שטר זביני ביתא. ונוסחה נמי כנוסח זביני ארעא שכתבנו מיהו צריך לחדש בה הכי וכל מה שיש תוך ארבעה מצרים הכל מכרתי לו לפלוני זה בדינרין אלו בעפר ובאדמה בעצים ובאבנים ובכותלים ובבניינין ובתקראות ובקורות ובמשפך מימות קרוי בית וחצר ושאינו קרוי בית וחצר מתהום ארעא ועד רום רומא ומכירה זו שמכרתי לו בדרך יציאה וביאה ותקרה ומעזיבה שבהם בית משפך מימיהם ובית משפך מרזבן עם מוצא ומובא ויש לו רשות על הבית וחצר שמכרתי לו בכל השבחים אלו הנזכרים עם כל עמל ושבח ששם לירש ולהוריש וכו' עד שריר וקיים. ואית להו לספרי דיינא למכתב ולשנות שטר דזביני על פי מה שראו המקומות והענין ולהזכיר מן העניינים שהן מוכרין וקונין בהן על מנהג מקומו ובזמן שיש למוכר אשה מזכירין בכל השטרות שם האשה תחלה ואחר כך שם בעלה כפי מה שפירשנו לעיל.
<h2>דף קמט.</h2>
והשטר הכ"ב הוא שטר הודאה. והוא מענין הודאות והלואות ואע"פ שדינה כשטר חוב כי כל הודאה בקנין הרי כשטר חוב וגם ההודאה נמי בלא קנין אם אומ' לעדים כתובו וחתומו דינה כשטר חוב כמו שפירשנו בהלכות הודאה וכפירה גם בהלכות הקנין ומשפטי ההלואה מכל מקום הרי הוא מתחלקת נוסח גוף השטר בכתיבתה ומתחלקין נמי דיניהן על פי השופרי דשטרי הכתובות באותן שטרות ובלבד שיהיו כתובות על פי הבעלים כגון שישאלו העדים לבעלים בפרופו בעת הקנין כמו שפירשנו לעיל. וענין הודאה כך דינא דהיכא שיושבין שני עדים וראובן מודה בפניהם לשמעון מנה אינה שוה אותה הודאה כלום שיכול הוא לומר השטיתי בך אבל אם אמ' להם הוו עלי עדים בהודאה זו הרי הן באין ומעידין ואינו יכול לכפור ולומ' השטיתי בו אלא א"כ חזר ואמ' פרעתי וכשמעידין אלו השנים שאמ' להם הוו עלי עדים הני מילי על פי[ו] אבל אין רשאין לכתו' עד שיאמ' להם כתובו אבל כיון שהודה אלו השנים ואמ' להם כתובו הרי הם באים וכותבין לו שטר מקוים כראוי בלא קנין וההוא שטרא גובה מנכסים משועבדים כשטרי אקנייתא. ועל האי עניינא גרסינן בפר' חזקת הבתים [ב"ב מ' ע"א] הודאה בפני שנים וצריך לומ' כתובו קנין בפני שנים ואין צריך לומ' כתובו, ואם הודה נמי בפני שלשה ולא אמ' להם כתובו ולא אתם עידי אין כותבין אבל אם עשאן בית דין וקבצו אותן הבעלי דינין על דעת בית דין והם שלשה כל מה שהודו הבעלי דינין בפניהם הרי הוא קיים ואין צריך לומ' כתובו ולא אתם עידי ולא שיאמ' כתובו עלי שטר אלא יש להן שיכתבו עליו שטר הודאה וישתעבדו נכסיו מאותו היום שהודה בפניהם דכיון שב"ד הן הא קיימא לן שכל הודאה בפני בית דין כמלוה הכתובה בשטר דמיא וכבר פירשנו כל זה בהלכות הדיינין. ועל האי עניינא גרסינן בסנהדרין פר' ג' [כ"ט ע"ב] הודה בפני (ב"ד) [עדים] וקנו מידו כותבין, לא קנו מידו אין כותבין בפני שלשה וקנו מידו מאי רב אמ' כותבין הוו עובדא וחש לה רב להא דרב (אשי) [אסי], אמ' רב אדא בר אהבה האי אודיתא זימנין כתבינן וזימנין לא כתבינן מיכנפי ויתבי לא כתבינן כנוף ואייתי הוא כתבינן. מר בר רב אשי אמ' אפי' כנוף ואייתי לא כתבינן ואפילו אמ' הוו עלי דייני עד דקבעי דוכתא בבי דינא ומשדרי שליחא מבי דינא ומזמני להו לדינא. וכבר פירשנו האי שמעתא ופסקא דילה בהלכות הדיינין וגם בהלכות הקניינין ומשפטי ההלואה פירשנו ענין זה. וכת' רבי' סעדיה גאון ז"ל בנוסח שטר הודאה הכי במותב תלתא כחדא הוינא וקבענא דוכתא לדינא דפלוני ופלוני ושדרנא שליחא בתר פלוני ואייתיניה וטען עליה פלוני באלפא זוזי ואודי בהון וכו' עד מה דהות קדמנא וכו' והדין נוסחא היא (באוריתא) [באודיתא] דבי דינא (ואוריתא) [אודיתא] דבי דינא ודאי כותבין נוסח מעשה ב"ד כשאר כל שטרי דבי דינא ומדכרין (אוריתא) [אודיתא] וכל מה דהוה קודמיהון ואיכא נמי (אוריתא) [אודיתא] שאינה מאלו העניינין והוא כגון ההוא דגרס בפר' מי שמת [ב"ב קמ"ט ע"א] בענין איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו וכו' עד מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי אמאי לא [ו]לודי אסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו ולקנינהו (באוריתא) [באודיתא] נפק (אוריתא) [אודיתא] מבי איסור איקפד רבא אמ' קא מגמרא טענתא לאינשי ומפסדו לי וכבר פירשנו זה בספרנו השני בהלכות גרים וירושתם.
וזהו נוסח שטר הודאה, בזמן שהיא בקנין ודאי כותבין לו שטר חוב גמור כשאר כל שטרי חובות וקיומין מיהו השופרי דשטרי צריכין העדים לשאול למודה (בעד) [בעת] הקנין וכדפרשי' לעיל אבל שטר הודאה בלא קנין זהו נוסחא. יודעים אנו (יודעים) [עדים] החתומים למטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בר פלוני הוו עלי עדים וכתבו וחתמו עלי ותנו לו לפלוני בר פלוני מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל לא אנוס ולא (שנוי) [שגוי] אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה מחמת שאני לי בפניכם הודאה גמורה בלא שום טענה וערמה ועלילה אלא הודאה שלימה וברורה בלא שום השטאה בעולם שיש לו אצלי כך וכך דינרין והם עלי בהלואה וברשו ומדאודי הדין פלוני קדמנא אנחנא סהדי בהלין דינרין לפלוני בר פלוני ואמינא עליה לסהדי ואמ' לנא כתובו עליה הדין שטרא שהוא בהן ומשועבד לפלוני דנן דאודי ליה בהון קדמנא כשאר כל שטרי חובות וקיומין דנהגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי ומאי דהוה קדמנא ואסהידנא עליה הדין פלוני לסהדי ואמ' לנא כתובו ביום פלוני לירח פלוני לשנת פלוני לבריאת עולם למניינא דרגילנא למימני ביה במתא פלונית כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות והכל שריר וקיים. שטר הודאה זו הרי הוא משועבד בה הוא וכל נכסיו כשאר כל שטרי חובות שהן בקנין גמור דנהיגין בישראל ושעבודו ואחריותו כמותן מיהו לענין פריעתו לפי שלא פירש בהודאתו מתי יתבעם ממנו המלוה ולא יכלו העדים לכתוב ענין זה בשטר אצטריכן לפרוש מהדין הפריעה ומתי יתבעם ממנו שיש מי שאומ' דכיון שלא פירש זה (המורה) [המודה] זמן בהודאה זו הרי אנו דנין בה כדין מלוה סתם שאינו רשאי לתובעו לאלתר אלא לאחר שלשים יום וכדגרסינן בתחלת פר' כיצד העדים נעשו זוממין [מכות ג' ע"ב] תניא [המלוה] את חברו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה. ויש מי שרוצה לומ' כין אין אנו דנין בזה המקום סתם לפי שזו (המורה) [המודה] כבר זו הוא המלוה עליו מקודם שהוא (מודה) [מודה] בה השתא. והני אמרי לך כיון דהשתא הוא דקא מודה בה קמי סהדי הרי הוא כאלו השתא מלוה אותם לו וראיה לדבר שמשעה זה הוא משועבד לו בהן ולכך הרי דין זה כמלוה סתם ובזמן שפירש זה המודה בפני אלו העדים זמן או שאמ' להם וקבלתי עלי לפורעם לו כל זמן שירצה הרי הן כותבין בשטר ההודאה כמו שפירש בפניהם בעת ההודאה.
<h2>דף קנב.</h2>
והשטר הארבעה וחמישים הוא שטר צוואה. והוא צוואת שכיב מרע שקונה בצוואה בעלמא וכדגרסינן בפר' מי שמת [ב"ב קמ"ז ע"א] אמ' ר' זירא אמ' רב מנין למתנת שכיב מרע שהיא בדבור בעלמא ולא צריכה לא לקנין ולא לשום חיזוק בעולם לא שימשוך המקבל ולא שום דבר דכתי' והעברתם את נחלתו לבתו היה לו לומ' תעבור את נחלתו לבתו למה תלה הכתו' בב"ד דאמ' והעברתם אלא רמז רמז לך יש לה העברה אחרת שהיא שכשם שהירושה נופלת מאליה ביציאת נשמת המוריש כך אותה העברה זו שהיא בדבור בעלמא. ויש מי שמפרש שזה שאנו דורשין לפי שהזכיר העברה אחרת שהיא כזו כלומר כשיבוא לפניכם דין דבר זה מה אתם דנין ואומרי' הבת היא תזכה אלמא בדבורכם יפסק הדין הכא נמי יש דבור שהוא כזה והיא צוואת שכיב מרע. רב נחמן אמ' רבה בר אבוה מהכא ונתתם את נחלתו היה לו לומר תנתן נחלתו אלא יש לך אחרת שהיא כזו ואי זו זו מתנת שכיב מרע. ורב נחמן מאי טעמא לא אמ' מוהעברתם ההוא מיבעי ליה לכדר' דתניא ר' אומר בכולן נאמ' נתינה וכו' ר' מנשיא אמ' מהכא בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמ' י"י צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה בצוואה בעלמא. רמי בר יחזקאל אמ' מהכא ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבוש את החמור ויקם וילך אל ביתו וגו' בצוואה בעלמא. [ע"ב] אמ' רב נחמן מתנת שכיב מרע פי' בצוואה בלחוד מדרבנן היא גזרא שמא תטרף דעתו עליו פי' שאם לא היינו עושים כרצונו לאלתר בלא שום משיכה בעולם היה מטרף דעתו עליו מחמת צערו. גרסינן בפר' חזקת הבתים [שם מ' ע"ב] אמ' רב יהודא האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה היכי דמי מתנתא טמירתא אמ' רב יוסף דאמ' להו לסהדי זילו איטמרו וכתובו ליה. איכא דאמרי אמ' רב יוסף דלא אמ' להו תיבו בשוקא ובבריאתא ותכתבו ליה, מאי בינייהו איכא בינייהו סתמא. אמ' רב והוא מודעא לחברתה וכו' עד דאיבעיא להו סתמא מאי רבינא אמ' לא חיישינן רב אשי אמ' חיישינן והלכתא חיישינן. כתב רבי' האיי גאון ז"ל לא רגילינן בצוואות למיחש לסתמא ומעשים בכל יום כד נפקא פקדתא דמצוה מחמת מיתה במתנה מקיימינן ליה וגבינן בה ולא חיישינן למאי דלא כתיבא בה פרהסיא. ועוד כתב שכיב מרע דאמ' לא תגלו הא תפקדתא אלא לאחר מיתה לא הויא מתנתא טמירתא דהא כי מתקיימא לאחר מיתתו ההיא עידנא לאו טמירתא דהא אמ' להו לסהדי לאחר מותי גליוהא ודאי דבר מוכיח לעבידא לאיגלויי הוא דאמ' להו לבתר מיתה לישהדו בצוואתו וליכא למיחש בה למתנתא טמירתא. ונשאל הגאון ר' יצחק ז"ל ושכתבת במתנת בריא ההוא דאמ' להו [כתובו] וחתומו והבו ליה ומית דאין כותבין ונותנין ואעפ"י שמיפה את כחו מה ענין מיפה את כחו אצל מתנת בריא מתנת בריא לא קניא במקרקעי אלא או בשטר או בקנין ובמטלטלי בקנין או במשיכה הילכך הבריא שאמ' כתבו ותנו מנה לפלוני ולא משך אין השטר מועיל ואם קנו מידו על המטבע לא קנה שאין מטבע נקנה בחליפין ואם אמ' במקרקעי כתבו ותנו לפלוני אם לא קנו מידו אין הכתב מועיל לו כלום עד שיגיע לידו או שיזכה לו בו על ידי אחר ואם מת הנותן קודם לכן לא קנה שכבר זכו בו היורשים ואם קנו מידו קנה לאלתר ושטר לראיה בעלמא הוא הילכך לא צריכא לההוא דקדוקא. והאי דיוקא אחריתי נמי דדיקתא היש הפרש בצוואת שכיב מרע היכא דאמ' כתבו מחיים להיכא דלא אמ' לא צריכת לה דמתנת שכיב מרע בשטר היכא דאינו מיפה את כחו לא מגבינן בה לא שנא אמ' כתבוה מחיים לא שנא אמ' כתבוה סתם דכיון שאנו חוששין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה פי' אין שטר עושה מעשה שטר אחר מיתה לפיכך בין נכתב מחיים בין לא נכתב אלא לאחר מיתה אם לא קנה מחיים לא יקנה לאחר מיתה, ותו הא דאיתמר [ב"ב קנ"ב ע"א] מתנת שכיב מרע שכתב בה קנין בי רב משמיה דרב אמרי ארכבה אתרי ריכשי ושמואל אמ' לא ידענא מאי אדון בה וכו'. ושאילית היאך צוה שכיב מרע קנו ממני ותנו לאחר מיתה קאמ' או קנו ממני ותנו סתם קאמ' פשיט' (דתנן) [דתנו] סתם קאמ' דאי אמ' לאחר מיתה אמאי אמ' רב אם עמד אינו חוזר אלא שמע מינה דסתם קאמ' ודקאמרת הלכתא בהא כרב או כשמואל דרבי' חננאל פסק כשמואל הכי סבירא לן כדפסק רבי' חננאל זצ"ל והלכתא כשמואל דהא רב נחמן כשמואל סבירא ליה דאמ' ליה (רב) [לרבא] הכי אמ' שמואל שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחרים אעפ"י שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנוין אלא לאחר מיתה ומי שאמ' הלכה [כרב] משום דאמ' שמואל לא ידענא מה אדון בה לאו טעמא קאמ' דלא אסתפק ליה לשמואל אלא היכא דמית שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אבל אם עמד לא מסתפק ליה דחוזר דסבירא ליה דמתנת שכיב מרע היא ולא מתנת בריא ולפיכך חוזר ולענין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כשמואל סבירא לן [חדא דהלכתא] כוותיה בדיני ועוד דר' יוחנן קאי כוותיה וכל אותן דקדוקי (שדקדקתי) [שדקדקתם] לענין מתנת שכיב מרע עמדנו עליהם ומצאנום ענינים [יפים וברורים] ואין למעלה מהן ולפי שלא ראינו בהן תוספת ולא גרעון לא הוצרכנו לכותבן. ותו (נשאר) [נשאל] שכיב מרע שכתב וזיכה במקצת נכסיו לראשון וחזר ונתנן לשני מי הוי זיכוי חשוב כקנין וכשם שהנותן מקצת נכסים בקנין שוב אין לו חזרה כך זיכוי נמי אין לו חזרה או דילמא זיכוי אינו חשוב כקנין כך נראה לנו שהזיכוי והקנין דרך אחד לשתיהן לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה כדאמר [קנ"ב ע"ב] כתב וזכה לזה וחזר וכת' וזכה לזה רב אמ' ראשון קנה ושמואל אמ' שני קנה רב אמ' ראשון קנה הרי היא כמתנת בריא ושמואל אמר שני קנה הרי היא כמתנת שכיב מרע והיינו טעמא דלא איסתפק לשמואל בגווה כדאיסתפק ליה בקנין משום דסתם קנין לכתיבה עומד והזיכוי אינו כך אבל לענין חזרה שניהם שוין כשם שחוזר בקנין לבדו כך חוזר בזיכוי לבדו. ותו נשאל האי דנהגו בני מקומנו לכתוב בצוואת שכיב מרע אמ' פלוני הוו עלי עדים בקנין מעכשיו וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות וחששת שמא יהא זה שטר לאחר מיתה אל תחוש לכך שאין בזה הזמן מי שמתכוין להקנות בשטר אלא בצוואה בעלמא הן מקנין ושטר ראיה בעלמא ולזכרון דברים אבל להקנות בשטר אין מתכוין לכך. ותו נשאל בענין ההוא שטרא דהוה כתו' ביה בחיים ובמות ואמרת משמיה דגאון דהאי מעשה בשכיב מרע הוא לא שנא מצוה מחמת מיתה ולא שנא בכל הנכסים ולא שנא במקצתן הלכה כרב כך ראינו שדברי גאון זה אמת הם. ושכתבת בענין ההוא [קנ"ג ע"א] דהוה כתו' ביה קציר ורמי בערסיה ולא הוה כתי' ביה ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמיה אמ' רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו. (וראיה) [וראית] לגאון דלית הלכתא כרבא הכי הוא כדפסיק גאון ודאיתחזי לך דכל צוואה שלא נתברר לעדים שמת מאותו חולי אותה צוואה בטלה כך הוא שאין עושין מעשה בצוואה עד דכתבי ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמיה ואי לא כתבי הכי לא עבדינן בה עובדא דלית הלכתא כרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו והילכך צוואת שכיב מרע היכא שהיא בלא קנין אינה צריכה לשטר שהשטר לזכרון בעלמא כותבין אותו כי הצוואה היא העיקר ובה נקנית הכל באמירה בעלמא והשטר לזכייה בעלמא היא שנכתב.
וזהו נוסח שטר צוואת שכיב מרע. אנו עדים החתומים למטה כך היה שנכנסנו על פלוני בר פלוני לבקרו ומצינו אותו חולה ומוטל על מטתו ודבורו ומלולו מוכנים בפיו ויודע לדבר ולהשיב כהוגן על הן הן ועל לאו לאו ודעתו מיושבת עליו כשאר בני אדם המהלכים על רגליהם ואמר לנו רבותי הוא חולה ומתיירא שמא ימות מן החולי פתאום והרי אני מצוה בפניכם מחמת מיתה וכך אמ' לנו אותו האיש הוא חולה ונטה למות ואין מי שיעמוד לפני ומשמש לי אלא פלו' בר פלוני והוא יעמוד לפני וישמש אותי עד שהוא בחיים ויעשה לי צרכי ולאחר מיתתי יטול כל מה שיש לי כן אני מצוה בפניכם בצוואה גמורה וחלוטה צוואת שכיב מרע ואותו שעה מסר לו כל מה שהיה לו ופלוני זה שימש אותו לפלוני זה עד שעת פטירתו ומתוך אותו חולי נפטר פלוני זה לבית עולמו ולא עשה צוואה אחרת אלא זו ובקש פלוני זה ממנו (או) [אנו] עדים לכתוב ולחתום לו מה שצוה בפנינו פלוני בן פלוני וכתבנו לו שטר צוואה הכל כמו ששמענו מפיו כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות. ואם אינו מצוה על שימושו אלא על ממונו בלבד או על קרקעותיו והוא מצוה לבניו או לשאר בני אדם כותבין הכי, אנו עדים החתומים למטה כך היה שנכנסנו על פלוני וכו' עד ודעתו מיושבת עליו כשאר כל בני אדם המהלכין על רגליהם ואמ' לנו רבותי הרי הוא חולה ומתיירא שמא יארענו מות פתאום והריני מצוה בפניכם צוואה גמורה מחמת מיתה כי נתתי לפלוני בני כך וכך מקרקעותי וכך וכך ממטלטלי ולפלוני כך וכך מקרקעותי וכך וכך ממטלטלי מעכשיו ולאחר מותו יזכו פלוני בקרקע פלוני ומטלטלין הנזכרין ופלוני בקרקעות ומטלטלין הנזכרין כי כן אני מצוה בפניכם בצוואה גמורה מחמת מיתה ואינש לא ימחה בידיהו על שמי וכו' עד ואנו עדים ידענו כי מגו הדין מרעא איתפטר פלוני דנן לבי עלמא וצואתו צוואה גמורה כי לא צוה אחר כך כהדין עניינא ובעו מיננא אנחנא סהדי פלוני ופלוני דנן למיכתב ולמיחתם להון מאי דפקיד קדמנא פלוני דנן וכתיבנא להון שטר תפקדתא דא הכל כמא דשמענא מפומיה וכמא דפקיד יתנא בלא תוספות ובלא גרעון והכל כמא דשמענא מפומיה כתיבנא וחתימנא ויהיבנא בידא דפלוני ופלוני למהוי בידיהו לראיה ולזכות. וכת' מן המחברים ז"ל הכי ותדע דעד כאן לא אמרינן אין שטר לאחר מיתה אלא בימים הראשונים שהיו בקיאין באלו העניינים והיתה כונתם ידועה לכל דבר ודבר אבל בזה הזמן אין מי שמתכוין לכך. ותדע כמה שאמרו בבריא דאין שטר לאחר מיתה בלא קנין דאלו היכא דאיכא קנין אין אנו אומרי' אין שטר לאחר מיתה משום דסתם קנין לכתיבה עומד. ואיתשיל חד מרבוואתא ראובן בריא ומהלך בשוק ועמד וכתב כל נכסיו בלשון צוואה ואמ' מתיירא אני שמא יארע לי מות פתאום והנני מצוה עתה שאם יארע עלי הקץ החקוק שיהיה ממונו כך וכך לפלוני התעמוד הצוואה הזו בין שהזכיר שם מיתה או לא. ומה תקנה יעשה אדם לתת מנכסיו לאחר מיתה ואם יצטרך הוא ימכור ויעשה בה כמה שיחפוץ. כן ראינו שאין לדבר הזה תקנה על מה שכת' בשאלה כל עיקר כי כאשר נכתבה לו המתנה הזו לא קנה בשעת הכתיבה כלום כל עיקר לא גוף ולא פירות והרי (בורר) [ברור] כי צריך להיות הגוף קנוי לו מאותה שעה כשיכתו' המקנה דברים ברורים מעכשיו שנמצא כאומר לו גופא קני לך מהיום ופירא לאחר מיתה וזו לדעת ר' יהודה ואם לדעת רב יוסי שאמ' אעפ"י שלא כתב מעכשיו זמנו של שטר מוכיח כיון שכת' הקניתי לו שטר שכך שנינו [קל"ו ע"א] הכותב נכסיו לבניו וכ' והרי ר' יהודה ור' יוסי שוין שצריך לקנות הקונה הגוף מאותה שעה אעפ"י שלא קנה הפירות אלא לאחר מיתת הנותן. ואמרינן [שם] אמ' רבא אמ' רב נחמן בהקנאה אינו צריך בין אקנייה ו(א)קנינא ובין וקנינא מיניה ואקנייה אינו צריך (וכדוכרן) [ובדוכרן] פתגמי דהוו באנפנא פליגי מכל מקום צריך שיכתוב אקנייה בין הקנים וקנינא בין אחד בין כתב וקנינא [אולי צ"ל, צריך שיכתוב הקנאה בין הקדים וקנינא בין אחר כן כתב וקנינא וכו'] ושכותב לו כך הרי הגוף קונה לאלתר והוא ששנינו [שם] הכותב לבנו לאחר מותו אינו יכול למכור וכו' אבל זה שכותב וכוונתו שאם ימכור תהא מכירתו לעולם ואם יתן לאחר מתנתו לעולם הרי הוא כמי שלא כתב ואם מת אעפ"י שלא כתב לאחר הרי הנכסים בחזקת היורשים לפי שההוא השני שנכתבו לו לא קנה כלום ולא ניתן דבר זה אלא לשכיב מרע המצוה לאחר מיתה ומסמכנא [קמ"ז ע"א] נמי אהני קראי [מ"ב כ'] בימים ההם חלה חזקיהו למות וגו', ואמ' ר' יוחנן בן ברוקה [ק"ל ע"א] (אם) [אמר] על אחד מבניו יירש כל נכסיו דבריו קיימין שהרי לשון ירושה בלשון מתנה וקיימ' לן הלכתא כר' יוחנן בן ברוקה ומסמכא נמי אקראי אמ' רבא מאי טעמא דר' יוחנן בן ברוקה אמ' קרא והיה ביום הנחילו את בניו התורה (כתבה) [נתנה] רשות לאב להנחיל מי שירצה גם זאת לא נתנה אלא לשכיב מרע מצוה מחמת מיתה דאמ' [קל"א ע"א] בעי (ראובן) [רבא בבריא] היאך כי אמ' ר' יוחנן בן ברוקה בשכיב מרע אבל בבריא לא אמ' או דילמא אפי' בריא ואתינן מן גמרא מכתובת בנין דכרין דאמ' ליה ר' נתן כך שניתם משנתכם כר' יוחנן בן ברוקה ולא סליקא בלשון מתנה לאדם אחר אבל אם אמ' מתנה זו נתונה לך מעכשיו עד שארצה או שאמ' לו על מנת שתחזירנה לי הא קיימא לן מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אלא מיהו פירותיהן שבאותן הימים עד שיחזירנה לו למקבל המתנה הן שאדם יהיו לנותן הרי זה לא קנה כלום ואם יכתוב לו מתנה זו מעכשיו עד שארצה ופלוני זה נאמן בדבר זה אם מת הנותן קודם שיאמ' חזרתי בו הרי המתנה למקבל. ואשר בשאלה אם אמ' הנותן מתיירא אני שמא יארע לי מות פתאום אין בזה להיות מצוה מחמת מיתה אלא אם כן מת קודם סמוך לדברים הללו ביום או יומים כדי מה שהאדם חש בגופו מפני שהוא כמו ששנינו [גיטין ס"ו ע"א] בריא שאמ' כתבו גט לאשתו ועלה לראש הגג ונפל ומת אמ' רשב"ג אם מעצמו נפל הרי זה גט ואם הרוח דחפתו אינו גט ואמרינן עלה מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו הרי זה גט ומעשה נמי בבריא (המופרש) [שאמר וכו'] ודיני הצוואות כדיני הגיטין דתנן [שם ס"ה ע"ב] בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמ' כתבו גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו וכו' ואמרינן עלה גניבא יוצא בקולר הוה וכו' שמעתא עד שלחו מתם מחמרא ליפות את כחו וכן הדין. גרסינן בפר' מי שמת [ב"ב קנ"ג ע"א] ההיא דהוה כתו' בה הוה קציר ורמי בערסיה ולא כתי' בה ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמא אמ' רב[א] הרי מת והרי קברו מוכיח עליו, אמ' ליה אביי השתא ומה ספינה שרובן לאיבוד נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים חולים שרובן לחיים לא כן שכן אמ' רב הונא בריה דרב יהושע כמאן אזלא הא שמעתא כר' נתן דתניא מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידו בלא ראיה (והא) [והן] אין מוציאין מידו אלא בראיה דברי ר' יעקב ר' נתן אומ' אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע ואם שכיב מרע עליהם להביא ראיה שבריא היה. ולית הלכתא כרבא דהא אוקימנא להא דר' נתן כר' מאיר ולדר' יעקב כדרבנן דתנן וחכמים אומרי' המוציא מחבירו עליו הראיה ואמרינן ראיה במאי רב הונא ורבה אמ' ראיה בעדים רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר רב הונא אמ' ראיה בעדים קא מיפלגי ר' מאיר ורבנן בפלוגתא דר' יעקב ור' נתן ר' מאיר כר' נתן ורבנן כר' יעקב וכן אמ' רבה ראיה בעדים אמ' ליה אביי מאי טעמא אילימא מדכולהו כתי' בהו [כדהוה מהלך על רגלוהי בשוקא והא לא כתיב בה הכי ש"מ שכיב מרע הוה אדרבה מדכלהו כתיב בהו] כד קציר ורמי בערסיה והא לא כתי' ביה הכי שמע מינה בריא היה איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת מאריה. וכת' גאון הכי והאי טעמא טפי עדיף ומסתבר מדרב חסדא ורבה בר רב הונא דאמ' ראיה בקיום השטר הילכך לדברי רב הונא ורבה דאמרי ראיה בעדים קם ליה ר' נתן כר' מאיר ור' יעקב כרבנן וקיימ' לן הלכתא כרבנן הילכך ליתה לדרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו דשמעתא כר' נתן אזלא דלית הלכתא כוותיה. וכתב אחד מן המחברים ז"ל הכי אתחזי לן דכל צוואה שלא נתברר לעדים שמת מאותו חולי אותה צוואה בטלה היא וכן הוא הדין שאין עושין עובדא דלית הלכתא כרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו. ואם תקשה ותאמר כיון שאין הלכה כרבא אם כן הא דגרסינן בפר' מי שאחזו [גיטין ע"ג ע"א] אמ' ר' אלעזר שכיב מרע שניתק מחולי לחולי וכו' כמפורש תמן היכי משכחת לה דאמרינן ביה שאם הלך על משענתו אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה ואם הלך בשוק בלא משענת אין מתנתו מתנה. והשתא יש לומ' כי אותה שמועה כגון שמת עסקינן, ויש להקשות דהיכא דמת וקברו מוכיח עליו ואין אנו יודעין אם עמד אם לא עמד לא במשענת ולא בלא משענת לפי שלא כתבו ומגו מרעיה אתפטר נתבטלה הצוואה במקום שעמד בין חולי לחולי לא כל שכן שאין צריך אומד תדע כי תירוץ קושיא זו כך היא אותה שמועה דר' אלעזר במאי עסקינן כגון שבאו עדים לפנינו ושאלינן אותם ואומרין בפנינו צוה צוואה זו ויודעים אנו שעמד בין חולי לחולי ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמיה אלא אם הולך בשוק על משענתו אבל הא דרבא דאמ' הרי מת והרי קברו מוכיח עליו אין העדים בפנינו שנדקדק הדבר מפיהם אם נפטר מגו מרעיה אם לאו שהיה אומ' רבא אעפ"י שאין העדים בפנינו אין עלינו מאחר שמת וקברו מוכיח עליו דאמ' אין הלכה כרבא דכיון שאין העדים בפנינו כדי לדקדק הדבר מפיהם אין הדבר ראיה דאימ' הבריא לגמרי או הלך בשוק בלא משענת וסתמו מהדר הדר ביה. ותדע כי משום הכי תקינו לספרי דדייני שיכתבו בשטרי מתנות מתנת בריא לסלוקי נפשיהו מספיקא.
<h2>דף קנב:</h2>
והשטר הי"ז הוא שטר דיאתיקי. תניא בפר' יש נוחלין [ב"ב קל"ה ע"ב] מי שמת ונמצאת דיאתיקי קשורה לו על ירכו אינה כלום וצוואת מת בלשון יון קורין אותה דיאתיקי שאם כתב זה המת קודם מיתתו ואמ' כך וכך מנכסי יהיו לפלוני וכך וכך לפלוני ולא הוציא אותו כתב מתחת ידו ולא זיכה אותה שום אדם ומת ונמצאת קשורה על ירכו אינה כלום אבל אם זיכה בה לאחר קודם מיתתו בין שיהיה אותו אחר מן היורשים בין שאינו מן היורשים דבריו קיימין. תנו רבנן אי זהו דאיתיקי כלומר מה הלשון דא תהא למיקם ולהיות שכך אני מצוה בפניכם ותהיה זו למיקם ולהיות. ואי זו היא מתנה כל שכת' בה מהיום ולאחר מיתה, ומקשינן אטו לא הויא מתנה עד שיהא כתו' בה מהיום ולאחר מיתה אדרבה אם יכתוב לו לחלוטין מהיום ולעולם יותר יפה דמיד קנה, ומתרץ אביי הכי קאמ' אי זו היא מתנת בריא שהוא כמתנת שכיב מרע ולא יקנה מקבל מתנה אלא לאחר מיתה ותהיה דומה לדיאתיקי שהיא צוואת שכיב מרע דלא קנה אלא לאחר מיתה כל שכת' בה מהיום ולאחר מיתה.
כי אתא רב דימי אמ' דיאתיקי מבטלת דיאתיקי שאם כתב את האחד לאחר במיפה את כחו וכת' דיאתיקי אחרת לאינש אחרינא בלא יפוי כח אתיא הך דאיתיקי שהיא במיפה את כחו ומבטלת הך דיאתיקא שאין מיפה את כחו כגון שכיב מרע שאמ' כתבו ותנו מנה לפלוני רואין האי כתבו שאמ' אם במיפה את כחו אמרי הרי זה כותבין ואם לאו אין כותבין, ואמ' היכי דמי במיפה את כחו כדאמ' רב חסדא במקום אחר וקנינא מינה מוסיף על מתנתא דא הכא נמי כגון שאמ' אף כתבו וחתמו והבו ליה דמעיקרא אמ' תנו לפלוני כך וכך ואם ירצה נמי כתובו וחתומו והבו ליה דהאי לשון דומה הוא דרוצה הוא בהקנאתו ליפות את כחו. ויש מי שפירש דיאתיקי מבטלת דיאתיקי על ענין מרובין היא שהרי אמרנו [שם קנ"ב ע"ב] פשיטא כתב לזה וחזר וכתב לזה (וזיני) היינו דכי אתא רב דימי אמ' דיאתיקי מבטלת דיאתיקי והכא כיון דלא משתמעי כמי שכת' לשני בני אדם אלא כמי שכתב לאדם אחד עיקר פירושו בזה המקום כך הוא דיאתיקי מבטלת דיאתיקי כלומ' צוואה עצמה מקצתה מבטלת מקצתה יש שם דיבור שאם אמרו בה מבטלת אותה כגון אם אמ' כתובו ולא אמ' בלשון יפוי כח כגון שאמ' אף כתבו ותנו לו אין צוואתו מבוטלת והתם הוא דכותבין ונותנין.
מתיב ר' אבא בר ממל בריא שאמ' כתבו ותנו לו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין דודאי כיון הדבר בכתיבה אין שטר לאחר מיתה טעמא דבריא שאין דבריו ככתובין וחתומין וכמסורין ואין תלוי אלא בכתיבה ומשום הכי אין כותבין לפי שאין השטר עושה מעשה שטר לאחר מיתה אבל שכיב מרע שדבריו ככתובין וכמסורין אעפ"י שאמ' כתבו ותנו ומת אין מפסיד לשון כתבו למקבל מתנה כלל וכותבין ונותנין לאחר מיתה ואעפ"י שלא היה כמיפה את כחו ומתירין הכא נמי לא מדקדקינן הא שכיב מרע כותבין ונותנין אלא במיפה את כחו דבבריא אעפ"י שמיפה את כחו לא מהני ליה דאין שטר לאחר מיתה אבל שכיב מרע מהני היכי דמי מיפה את כחו כדאמ' רב חסדא וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא דמתנת שכיב מרע אינה צריכה קנין דככתיבין וכמסירין דמי אלא כי היכי דהאי קנינא דכתבינין ביה מוסף הוא דאינו צריך לכתבו אלא משום יפוי כח הוא דכתבינן ליה הכא נמי בהא דאיתיקי היכי דמי יפוי כח דאמ' להו אף כתובו וחתומו והבו ליה דמדאמ' אף לא תלה עיקר המעשה בכתיבה אלא כי היכי קאמ' להו אע"ג דלא צריך למיכתב כתובו לכו אתם וכתבו וחתמו והבו ליה כי היכי דהאי וקנינא מניה לא צריך למיכתב אלא משום יפוי כח הוא כשאמ' להו אף כתבו וחתמו בההוא דאיתיקי דשכיב מרע משום יפוי כח הוא שאמ' להם אף כתובו וחתומו והבו ליה וכבר פירשנו וחתמנו כל הני מילי לעיל לולי שחזרנו כאן ראשי הדברים פעם שנייה. ותנינן נמי בסוף פר' שנים אוחזין [ב"מ י"ח ע"א] מצא גיטי נשים ושחרור עבדים דיאתיקי מתנות ושוברין הרי זה לא יחזיר שאני אומ' כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן. ואמרינן בגמ' [י"ט ע"א] ת"ר אי זהו דיאייתיקי דא תהא למיקם ולהיות, מתנה כל שכת' בה מהיום ולאחר מיתה הוא דהויא מתנה הא לאו הכי לא הויא מתנה. אמ' אביי הכי קאמ' אי זו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני לאחר מיתה כל שכת' בה מהיום ולאחר מיתה.
<h2>דף קנג.</h2>
והשטר השנים וששים הוא שטר מתנת שכיב מרע. והיא מתחלקת לדרכים הרבה כי אין העדים כותבין אלא מה שצוה להם הנותן או שקנו מידו ואין זה מקומו להאריך כאן כי בסייעת' דשמיא אנו עתידין לפרשו בהלכות מתנת שכיב מרע ומצוה מחמת מיתה [מיהו] להחזיר הסדר במקומו בענין השטרות כתבינן הכא קצת והוא מה ששנינו בפר' מי שמת [ב"ב קמ"ו ע"ב] שכיב מרע שכת' נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת מאי טעמא דאזלינן בתר אומדנא דאי הוה ידע דחיי לא הוה כתב כלל לכולהו נכסיה לאחריני אבל אי שייר קרקע כל שהוא אמרינן למיסמך עליה שייריה הילכך מתנתו קיימת. [שם קמ"ח ע"ב] אמ' רב יוסף בר מניומי אמ' רב נחמן שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחריני רואין אם (במחלק) [כמחלק] פי' שנתן לזה ולזה בבת אחת שלא נמלך בין לזה ולזה ולא שתק בין נתינה לנתינה מת קנו כולן שהרי לא חזר עמד חוזר בכולן שהרי הוא כש"מ שכת' נכסיו לאחרים ולא שייר כלום אבל אם זה השכיב מרע הוא כנמלך כמי שנתן לזה ושותק ואח"כ נמלך ונתן לשני וכן לשלישי וכן לכולן מת קנו כולן ואפי' האחרון שהרי לא חזר בו עמד אינו חוזר (אבל בראשון) [אלא באחרון] כי בראשונים שייר מקרקעותיו מה שנתן לאחרון. ומקשינן ודילמא לכולם גמור בלבו לתת להם ולהקנותם כאחד וזה שנראה שנמלך לאו נמלך הוא אלא עיוני קא מעיין. ותרצינן (בתמיהא) [סתמיה] דשכיב מרע מידק דייק והדר יהיב. אמ' רב יוסף בר מניומי אמ' רב נחמן שכיב מרע שכת' נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת אלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת היכי משכחת לה אמ' רב חמא באומר כל נכסי אלו, מר בר רב אשי אמ' במוחזק, והלכתא כהני פירוקי. איבעיא להו חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו או לא, פי' כגון שאין לו אלא שלש שדות והוא שכיב מרע ונתנן כולן לראובן ואח"כ אמ' השדה האחת תהיה לשמעון והשתים שהן נתונות לראובן כבר לא הזכירן בשעת חזרה בשדה האחת שנתן לשמעון מיהו כאלו חזר גם בשתי שדות הנותרות או לא, ובעיין אלו אינה אלא היכא שמת דהיכא דעמד לא צריך מילתא דמתנה בלא שיור היות לראשון וכו' והלכתא חזרה במקצת הויא חזרה בכולה דתניא כולן לראשון ומקצתן לשני שני קנה ראשון לא קנה מקצתן לראשון וכולן לשני ראשון קנה שני לא קנה, ומשכחת לה לרישא בין בשמת בין בשעמד והא דקני מיניה וסופא לא משכחת לה אלא כשעמד דאי בשמת שני קנה ראשון לא קנה דהא הדר ביה מקמא הילכך לא משכחת לה אלא בשעמד והא דקנו מיניה. אמ' רב ששת יטול יזכה יחזיק יקנה כולן לשון מתנה הן, במתניתא תנא אף יחסין וירש בראוי ליורשו [ור'] (ו)יוחנן בן ברוקא היא, ויהגה בהן ויראה בהן [ויעמוד בהן] וישען בהן אלו (השני) [הארבע] לשונות עלו בתיקו, אי קני אי לא קני, וכת' גאון דלא קנה. ירושלמי [ב"ב פ"ט ה"ו] ר' יוחנן בשם ר' ינאי עשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן והוא שמת מאותו החולי.
[שם קמ"ט ע"ב] פיס' קרקע כל(ל) שהוא מתנתו קיימת וכמה כל שהוא כדי פרנסתו וליתה לדרב יהודה (מדרבה) [מדרבא] אמ' רב נחמן [ק"נ ע"ב] דאמ' חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם ואלו הן שכיב מרע עבדו ואשתו ובניו ומברחת דשמעת מיניה דשיור מידי בכולהו הוי שיור ולא בעינן כדי פרנסתו ושכיב מרע היא הא דאמ' רב יהודה דתנן שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא וכו' ולאו דוקא נמי קרקע אלא אפי' מטלטלי הוי שיור לבד מכתובת אשה דמקרקעי תקינו רבנן מטלטלי לא תקינו רבנן, והשתא נמי דתקינו רבנן בתראי למגבא מטלטלי אפילו לכתובת אשה הוי שיור. [קנ"א ע"א] אימיה דרב זוטרא בר טוביה כתבתינהו (ליכי) לנכסה לרב זוטרא בריה אמ' דבעינא אינסובי לרב זביד לסוף אינסיב' ואיגרש' אתיא לקמיה דרב ביבי בר אביי אמ' משום אינסובי הוא והא אינסיבא. אמ' ליה (ל)רב הונא בריה דרב יהושע משום דאתו ממולאי (ואמרי) [אמריתו] מילי מוליאתא אפי' למאן דאמ' מברחת קני הני מילי היכא דלא גליא דעתיה הכא הא גליא דעתיה. אימיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסי באורתא לרמי בר חמא ובצפרא כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא ומתה [אזל רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמי בנכסי] אזל רב עוקבא בר חמא לקמיה דרב נחמן [אוקמי בנכסי, אזל רב ששת לקמיה דרב נחמן] אמ' ליה מאי טעמא אוקמיה לרב עוקבא בר חמא בנכסיה אי משום דהדרא בה(א) הא שכיבא אמ' ליה הכי אמ' שמואל כל שאלו עמד חוזר [חוזר] במתנתו אימר דאמ' שמואל לעצמו לאחר מי אמ' אמ' ליה בפירוש אמ' שמואל בין לעצמו בין לאחר. אימיה דרב עמרם הוה ליה מלוגא דשטרי כי קא שכבה אמרה להוו לעמרם ברי אתא אחוהי לקמיה דרב נחמן א"ל והא לא משך אמ' ליה דברי שכיב [מרע] ככתיבין וכמסירין דמי. אחתיה דרב דימי בר יוסף הוה ליה (עיסקא) [פיסקא] בפרדיסא כל אימת דהוה חלשה הוה מקניא ליה ניהליה וכי קיימא הדרא בה זימנא חדא חלשה שלחה ליה תא קני כל היכא דבעית אתא שייר וקני מינ(י)ה כי קיימא הדרא בה אתא לקמיה דרב נחמן שלח ליה לא אתא [אמר] מאי אייתי הא שיירי' וקנו מינה שלח ליה אי לא אתית מחינא לך בסילוא דלא מבע דמא אמ' להו לסהדי [היכי] הוה מעשה אמרו ליה [אמרה הכי] ווי דקא מיתה הא איתתא אמ' להו א"כ הוה מצוה מחמת מיתה ומצוה מחמת מיתה חוזר. גרסינן בפר' מי שאחזו [גיטין ע"ג ע"א] אמ' ר' אלעזר שכיב מרע שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה וסוגיא דשמעתא התם בשלא עמד והלך על משענתו אבל עמד והלך על משענתו בין חולי לחולי אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה, ואם הלך בשוק בלא משענת אין מתנתו מתנה. [קנ"א ע"ב] איתמר מתנת שכיב מרע במקצת אמ' רב נחמן הרי היא כמתנת בריא ובעיא קנין. איתיביה רבא לרב נחמן שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת מאי לאו [דלא קנו מיניה, לא] דקנו מיניה אי הכי אימ' סיפא לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת ואי דקנו מיניה אמאי לא אמ' ליה הכי אמ' שמואל שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחרים אעפ"י שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה, והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית ואם עמד אינו חוזר, מצוה מחמת מיתה לא בעיא קנין והוא דמית עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה. הא דאמ' שמואל [קנ"ב ע"א] שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחרים אעפ"י שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה דשמעת מינה טעמא (דלא) [ד]עמד הא [לא] עמד קני ואוקימנא במיפה את כחו והיכי דמי מיפה את כחו אמ' רב חסדא דכתי' לה וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא(ז) [ו]אי לא קני דכיון דכתי' בה קנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. [קנ"ב ע"ב] פשיטא כת' לזה וכת' לזה היינו דכי אתא רב דימי אמ' דייתיקי מבטלת דייתיקי. כתב וזיכה לזה וכת' וזיכה לזה מאי אמ' רב ראשון קנה ושמואל אמ' שני קנה, רב אמ' ראשון קנה הרי הוא כמתנת בריא, ושמואל אמ' שני קנה הרי הוא כמתנת שכיב מרע והלכתא כשמואל. בסורא מתני הכי, בפומבדיתא מתני אמ' ר' ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבי' שכיב מרע שכת' וזכה וקנו מידו מהו (אמ') [שלח] להו אין לאחר קנין כלום ולא מצי למיהדר ביה בין לעצמו בין לאחר. [קנ"ג ע"א] ההיא דכתבה לכולהו נכסה וקנו מידו אתא לקמיה דרב הונא אמ' לה מאי אעביד ליך דלא אקנית כדאקנו אינשי הא קא מפרשי רבנן דעל ידי זיכוי וקנין הות ומשום הכי לא מצי למהדר בה. ההוא דהוה כתו' בה בחיים ובמות רב אמ' הרי היא כמתנת שכיב מרע דמיכת' בה במות לאחר מיתה הוא והאי דכתי' בחיים סימנא לחיים ושמואל אמ' הרי היא כמתנת בריא מדכתי' בה מחיים הוא ובמות כמאן דאמ' מעתה ועד עולם. אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב ואמ' (רבה) [רבא] ואי כתבה מחיים קני. אמ' אמימר לית הלכתא כרבא אמ' ליה רב אשי לאמימר פשיטא דהא אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב מהו דתימא מחיים מודה קמ"ל.
וכתב אחד מן המחברים ז"ל הכי תדע דמתנת שכיב מרע במצוה מחמת מיתה יש בה ארבעה דרכים כשעמד ויש בה ארבעה דרכים כשמת. הדרך הראשון ניתן במקצת ומחמת מיתה ובקנין שלא הקנין כלום להיכא שעמד כי ההיא עובדא דאחתיה דרב דימי שהיה בקנין ובשיור ואסיקנא דלא קנה. הדרך השני הניתן במקצת ומחמת מיתה ובלא קנין דודאי וברור שאם עמד חוזר דיש לומ' בקנין יכול לחזור כל שכן בלא קנין. הדרך השלישי נותן כל נכסיו ובקנין מצוה מחמת מיתה דיכול לחזור דהשתא היכא שהוא בשיור ובקנין יכול לחזור כל שכן היכא שאינו בשיור שהקנין לא יועיל וחוזר. הדרך הרביעי נותן כל נכסיו מצוה מחמת מיתה ובלא קנין דכל שכן שאם עמד שיכול לחזור דהשתא בקנין יכול לחזור כל שכן בלא קנין. והיכא שמת אתה מוצא בו נמי ארבעה דרכים. הדרך הראשון מצוה מחמת מיתה שנתן מקצת נכסיו בלא קנין ומת קנה הכל המקבל מתנה וכמו שאמרנו לעיל מצוה מחמת מיתה לא בעי קנין והוא דמית. הדרך השני מצוה מחמת מיתה שנתן מקצת נכסיו בקנין ומת דודאי שקנה מקבל המתנה דהשתא בלא קנין קנה כל שכן בקנין. הדרך השלישי מצוה מחמת מיתה שכתב כל נכסיו בלא קנין ומת שקנה מקבל המתנה דכיון שמחמת מיתה הוא גמר ומקנה מאחר שמת דעד כאן אין אנו אומרין במי שכת' כל נכסיו לאחרים שאם עמד חוזר דבידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה אלא בזמן שעמד אבל אם מת קנה. הדרך הרביעי מצוה מחמת מיתה שנתן כל נכסיו ובקנין ומת דודאי שקנה דהשתא בלא קנין קנה כל שכן בקנין. נמצאו כל המדות הללו שיש בו שוות ואתה מוצאם בכלל אחד כי האי גוונא מתנת שכיב מרע שהוא מצוה מחמת מיתה בין במקצת בין בכל הנכסים בין בקנין בין שלא בקנין אם עמד חוזר בכולו ואם מת קנה מקבל מתנה וחזר בו שפירשנו בין לעצמו בין לאחר יכול לחזור ובין שתהיה החזרה לאחר שעמד ובין שתהיה החזרה הוא בתוך החולי ולא שנא לעצמו ולא שנא לאחרים יכול לחזור וכשם שאלו עמד חוזר כשהוא בתוך החולי נמי חוזר והלכה בכל הני דרכים שפירשנו. ובמתנת שכיב מרע שאינו מצוה מחמת מיתה אתה מוצא נמי ארבעה דרכים בשעמד וארבעה דרכים בשמת. הדרך הראשון שכיב מרע שנתן מקצת נכסיו בלא מצוה מחמת מיתה וקנו מידו אם עמד אינו חוזר שהיא היא כמתנת בריא. הדרך השני שכיב מרע שנתן מקצת נכסיו בלא מצוה מחמת מיתה ולא קנו אם עמד חוזר שהרי העמיד רב נחמן משנתנו שאנו אומרין בה שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת בשקנו מידו ועוד דעד כאן לא קאמ' שכיב מרע שאם עמד אינו אלא בקנין אבל בלא קנין לא. הדרך השלישי מתנת שכיב מרע בלא מצוה מחמת מיתה ובכל הנכסים ובקנין ועמד שהרי הוא חוזר וכמו שהעמדנו משנתנו לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת ואע"ג דקנו מידו, ובדרך זה מחלוק' דרב ושמואל בארכבא אתרי רכשי דרב סבר אם עמד אינו חוזר לפי שיש שם קנין ושמואל סבר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ואם עמד חוזר. הדרך הרביעי מתנת שכיב מרע בלא מצוה מחמת מיתה ובכל הנכסים ובלא קנין ועמד דודאי שאם עמד חוזר דהשתא בקנין חוזר כ"ש בלא קנין. נמצאו ארבעה דרכים הללו (הראשונות) [הראשון] בלבד הוא דאמ' בה שאם עמד אינו חוזר (והשליש) [והשלוש] כולן שוות שאם עמד חוזר. ואתה מוצא בה ארבעה דרכים כשמת. הדרך הראשון מתנת שכיב מרע במקצת בלא מצוה מחמת מיתה ובקנין ומת דודאי קנה כדאמרי' והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בלא מצוה מחמת מיתה ובקנין ומת דודאי קנה כדאמרי' והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית. הדרך השני מתנת שכיב מרע במקצת בלא מצוה מחמת מיתה ובלא קנין ומת לא קנה מקבל המתנה מאחר שפסקנו דבעי קנין ואע"ג דמית. הדרך הג' מתנת שכיב מרע בכל הנכסים שאינו מצוה מחמת מיתה ובקנין ומת זו היא נמי שחלקו בה רב ושמואל וקבענו הלכה כשמואל ודרך זו יש בה שני עניינים הראשון אם לא היה במיפה את כחו לא קנה ואפי' שמת הנותן. והענין השני אם היה במיפה את כחו קנה הכל המקבל. הדרך הד' מתנת שכיב מרע בכל הנכסים שאינו מצוה מחמת מיתה ובלא קנין ומת לפי הדקדוק שדקדקנו למעלה קנה מקבל המתנה. ופי' רבי' שמואל בן חפני גאון ז"ל דכל המזכיר שם מיתה בשעת המתנה הוא הנקרא מצוה מחמת מיתה כגון שמזכיר ואומ' מפחד אני מן המיתה או שאמ' מפחד אני שמא תבא עלי המיתה פתאום כדגרסינן [גיטין ע"ב ע"ב] הרי זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת רואין אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט ואם לאו אינו גט. וגרסינן לבתר הכי גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר, ורב נחמן [ב"ב קנ"א ע"ב] שאמ' לסהדי היכי הוה אמרה ליה ואמ' ווי דקא מתה ההיא איתתא ואמ' אם כן מצוה מחמת מיתה הוא ומצוה ומצוה מחמת מיתה חוזר. ועוד פסק ואמ' דהיכא שניתק מחולי לחולי ולא היה בריאות בין שני החולאי' ומת מן החולי השני נתקיימה המתנה דאמ' שכיב מרע שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה וכמו כן היה שיוצא להרג ושנתן מה שנתן הרי זה דינו כדין מצוה מחמת מיתה כדגרסינן [גיטין ס"ה ע"ב] גניבא יוצא בקולר הוה כי קא נפיק אמ' ארבע מאה זוזי מחמרא דנהר פניא. אמ' רב זירא אי דרא ר' אבינא לסלתיה ואזל לגביה רב הונא בריה ואמ' גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד נמי חוזר, ומה גיטו אע"ג דלא אמ' תנו אף מתנתו כיון דאמ' תנו אע"ג דלא קנו מיניה. מתקיף לה ר' אבא ואימ' מה מתנתו ישנה לאחר מיתה אף גט לאחר מיתה, אלא רב אבא הכי קא קשיא ליה מתנת שכיב מרע במקצת היא ושכיב מרע במקצת בעיא קנין מכלל דרב הונא סבר לא בעיא קנין והא קיימא לן דבעיא קנין אלא ר' אבא הכי קשיא ליה חמרא לא קאמ' דמי חמרא לא [קאמר מחמרא קאמר] ואידך מחמרא כדי ליפות את כחו. שלחו מתם מחמרא כדי ליפות את כחו, ואם יש על המשיב (לשאור) [לשאול], והא גרסינן [שם ע"ג ע"א] דרבא ורבינא לא סבירא להו הא דרב הונא לענין הגט קאמ' דיש לומ' גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה אבל לענין מתנה מסבר סבירא להו.
ונוסח מתנת שכיב מרע לפי שהוא מתחלק לדרכים הרבה על דעת הנותן אם רצה לעשות בקנין או בלא קנין או בשיור או בלא שיור או במצוה מחמת מיתה ועל כל הדרכים שפירשנו לעיל לפי' לא כתבנו נוסח המתנה מבואר כשאר כל הנוסחאות. ויש שכותבין הכי. אנו עדים החתומים למטה כך היה שנכנסנו אצל פלוני בן פלוני ומצינו אותו חולה ומוטל על המטה ודעתו מיושבת עליו ודבריו ומילוליו בפיו כשאר כל בני אדם המהלכין על רגליהן בשוק ויודע להשיב על הן הן ועל לאו לאו וצוה מחמת מיתה ואמ' לנו היו עלי עדים שנתתי לפלוני בר פלוני כך וכך או כל הנמצא לי בעולם מקרקעי ומטלטלי בלב שלם ובנפש חפצה ושיירתי לשאר יורשי ארבעה זוזים וסלקתי ידי יורשי סילוק גמור בארבעה זוזים ששיירתי להם והשאר הכל הוא לפלוני זה במתנה גמורה ולא יהא רשות לא ליורשי ולא לשום אדם בעולם לערער עליו בכלום ומתנה זו מתנה גמורה חתוכה וחלוטאתא שרירא וקיימא כדת וכהלכה גלויה ומפורסמת כדרך כל שטרי מתנות שכיב מרע ברורות וחזקות דנהיגות בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, והוברר לנו אנו עדים כי מתוך חולי זה נפטר לבית עולמו וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ומה שצוה אותנו פלוני זה שכיב מרע כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה בכל מאי דכתיב ומפורש לעילא כמו ששמענו מפיו וצוה אותנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות והכל שריר וקיים. ויש נמי שכותבין שטר זה מבריא המהלך על רגליו אם הוא בעת סכנה או מזכיר שם המיתה בשעת המתנה כמו שפירשנו לעיל. וזה השיור שכתו' בהאי נוסחא דלעיל מד' זוזים ליורשים הכי מצאנו בנוסחא עתיקא מיהו לעניות דעתין לא חזי לן הכי ואין לשיור זה בזה המקום עיקר, ובסייעתא דשמיא אנו עתידין לפרש האי מילתא בהלכות מתנת שכיב מרע ומצוה מחמת מיתה פי' מבואר באי זה מקום הנז' השיור שצריך לו או באי זה מקום אין צריך. ונשאל הגאון רבי' יצחק ז"ל אם היתה צוואת שכיב מרע מחמת מיתה בשני עדים והעיד על עצמו העד האחד בקנין ולא נכתב בצוואה וקנינא מוסיף על מתנתא דא כדי שיהא מיפה את כחו צוואה בטלה היא משום שהעיד העד בקנין וחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה או לא. תשובה אותה צוואה נכונה היא ואינה בטלה משום שאין סתם קנין לכתיבה עומד ושמא לא גמר להקנותו אלא בשטר אלא כשהיה הקנין בפני שנים, אבל אם היה בפני אחד אינו עומד לכתיבה ולא חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. ותו נשאל שכיב מרע שאמ' לשני עדים כתבו וחתמו ותנו ולא היתה העדות בקנין נחשוב כאילו הוא בקנין וניחוש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר או לא. תשובה אם אמ' לשני עדים כתבו וחתמו ותנו זהו ודאי שאומרין בו חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואם אמ' להם אף כתבו וחתמו ותנו הרי הוא כמיפה את כחו. ותו צריך שיאמר שכיב מרע מהיום ולאחר מיתה כמו שצריך במתנת בריא או לא. תשובה אם מתנת שכיב מרע מחמת מיתה היא צריכה מהיום ולאחר מיתה, ותו זה שאמ' המשנה במתנת שכיב מרע שייר קרקע כל שהוא דוקא אבל מטלטלי לא או דילמא אפילו אמ' מטלטלי ואם המטלטלין הוי שיור האשה שנתנה מתנה לחוד במתנת שכיב מרע ולא שיירה הימנה כלום נחשוב מה שנשאר אצלה מחוב כתובתה על בעלה שיור ואם עמדה אינה חוזרת, או דילמא כיון שלא נתנה כתובתה לגבות מחיים לא הוי שיור. תשובה. זה שאמ' המשנה במתנת שכיב מרע שיור קרקע כל שהוא לאו קרקע דוקא אלא אפי' מטלטלי הוי שיור כאמ' חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם ובכלן שכיב מרע ובכולהו הוי שיור לבד מכתובת אשה מקרקעי תקינו רבנן מטלטלי לא תקינו רבנן, ומה ששאלת אם נתנה האשה מתנה לחוד במתנת שכיב מרע וכו' שאלה זו אינה צריכה שכל מצוה מחמת מיתה אם עמד חוזר בין שייר בין לא שייר אע"ג דקנו מיניה.
<h2>דף קנד:</h2>
והשטר אחד וחמשים הוא שטר פסים. והוא כגון מי שרוצה להבריח קרקע או לדחות בו את השעה שלא יהא לו קרקע באותו עת ולא שוה הקרקע כותב אותו קרקע שיש לו בשטר פסים לחבירו והוא כגון שכותב לו מתנה מעכשו לזמן ידוע שהוא אומ' לו נתתי לך שדה זו עד לעשר שנים או עד חמש שנים וצריך לכתוב לו כל זה בפירוש בשטר אבל אם אותו השטר הוא כשאר כל שטרי מתנות חתוכות וחלוטות וטוען המתנה כי זה השטר שטר פסים הוא או שטר אמנה לא כל הימנו ואינו נאמן בכך. וזהו נוסח שטר פסים. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בן פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בן פלוני להיות בידו לזכות מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ובעין יפה ונתתי לו במתנת בריא מתנה מעכשו שדה פלונית כמו שהיא מסויימת במצרניה שיזכה בה זכייה גמורה מהיום ועד עשר שנים או עד חמש ומהשלמת עשר שנים ואילך תחזור לרשותו ותהא שלו כי לא נתתי לו מתנה מעכשיו אלא עד עשר שנים בלבד. וכותבין לו עניינא דשטרא ובמקום מתנת עלמין כותב במקומו מתנה לעשר שנים וכו' עד והכל שריר וקיים.
<h2>דף קסג.</h2>
והשטר השני היא אשרתא דדייני. והוא קיום בית דין כשמקיימין את השטר והוא האמור עליו נמי בבבא מציעא בפר' שנים אוחזין [ט"ז ע"ב] אמ' ר' אבהו אמ' ר' יוחנן המוצא שטר חוב בשוק [לא] יחזירו לבעלים ולא מיבעיא היכא דלא כתב הנפק פי' והוא קיום בית דין דאיכא למימר כתב ללות ולא לוה אפי' כתב בו הנפק לא יחזיר מאי טעמא חיישינן לפרעון, ושטר קיום בית דין זה נוהג על אלו הדרכים בזמן שבאין עידי השטר בעצמן ומעידין על אותו השטר ועל חתימת ידיהו דהיא גופה אי נמי ליתנהו הני סהדי ואתו סהדי אחרינא ואסהידו קמיה בי דינא אחתמות ידיהו אי נמי כשמכירין בית דין עצמן חתימת העדים או שמקיימין אותן משאר שטרות וכל אלו העניינים כבר פירשנום בהלכות עדות פי' מבואר. ועל כל אלו העניינים מקיימין בית דין את השטר ההוא בקיום בית דין והוא הנקראת שטר הנפק שהיא אשרתא דדייני ולשון אשרתא מלשון שריר וקיים ומלשון אשרנוהו וקיימנוהו, ועל זה האשרתא גרסי' בכתובות בפר' האשה שנתאלמנה [כ' ע"א] אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערער אלא אם כן הוחזק בבית דין. אמרי נהרדעי אין מקיימי' את השטר אלא משטרי שדות או משטרי כתובות והוא שאכלום שלש שנים בעליהם ובשופי וביוצא מתחת ידי אחר אבל מתחת ידו לא חיישינן דילמא זיופי זייף. [שם כ"א ע"ב] אמ' רב הונא אמ' רב שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מהן מכירין חתמות ידי עדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם שמע מינה תלת, שמע מינה עד נעשה דיין בדרבנן ושמע מינה דיינין המכירין חתימת יד העדים אין צריכין להעיד בפניהם ושמע מינה דיינין שאין מכירין חתימת ידי עדים צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד, אמ' רב פפא האי אשרתא דדייני דכתיבי מקמי (דלא) [ד]אחוו שהדי חתמות ידיהו פסולה משום דמיחזי כשיקרא ולית הילכתא כרב פפא דגרסינן בפר' הכותב [כתובות פ"ה ע"א] וליתה לדרב פפא מדאמ' רב נחמן אומר היה ר' מאיר אפי' מצאו באשפה וכו'. [שם כ"ב ע"א] אמ' ר' זירא שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם צריכין למיכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי. אמ' רב נחמן ואי כתב בה בי דינא תו לא צריך כגון דכתב ליה אמ' לנא רבנא פלוני הבית דין ואמינא ליה לרבנא פלוני, ולא הארכנו בהני ענייני כי כבר פירשנום בהלכות עדות, וטופס השטר גופו הכי כותבין אותו. אתקיים שטרא דנא דנסחיה ושהדוה מיניה וביה במותב תלתא כחדא הוינא ומדאתו תרין סהדיא ואסהידו אחתמות ידיה שהדייא אילין דחתימין לעיל דאינון פלוני בר' פלוני ופלוני בר' פלוני דהיא גופא אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי, ובזמן שאין עדים אחרים על חתימות ידי העדים שהם בשטר אלא הם בעצמם כותבין הכי. במותב תלתא כחדא הוינא כד אתקיים שטרא דנן קדמנא דנסחיה וסהדוהי מיניה וביה ומדאתו הני תרין סהדי דחתימין לעיל דאינון פלוני בר' פלוני ופלוני בר' פלוני וקיימנוהו להאי שטרא מיניה וביה ואשרנוהו כדחזי. ויש מי שנוהגין לכתוב בהאי אשרתא הנפק שטרא דנן קדמנא ואתקיים במותב תלתא מדאתו הני שהדי וכו' וזה שנהגו לכתוב בו הכי משום האי שמעתא דכתבינן לעיל דבפר' שנים אוחזין ולא מיבעיא היכא דכתב בו הנפק. ואלו שלא נהגו לכתוב בו הנפק אין בכך כלום כי הקיום בעצמו נקרא הנפק לפי שמוציאין אותו השטר בפני בית דין ומקיימין אותו.
<h2>דף קסה:</h2>
וכתבנו בהלכות גיטין שאלה לחזקיהו נשיא ישראל והחזרנוה כאן במקומה וזו היא נוסחה. לאחר שנפטר רבי' האיי גאון זצ"ל לבית עולמו בגן עדן נשאל חזקיהו נשיא ישראל בהלכה זו. וששאלת בפני כמה מבטלו רב נחמן אמ' בפני שנים רב ששת אמ' בפני שלשה וכו' [גיטין ל"ב ע"ב] הכי גירסה ופירושה עד הא קמ"ל דלא שנא כת' בלשון דיינין וחתמו עדים כי יש מי שמשנה בגירסא ומינה בעינן השתא שטר שכתו' בו אנו עדים בתחלה ופירשו מעשה שהעידו בו ואח"כ פירשו כי באו העדים והעידו בפניהם בכך וכך בדברים אחרים וחתמו בתוך השטר שלשה מי הוי עד מפי עד הואיל וקראו עצמן בתחלה עדים ואין יכולין לעשות עוד מעשה בית דין או לאו, לפי שמצינו תשובה לאדונינו גאון ז"ל מכשיר דבר זה ומצאנו סיוע לדבריו מיהא [סנהדרין ל"ד ע"ב] דאמ' רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה ויש מי שחולק בדבר יודיענו שורת הדין. גירסא הכין היא בפני כמה מבטלו רב נחמן אמ' בפני שנים רב ששת אמ' בפני שלשה דהא בית דין קתני, רב נחמן אמ' בפני שנים בתרי נמי בית דין מיקרו אמ' רב נחמן מנא אמינא לה דתנן מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני, ורב ששת אמ' לך תנא כי (דוכרא) [רוכלא] ניחשוב וניזיל, אמ' רב נחמן מנא אמינא לה תנן הדיינין חותמין למטה או העדים מאי לאו דומיא דעדים מה עדים שנים אף דיינין האמורין בפרוזבל שנים. ורב ששת אמ' לך מידי איריא הא כדאיתא אם הדיינין חותמין שלשה ואם העדים חותמין על מסירת דברים לבית דין שנים וחזרנו אחרי כן לסופא דמתני' דפרוזבל הדיינין חותמין למטה או העדים ואמרינן למה לי למיתנא הדיינין חותמין למטה או העדים דהוה ליה למיתנא וחותמין ואין צריך לומ' הדיינין חותמין והשבנו שהיינו אומרין אם כתבו בלשון דיינין אין חותמין אלא דיינין אבל מילתא אגב אורחיה קמ"ל דלא שנא כתבן בלשון מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין וכתבו וחתמו עדים על מסירת דברים לדיינין ולא שנא דכתבי בלשון עדים מעיד אני אתכם פלוני ופלוני העדים וחתמו העדים. ומתוך הדברים תדע כי צריך בפרוזבל למסור לדיינין ידועים ולא למי שעושה אותם דיינין לפי שעה בתורת הגט שאמ' בפירוש עושה בית [דין] דאי לא תימא הכי כי כתבו בלשון עדים וחתמי מי יודע שעשאן דיינין אם לא שיודעין הן שהן דיינין ועוד הלא המשנה כך אמרה הדיינין שבמקום פלוני לפי' כל מקום שהוא או[מר] הדיינין ומוסר לבית דין ובא לבית דין מומחין ולא להדיוטות שעושה אותן בית דין ומפני שיודעים הם אינו צריך לפרט כי דיינין הן לפיכך כשאמ' המשנה [יבמות ק"ב ע"ב] מצות חליצה בשלשה דיינין ואפי' שלשה הדיוטות אמרינן וכי מאחר דאפי' הדיוטות דיינין למה לי הא קמ"ל דבעינן שלשה יודעין להקרות כעין דיינין אבל מקום שאומ' עושה בית דין ומשלחו וכל שאמ' שיכול לעשות בית [דין] אשר אינם אלא שאם עשו אותן או עשו עצמן באותה שעה כדיינין הרי דיניהן דין, וצריכין לפרש. וראיה גם לדברי הא דרב יהודה אמ' רב (שנים) [שלשה] שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין ואלו כל מעשה הדיוטות דין הוא ואעפ"י שלא פירש ומה הפרש בין כותבין ובין עושין דין הרי נעשה דין בהיותם שלשה אלא אם כתבו מעשה ולא פירשו שלעשות דין ישבנו אינו כמעשה בית דין אלא עדות בעלמא העידו ואם פירשו שלעשות דין ישבנו הרי מעשיהם כמעשה בית דין. וזו היא תשובת שאלתם בשטר שכתו' אנו עדים המעידים בתחלה ופירשו מעשה שהעידו בו ואחר כך פירשו כי באו העדים והעידו בפניהם בכך וכך בדברים אחרים וחתמו בסוף השטר שלשה שאם היו השלשה החתומין דיינין ואעפ"י שלא אמרו לדין ישבנו ולא פירשו שמעשה בית דין עשו ולא כתבו בלשון בית דין אלא בלשון עדים הכי מעשה בית דין הוא והעדים שהעידו בפניהם עדות קיימת ואינו כעד מפי עד דומיא דכתבו בלשון עדים וחתימי דיינין וכן אם כתבו בלשון דיינין וחתימי עדים ואם הדיוטות הן ואינן דיינין ולא פירשו שמעשה בית דין עשו וחתמו שלשה אפי' עשרה עדים ומה שהעידו עליו קיום ושהעידו לפניהם כעד מפי עד ואין לחוש עליו, אבל אם פירשו שעשו עצמן דיינין ואעפ"י שאינן דיינין נעשית עדות שהעידו לפניהם כשירה כעדות שהועדה בבית דין ואינה כעד מפי עד ולפי' השלשה שנכנסו לבקר את החולה הרשות בידן לעשות מעשיהם מעשה בית דין או לכתוב ולהעיד בלבד ולכך הוא אומ' רצו כותבין רצו עושין דין. והאידנא נמי בדורנו יש מקומות שנהגו בנוסח שטר קבלת העדות אנו שלשה עדים החתומי' למטה. ויש שנהגו לכתו' אנו מקבלי עדות החתומים למטה היינו מצויין בבית דין של פלוני וכל האי דקדוקא לא צריכין ליה כי (אזלי) [אולי] לא יזדמן לו בית דין קבוע שיתקבל בפניו העדים ואדהכי והכי אזלי עדים למדינת הים מיהו צריכין להיות שלשה מקבלי עדות ושיהיו בקריאין בדקדוקי עדות ולקבל עדות.
ונוסח שטר עדות המכוון הכי הוא. אנו שלשה מקבלי עדות החתומים למטה כך היה שבא לפנינו פלוני בר פלוני והזכיר שיש לו עדות אצל בני אדם שאינן בקיאין לחתום, אי נמי אצל עדים שהיו על הדרך או שהיו חולים אי נמי כל אונס שהוא דומה לאלו ובקש ממנו אז לקבל עדותו מפני טירוף השעה וכן עשינו הביא לפנינו פלוני בן פלוני ופלוני בן פלוני עידיו והעידו לפנינו עדות ברורה שהיו הם עידי קנין מזמן פלוני שקנו מפלו' בן פלוני בקנין גמור מקרקע פלוני או על דבר כך וכך לפלוני בר פלוני וכשהעידו לפנינו בכך בעדות ברורה וקבלנו עדותם ואחר כך בקש ממנו פלוני בן פלוני זה לכתוב ולחתום לו שטר כראוי על פלוני בר פלוני מכל מה שהעידו לפנינו עדים אלו הנזכרים וכן עשינו אנו שלשה מקבלי עדות החתומים למטה כתבנו לו שהעידו בפנינו פלוני ופלוני העדים הנזכרים בעדות כך וכך וכותבין הכל כמו שישמעו מפיהם וקבלו עדותן וכותבין הכי בסוף וקבלנו עדות שני עדים אלו והכרנום וידענו בהם שהם כשרים וכתבנו במותב תלתא ביום פלוני בכך וכך לבריאת עולם ומה שקבלנו מפיהם בעדות ברורה כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות והכל שריר וקיים. ואם לא קבלו אלו השלשה מקבלי עדות אלו שני העדים ביחד אין בכך כלום אלא מקבלין עדות העד האחד כשמביאו בעל העדות בפניהם ומקבלין את השני לכשיבוא וכותבין בשטר הכי ובקש פלוני לקבל לו עדותן ובכן הביא לפנינו פלוני בן פלוני אחד מן העדים והעיד שהוא היה עד קנין בכך וכך עם עד שני כשר, ושוב הביא לפנינו פלוני בן פלוני עד שני ונמצאו דבריו נאים ומכוונין ואח"כ בקש ממנו פלוני בר פלוני זה לכתוב לו כראוי וכו' כותבין הכל כמו שהועד לפניהם על ענין שמעידין העדים, וענין צירוף העדות כבר כתבנוהו בהלכות עדות.
<h2>דף קסז:</h2>
והשטר הששי הוא שטר אירוסין. ואשכחן בנוסחי עתיקי בקצת חיבור השטרות דכת' בהו הכי שטר אירוסין וזהו טופסו. זכרון עדות שהיה בפנינו ביום פלוני בירח פלוני בשנת פלוני למניינא דרגילנא למימני ביה במתא פלוני דעל מקום פלוני מותבה איך פלוני בר' פלוני אמ' לפנינו הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לה לפלונית בת פלוני דילהוי בידה לזכי מחמת שקבלתי עלי מעכשיו בקנין גמור למיכתב לה בכתובתה בשעת נשואין כ"ה זוזי דחזו לה מדאוריתא ולהוסיף לה במתנה כך וכך זוזי טבי ותקילה תמניא זוזי בדינרא ומזונה וכסותה וסיפוקה וקנינא מפלוני בר' פלוני לפלוניתא ארוסתיה בכל מאי דכתי' ומפורש (לכלא) [לעילא] במנא דכשר למיקניא ביה וכל שופרא דשטרא והכל שריר וקיים ולעניות דעתין האי נוסחא דהאי שטרא לא מיקרי שטר אירוסין כי זה בכלל. ויש נמי מי שכתבו בספרו בהאי לישנא. ספר אירוסין בכך וכך לשבת בכך וכך לחדש פלוני איך פלוני בר' פלוני אמ' לה לפלונית בת פלוני בתולתא הואי לי לאנתו כדת משה וישראל וכתיבנא ליה מהר בתוליכי כסף מאתן דחזו ליכי מדאוריתא וצביאת מרת פלונית דא והות לפלוני דנן לאנתי וכן התנה לה לפלוניתא ארוסתו כדי שיכתו' בכתובה ליום נשואיה כך וכך דינרין וכך וכך זהובים כך וכך בגדים כל אלו שיכתבו בכתובתה כשאר נכסים שהביאה מבית אביה לבית בעלה וכך אמר פלוני דנן אחריות כתובתה דא קבלית עלי ועל ירתאי בתראי להתפרעא מכל שפר ארג נכסין וקינינין וכו' עניינא דשטרא וגם זו אינה שטר אירוסין אבל שטר אירוסין לעניות דעתין הוא שאמרו עליו רבותי' חכמי המשנה והתלמוד [קידושין ב' ע"א] האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה ושטר הוא שטר אירוסין. ואמרינן בבריתא [שם ט' ע"א] בשטר כיצד כת' לה על הנייר או על החרס אעפ"י שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי בתך לי לאנתו מקודשת. מתקיף לה רבא והא לא דמי האי שטרא לשטרא דזביני התם [מוכר] כותב שדי מכורה לך והכא בעל כותב בתך מקודשת לי, ופריק רבא הכא כי יקח איש אשה בלוקח תלא רחמנא לכתו' שהוא הבעל התם ומכר משדה וגו' במוכר תלא רחמנא למכור ודחינן להאי סברא ואסקא רבא אלא הילכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי. ואמ' רבא אמ' רב נחמן כת' לו על הנייר או על החרס אעפ"י שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי בתך לי לאנתו בין על ידי אביה בין ע"י עצמה מקודשת מדעתו והוא שלא בגרה. כת' לה על הנייר או על החרס אעפ"י שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאנתא בין ע"י אביה בין ע"י עצמה מקודשת מדעתה והוא שבגרה. בעי ריש לקיש שטר ארוסין שכתבו לקדש בו את האשה בעינן כתיבה לשמה או לא מי מדמינן ליה לגט דבעינן כתיבה לשמה או הויות להדדי מדמינן ומה הויה דכסף לא בעינן לשמה אף הויה דשטר לא בעינן כתיבה לשמה, ומסקינן בתר דבעיא הדר פשטה ויצאה והיתה מה יציאה דגט בעינן כתיבה לשמה אף הויה דשטר אירוסין בעינן כתיבה לשמה. איתמר כתבו לשטר אירוסין שמתקדשת בו לשמה ושלא מדעתה רבא ורבינא אמרי מקודשת מאי טעמא דמקשינן הויה ליציאה מה יציאה דכתיבת גט לשמה ושלא מדעתה אף הויה דשטר אירוסין כך. רב פפא ורב שרביא אמרי אינה מקודשת מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה נמי בעינן דעת מקנה. ומותבינן עלייהו אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטרי אירוסין ממש לא שטרי פסיקאתא וכדרב גידל דאמ' כמה נותן אתה לבתך כך וכך ולבנך כך וכך, ואיכא מרבוותא מאן דפסק דהלכתא כרב פפא ורב שרביא שאם כתבו לשטר אירוסין לשמה ולא כתבו מדעתה שאינה מקודשת האשה בלא שטר אירוסין כיון שנכתב שלא מדעתה ואע"ג דמשנינן בהא דמקשינן עלייהו בשטרי פסיקאתא וכדרב גידל [ההוא] (א)שנויי [הוא ו]לא סמכינן אשנויי. ויש מי שאומרין דהלכתא כרבא ורבינא דאמרי מקודשת וכת' ר"ח הכי ודבר זה צריך עיון. וכיון דלא פשיט לן מילתא צריך למעבד לחומרא ולמכתב לשטר אירוסין לשמה ולדעתה וזהו שטר אירוסין שאמרנו עליו שכותב על הנייר לשם האשה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאנתו ומוסרו לה בפני שנים עדים והיא מתקדשת בו. ויש מי שנוהגין לכתו' בו הכי הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל, ויש נמי מי שאומרין שאע"פ שכות' בו בשטר הכי צריך למימר לה בפני עדים כשמוסרה לה הרי את מקודשת לי בזו השטר כדת משה וישראל. ירושלמי [קידושין פ"א ה"א] בשטר הדא דתימ' בשטר שאין בו שוה פרוטה אבל אם שוה כסף הוא והאידנא לא צריכינן לכל הני דקדוקי דנהיגי עלמא לקדושי בטבעת של זהב ואין מקדשין בביאה ולא בשטר כלל ונסתלקו מכל המקומות קידושי ביאה ושטר ולא נהגינן בהו אלא בכסף בלבד.
והשטר התשעה וארבעים הוא שטר פסקתא. והוא משטרי כדאמרינן בכתובות בפר' הנושא את האשה אמ' רב גידל אמ' רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך ולבתך כך וכך עמדו וקידשו הן הן דברים הנקנין באמירה. אמ' רבא מסתברא מילתא דרב בבתו נערה דקא מטי הנאה לידיה בכסף קידושיה אבל בתו בוגרת דכסף קידושיה לעצמה (לה) [לא] והאלהים אמ' רב ואפי' בוגרת דאי לא תימא הכי אבי הבן מאי הנאה אית ליה אלא בההוא הנאה דקא מיחתנו אהדדי גמרו ומקנו אהדדי וכן הלכתא. ואמרינן בירוש' [כתובות פ"ה ה"א] אבל לא האח ע"י אחותו ולא אשה ע"י בתה ואפי' היא קטנה. אמ' ליה רבינא לרב אשי [דברים הללו וכו' לא ניתנו ליכתב]. ואי קשיא לך הא דתנן מתו בנותיו ניזונית מנכסים בני חורין והיא ניזונית מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב דשמעת מינה דניתנו ליכתב התם בשקנו מידו דסתם קנין לכתיבה עומד, וכבר פירש[נ]ו כל זה בהלכות מזונות ומעשה ידי אלמנה בענין שטר פסיקתא מיהו כתבנו קצת להחזירו בסדר השטרות, ואעפ"י שהיום נהגו ברוב המקומות לעשות תנאי השידוכין בקנין מיהו אי איכא מאן דעביד כענין שטרי פסיקאתא כגון שקידשו קנו כי הן הן הדברים הנקנין באמירה.
וזהו נוסח שטר פסיקאתא. יודעים אנו חתומי מטה עדות ברורה שאמרו לנו פלוני בן פלוני ופלוני בן פלוני הוו עלינו סהדי ותנו לנו לכל חד וחד מיננא למיהוי בידיה לזכו וכך אמ' לנו פלוני דנן דאנסיבית ליה לפלוני בריה ברתיה פלונית ויהיבנא ליה בהדה כך וכך זוזי וכך וכך מאני משתיא וארעא וביתא פלוני דנסיב פלוני ברתיה דפלוני כך וכך מאני תשמישא וארעא וביתא פלוני ועל הלין מילי ותנאי ועל דעתא קידשה פלוני לברתיה פלונית לפלוני בריה דפלוני ובתר דקידשה תבעי מיננא אנן סהדי למיכתב להם לכל חד וחד מנהון מאי דפסקו לבניהון ואנן סהדי כתיבנא וחתימנא כל מאי דהוה קדמנא ואזמיני יתה לסהדי ביום פלוני לירח פלוני לשנת פלונית ויהיבנא ביד כל חד וחד מנהון למיהוי בידיהון לראיה ולזכות והכל שריר וקיים. והאידנא לא איצטריכינן להני שנהגו לכתוב שטרי תנאי בקנין.
והשטר הע"ב הוא שטר תנאי כתובה. ותנן בכתובות פ"ה [נ"ד ע"ב] אעפ"י שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה יוסיף וכו'. ואמרינן בגמר' רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף מסייע ליה לר' איבו א"ר ינאי דאמ' תנאי כתובה ככתובה נפקא מינה למוכרת ולמוחלת ולמורדת ולפוגמת. ונוסח שטר תנאי כתובה יש מי שכותבו מענין המפורש בשטר אירוסין. ויש נמי שכותבין אותו מענין מה שמפורש בשטר פסיקאתא. ויש נוסחאי דכתבי בהו בהאי לישנא. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה כך היה שבשעה שקידש פלוני בר פלוני למרת פלוניתא בת פלוני והתנו תנאיהם בפנינו אותו בקנין גמור וקבל על עצמו פלוני דנן החתן לכתוב לה בכתובתה כסף זוזי מאתן דחזו לה מדאוריתא ומזונה וכסותה וספוקה ומיעל עלה כאורח כל ארעא ועוד קיבל עליו להוסיף לה מדיליה תוספת על עיקר כתובה כך וכך דינרין ומתנה כך וכך דינרין וקיבל על עצמו אביה או פלוני אחיה או פלוניתא אמה להזמין לה בשעת נשואיה בבגדים ותכשיטין ושמושי ערסאי כך וכך דינרין וכל אותו חצר שיש לה במקום פלוני ולצד פלוני וכל הנותר מהנדוניא להכניס בביתו של פלוני זה וקבלו על עצמם פלוני זה החתן ופלוני דנן אביה או אחיה או אמה תנאים אלו הנזכרים לעיל באחריות עליהן ועל יורשיהן אחריהן אגב ארבע אמות קרקע כהוגן וכתיקון חכמים מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, וקנינא מפלוני דנן החתן לפלוניתא ארוסתו מפלוני דנן אביה על כל הנזכר למעלה בקנין שלם וכתבנו ביום פלוני בירח פלוני שנת כך וכך במדינת פלוני כתבנו וחתמנו וכו'.
ויש מקומות שנהגו לכתו' תנאי השידוכין. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בר פלוני ופלוני בר פלוני הוו עלינו עדים וקנו ממנו להיות בידינו לזכות מחמת ששדכו אנשים בינינו והיה מן השמים ונתקיים המעשה ושדכתי אני פלוני את בתי פלונית לפלוני בן פלוני דנן לתתה לו לאשה ולהזמינה אם יזכוני מן השמים לזמן פלוני לקידושין ולנשואין וקבלתי על עצמי אני פלוני כל זה בקנין גמור ושאתן לו מעכשיו לאותו זמן כך וכך תכשיטין וקרקע פלוני במתנה גמורה עם בתי פלוניתא הנזכרת וקנו ממני על כל זה ותנו לו לפלוני חתני ולפלוניתא המיועדת להיות בידם לזכות ואם חס ושלום הייתי מעכב אותו עת מלהשלים לו כל תנאים אלו הכתובים לעיל לזמן הנזכר מעכשו הקניתי לו לפלוני זה ארבע אמות קרקע בחצרי ואגבן הרשיתיו והשלטתיו ומניתיו אפטרופוס לגבות ממני ומכל הנמצא לי כל תנאי זה הכתוב לעיל ויהא רשאי לקנסני בכך וכך דינרין ועל הכל להשלים לו התנאי וגם יהא רשאי לתת קנס זה הנזכר לכל שליט וסרדיוט גוי שירצה וכל שוחד ושכירות שיתן על סרבנותי הכל יהא רשאי לגבות ממני משלם וכמו כן קנינו אנו עדים מפלוני בן פלוני החתן הנזכר ונתננו לו לפלוני חותנו ולפלונית בתו שיהא מזומן בגוזר המקום לזמן פלוני ולקדש ולישא מרת פלונית הנזכרת זו בתו של פלוני זה ולעשות לה אז כתובה דאוריתא ותוספת דילה ומתנה לחוד כמנהג המדינה מבנות ישראל הגונות וכשרות והסך של הכתובה והתוספת והמתנה כמנהג כתובות מוהר אחת מקרובותיה המיוחסות והמעולה שבכולן. ואם חס ושלום היה מעכב פלוני זה החתן לי מלהיות מזומן לזמן זה הנזכר מלהשלים לפלונית זו ולפלוני חותנו תנאי זה לעת הנשואין מעכשו הקניתי לה לפלונית דא מיועדת לי ולפלוני חותני אגב ארבע אמות קרקע בחצרי ואגבן הרשיתים והשלטתים ומניתים אפטרופוס לגבות ממני מכל הנמצא לי תנאם משלם ויהיו רשאין לקנסני בכך וכך דינרין ולתת הקנס לכל שליט וסרדיוט גוי שירצו ועל הכל אהיה מזומן להשלים להם תנאם וכל שחד ושכירות שיתנו על סרבנותי יהיו רשאין להוציא ממני בלא שום פסדתם בעולם, והודענו אנו עדים לפלוני בר פלוני ולפלוני בר פלוני החתן כח תנאים אלו שאינן כשאר תנאים דעלמא אלא הם כתנאי כתובה וכשטרי פסיקתא שתנאם חמור מכל שטר תנאי דעלמא כי תנאים אלו נקנין בלא קנין ונקנין באמירה בעלמא ודינם כתנאי בית דין שמקנין דבר שלא בא לעולם ובדבר שבא לעולם מה שאין כן בכל התנאין שבעולם וקבלו הם על עצמם ונכנסו על כל זה בדעת מיושבת בלא שום זכר אונס ומודעא בעולם ותנאי זה שריר ומקויים וחזק ובריא כדין כל וכו'. וקנינן אנו עדים מפלוני בר פלוני לפלוני בר פלוני חותנו ומפלוני בר פלוני לפלוני בר פלוני בכל מאי דכתיב ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה, ומה שהיה בפנינו וכו' עד והכל שריר וקיים. ויש מקומות נמי שנוהגין לכתוב שני שטרות מתנאי זה אחד מתנאי החותן לחתן ואותו השטר העומדת ביד החתן. והשנית כותבין בה תנאי החתן לחותן ואותה השטר העומדת ביד החותן. וספרי דוקני נהגו למיכתב בשטרי דוקני בתנאי החותן לחתן הכי. וקנו ממני או וקבלתי על עצמי מעכשו בקנין גמור לתת לו לפלוני חתני אותו עת עם בתי כך וכך דינרין תכשיטין וקרקע פלוני וכו'. ויהא רשאי שיגבה ממני ומן הבאי' מכחי בעת המעשה כך וכך דינרין וכו' כי מעכשו הקניתי לו כל מה שקניתי ושעתיד אני [לקנות] לגבות ממני ומיורשי אותו עת תנאי זה ושטר תנאי זה באחריות עלי ועל יורשי וכו'. ואם יש מי שיעלה על לבו לשאול היאך הבן משתעבד בדבר זה לאחר מיתת אביו מפני שהוא טועה בהא דתנן בכתובות פר' שני גזילות [ק"ט ע"א] הפוסק מעות לחתנו ופשט את הרגל תהא יושבת עד שתלבין ראשה. ואדמון אומ' יכולה היא שתאמ' אלו פסקתי לעצמי הייתי יושבת עד שתלבין ראשי עכשו אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור, אלמא משמע שאין התנאי מתקיים לאחר מיתת האב, התם בשלא הניח האב עזבון כלל במה להשלים התנאי אבל היכא שנותר עזבון מן האב מקרקעי או מטלטלי וכת' לו שיגבה התנאי ממנו ומיורשיו למה לא יפרע מעזבונו והלא חמור הוא תנאי שטר פסיקתא משאר תנאי דעלמא שאלו נקנין באמירה בעלמא ואיך לא יהיה התנאי קיים ממנו ומיורשיו. ואם לא כת' לו הכי והניח עזבון אלא ודאי אם כת' לו הכי תנאו קיים ממנו ומיורשיו כי מעת הקנין נשתעבד לו כל מה שקנה ושעתיד לקנות לתנאו עד שיקיימנו, וההיא מתני' דהפוסק מעות לחתנו בשלא הניח האב עזבון כלל במה לקיים לחתן את תנאו.
<h2>דף קסח.</h2>
והשטר הכ"ה הוא שטר הטפסת שטר. ואתה מוצא אותו על שני דרכים כאחת כגון ראובן שיש לו שטר חוב על שמעון והוא מחוק או נטשטש אם אותו כתב תחת ידו מוציא אותו לב"ד או לעדים וב"ד כותבין לו שטר אחר ועושין קיומו וקורעין אותו שטר המחוק, ואי זו עת עושין לו ב"ד קיומו לגבות בזמן שהוזקקו לעדותן של עדים ונמצאת עדותן מכוונת וכבר פירשנו כל זה בפירוש השמועה ששנינו מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לבית דין וכו' והשנית כגון ראובן שיש לו שטר חוב על שמעון למדינת הים וראובן הוא צריך לילך אחריו בשטרו כדי שיגבה ממנו והוא חושש שאם יוליך השטר בידו שמא יאבד ממנו בדרך וע"כ הוא מטפס את שטרו ומניח השטר שבידו ביד ב"ד וב"ד מטפיסין לו שטר אחר אות באות תיבה בתיבה והוליך למדינת הים ששמעון בה וכשגובה משמעון באותו השטר המוטפס מחזיר אותו השטר לשמעון ושמעון כותב בעדים לב"ד שהם בעיר ראובן כי פרע אותו השטר וב"ד קורעין גם אותו השטר המונח בידם והטפיסוהו לו כי אותו השטר נמחל שיעבודו לגמרי ואם היתה נאבדת מיד ראובן השטר המוטפס שמוליך בידו והיה יודע דבר זה בעדים היה חוזר לפני בית דין ומחזירין לו אותו השטר שהונח בידם ולכך מצניעין ב"ד אותו שטר החוב בידם ולכשיודיע להם בעדים שפרע שמעון הממון קורעין אותו השטר ואם שמא היתה נאבדת השטר בדרך ולא נפרע בה ראובן כלום לכשיודיע נמי הני לב"ד בעדות גמורה מחזירין לראובן אותו השטר.
וזהו נוסח שטר הטפסת שטר. אנו בית דין החתומי' למטה במותב תלתא כחדא הוינא כשהוציא פלו' בן פלוני שטר חוב שהיה לו על פלוני מכך וכך דינרין ופלוני ופלוני עידיו וראינו אותו שטר שהיה כבר מחוק ונטשטש והיה מתיירא פלוני זה שלא ימחק לגמרי ולא יהא רישומו ניכר ולכך הוציא אותו השטר לפנינו והוזקקנו לעדותן של עדים ונמצא עדותן מכוונת והוברר לנו חתימת ידיהם שהוא גופו והשטר מקויים כראוי ולכך הטפסנו לו אותו השטר אות באות תיבה בתיבה וקרענו אותו השטר הראשון. וזהו גופו של שטר. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה נאמנה שאמ' לנו פלוני בר פלוני וכו' כל השטר כולה כמו שכתו' בנוסח השטר הראשון. ואם היא הטפסת שטר מן הדרך השנית מי שחושש שלא יאבד שטרו בדרך כותבין הם. אנו בית דין החתומים למטה במותב תלתא כחדא הוינא כשהוציא פלוני בן פלוני לפנינו שטר חוב שהיה לו על פלוני מכך וכך דינרין ופלוני ופלוני עידיו ואמ' לפנינו רבותי ידוע וברור לכם כי פלוני בעל חובי עומד במדינת הים ואני צריך לילך אחריו בשטר כדי שאגבה ממוני ממנו ואני חושש שמא יאבד שטרי בדרך ואנו בית דין כשראינו שחששו חשש קבלנו מידו אותו השטר והוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת עדותן מכוונת והוברר ל[נ]ו חתימות ידיהם שהיא גופה והשטר מקויים כראוי ולכך הטפסנו לו אותו השטר אות באות תיבה בתיבה והצנענו תחת ידינו אותו השטר הראשון. וזהו גופו של שטר. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בן פלוני וכו' ומסיימין כל השטר כולה כמו שכתובה בנוסח השטר הראשון.
<h2>דף קסח:</h2>
והשטר הי"ח הוא שטרא דמרכסא. והאי שטרא אתה מוצא אותו על ענינים הרבה שכותבין שטר אחד למי שנאבד שטרו או שנמחק או נקרע ופעמים שאתה מוצא שאין כותבין אלו כלל והרי אנו מפרשין כל אחד ואחד ודאי בדבר ידוע שאם יש לראובן שטר חוב או שטר משכונא על שמעון ובא אותו השטר ביד ב"ד כגון שנתרעם ראובן לשמעון והוציא שטרו ונותנו ביד ב"ד וקיימו את שטרו, ובין כך הלך שמעון לאחד מן המקומות ולא גמרו עליו את הדין ובין כך נפל אותו השטר מיד ב"ד או נפל לאור או למים מידם או שנמחק בפניהם או שטעו ב"ד וקרעו אותו השטר כגון שנתחלף להם בשטר אחר או בטעות זולתו וקרעוהו הרי הן כותבין שטר אחר במקומו לראובן ואם ברור להם אותו זמן שכתו' בשטר הראשון כותבין מאותו זמן הראשון ומשעבדין נכסי שמעון מאותו זמן הראשון בשטר המחודש שכותבין ואם אין ברור להם הזמן בבירור ביום ידוע ויכולין לומר חדש או שבוע ידועה כותבין הזמן כפי מה שברור להם מאומד דעתם כמה היה אותו שטר מוקדם לאותו יום ואם אין ברור להם כלל כותבין הזמן מאותו יום שכותבין אותו השטר כי מספיקא אין אנו יכולין לחייב אחרים כי שמא אתי למטרף לקוחות שלא כדין הילכך אין כותבין זמן אותו השטר שמחדשין אם אין ברור להם כלל אלא מיום כתיבת השטר המחודש וכותבין באותו שטר המחודש ובשטר שמוש אחר היאך נפל מיד הבית דין (וחנו"ת) ואותו השטר החוב הראשון או נמחק בידיהם או נקרע בידיהם וטעות ולא היתה צריכה למיקרע וטעמא דמילתא שכותבין הכי באותו השטר שמא ימצא ראובן אותו שטר הראשון שלא יוכל לתובעו כי זה המחודש כתבו במקומו ואם יצאו שניהם יחד יבטל המחדש את הראשון כיון שמזכיר בו שמפני (נבילת) [נפילת] הראשון נכתי' זה המחודש ולא יגבה אלא אחד מהם, ומפני שאנו חוששין נמי עוד חשש אחד כי שמא לאחר פריעת שטר זה המחודש יוציא ראובן אותו שטר הראשון שימצא ויגבה פעם שנייה לכך כותבין שטר שימוש גם לשמעון היאך היה לראובן שטר עליו מסך כך וכך שיהא הוא קודם זמנו מזמן אותו שטר מחודש שיהא אותו שטר הראשון בטל דלא יהא בו כח לגבות בו משמעון כלום, וזה שאנו אומרין שכותבין לו ב"ד שטר אחר בזמן שקיימו ב"ד מקודם אותו השטר בחתימת עדים אבל אם לא קיימוהו אין כותבין לו זו השטר המחודש לגבות בו אלא כותבין לו הרי אנו ב"ד הוציא לפנינו פלוני בן פלוני שטר על פלוני בן פלוני ופלוני ופלוני עידיו ונאבד בפנינו או נקרע ולכך כתבנו לו זה השטר המחודש מאותו הזמן וכי פלוני ופלוני הן עידיו ולפי שלא נתקיים העדות לפניהן צריך הוא להביא ראיה כשיגבה ועשו הראיה שיהא צריך להביא בעת שיגבה אם יודה לו בעל חובו אותו החוב הרי הוא גובה אותו מבני חורי בלא ראיה אבל ממשעבדי לא יגבה בלא ראיה וענין הראיה עד שיעידו אותן עידי השטר בעצמן על אותו העדות או עדים אחרים שראו אותו השטר והכירו חתימת ידו וכן נמי לענן בני חורי אם לא יודה שמעון הלוה באותו החוב צריך נמי ראובן להביא זו הראיה קודם שיגבה וכבר פירשנו כל זה לעיל אבל שטר חוב או שטר משכונה שהיו לראובן על שמעון ונפל מידו ובא לעידי השטר ואמ' אתם יודעים שהיה לי שטר על שמעון מסך כך וכך ואתם עידי בכך והרי אותו השטר נאבד ממני ואני מפייס מכם שתכתבו לי שטר אחר במקומו בההוא ודאי אין כותבין כלל לא העדים ולא שיעידו העדים בפניהם כי מי יימר שנאבד השטר שמא פרעו שמעון והחזיר לו את שטרו ובהא עניינא אמור רבנן מי שבא ואמ' אבד שטר חובי אעפ"י שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתנו לו את השטר אין כותבין שיש לחוש שמא נפרע והחזיר את השטר וכתב כתבנו ופירשנו האי שמעתא לעיל פירוש מבואר אבל אם נפל מיד העדים עצמן הרי הן באין ומעידין בפני בית דין וב"ד כותבין לו את השטר במקומו כדי שלא יגבה בו בלא ראיה וכותבין בשטר המחודש היאך היה המעשה והעדים וסך הממון ומעשה הנפילה זה ימצאנו לאותו השטר הנאבד ראובן המלוה שלא יגבה בו פעם שנייה וכן נמי כותבין שטר שמוש אחר היאך היה כל המעשה והנפילה שאם ימצא ראובן המלוה אותו שטר לאחר פריעת זו השטר המחודש ויקרע ויגבה פעם שנייה ואח"כ בזו הראשון לכך כותבין בית דין שטר השמוש שיעמוד ביד שמעון מפני זה החשש. והיכא נמי שנפל שטר החוב מיד ראובן המלוה שאין כותבין לו העדים שטר אחר ולא הב"ד בעדות העדים מפני שיש לומ' כי מכזב הוא שלא נפל מידו אלא נפרע אצטריכינן לפרושי עלה דהא אם הלוה מודה למלוה שלא פרע אותו אלא שהוא חייב בו (עדים) [עדיין] אם יכתבו לו הב"ד בהא שטר כיון שהעדים אומרי' אנו כתבנו לו השטר מזמן פלוני והלוה מודה שהוא חייב (עדים) [עדיין] באותו השטר ולא פרעו מעולם כי יש מי שאומרין דכיון שהלוה מודה בכך שכותבין לו הבית דין שטר מחודש. ואנן לעניות דעתין לא חזו לן הכי שיכתבו לו הב"ד ולא העדים כלל שטר מחודש מזמן ראשון כי יש לומ' כי פרע הלוה למלוה אותו שטר ואחר כך מכר השעבוד לאחרים והשתא עשו קינוניא ורוצה לכתו' לו שטר מזמן ראשון כדי שיטרוף לקוחות שלא כדין אלא כיון שנתרצו שניהם על כך שעדיין חייב באותו ממון יכתבו שטר חדש מזה הזמן שאנו עומדין בו בין באותן עדים בין בעדים אחרים שיקנו בפניהם לכתחילה או שיודה בפניהם כי היכא דלית להו פסידא ללקוחות דביני ביני אבל מזמן ראשון אין כותבין כלל שטר מחודש אלא א"כ נפל מיד הב"ד או מיד העדים ובלבד שיזכירו כל המעשה בשטר המחודש ושיכתבו נמי שטר שמוש ביד הלוה ועל הדרך שפירשנו לעיל.
וזה נוסח שטר דמירכס. אנו בית דין החתומין למטה כך היה שהביא לפנינו פלוני בן פלוני שטר חוב או שטר משכונה שהיה לו על פלוני בן פלוני מכך וכך זהובים ופלוני ופלוני עידיו ומזמן ההלואה מזמן פלוני שהוא ביום פלוני לירח פלוני לשנת פלונית ואותו שטר היה מקויים בראובן וכיון שהיה בידינו אנו בית דין נאבד או נמחק או נשרף או שאכלוהו עכברים תחת ידינו ולכך אנו כותבין לו שטר מעשה בית דין זה לפלוני דנן בן פלוני חייב לו זהובים כך וכך מזמן פלוני בלא שום טענה ועלילה בעולם אלא שהוא חייב בהן חוב גמור (וברש"ו) ובשטר מקויים מזמן פלוני כדרך כל שטרי חובות דנהיגין בישראל כשתקנו חכמים מיומא דנן ולעלם, ואם היתה אותה השטר הראשונה בנאמנות גמורה ומפורשת שאינו צריך שבועה לגבות כותבין בפי' כי זה השטר נמי אין צריך שבועה ומעמידין אותה על כל דיני שטר הנאבד ועל כל הלכותיו ומזכירין נמי בשטר שאם ימצא ראובן המלוה אותו השטר הראשון שנאבד שלא יוכל לגבות בו כי זה השטר הוא במקום אותו השטר הראשון והראשון הרי הוא בטל ומבוטל מעכשו בכל מקום שהוא וכל זמן ששטר מעשה בית דין זה יוצא מתחת ידי פלוני או מתחת ידי הבאים מכחו הרי הוא במקום השטר הראשון וגובה מפלו' ומיורשיו כדין כל גביית שטרי קיומין דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי ומה שהיה בפנינו אנו ב"ד כתבנו וחתמנו ונתנו ביד פלוני להיות בידו לראיה ולזכות. ואם אין ברור להם זמן השטר כותבין בשטר המחודש מיום שהם עומדין בו סתם כמו שכתבנו לעיל. ואין מוסרין זה השטר לראובן המלוה עד שמוסרין שטר שמוש ביד שמעון הלוה וענין זו שטר השמוש כגון שובר להפסיד אותו הנאבד שלא יגבו בו לעולם.
וזה נוסח שטר השמוש. אנו בית דין החתומין למטה כך היה שהביא לפנינו פלוני בן פלוני שטר חוב או שטר משכונה שהיה לו על פלוני בן פלוני מכך וכך זהובים ופלוני ופלוני עידיו ולפי שנאבד בידינו וראינו לכתוב לפלו' זה המלוה שטר במקום שנאבד במה שיגבה ממונו מפלוני זה הלוה וחששנו שלא יבא ליד פלוני זה המלוה אותו שטר הנאבד מידינו ויגבה בו פעם שנייה ולכך שאלנו לפלוני זה אם לו (שום) שום שטר אחר בעולם על פלוני זה הלוה אלא אותו שטר הנאבד תחת ידינו ואנו כותבין לך השטר המחודש במקומו ואמ' לנו כי לא היה לו עליו עד אותו היום שום שטר חוב אחר בעולם ולכך כתבנו לפלוני זה הלוה שטר שימוש במעשה בית דין זה שהוא ביום פלוני שהוא כך וכך לבריאת עולם להיותו שובר בידו על כל שטר שיוציא פלוני בן פלוני עליו שהוא זמנו קודם מיום זה שיהא כל אותו שטר שיוציא עליו שזמנו קודם ליום זה בטל ומבוטל וחשוב כחרס הנשבר שאין בו ממש והוא פרוע לגמרי כי לא נותר לפלוני זה המלוה על פלוני זה הלוה שום שטר חוב או משכונה בעולם חוץ מאותו מעשה בית דין שעשינו לו תמורת השטר הנאבד אבל כל שטר אחר שיוציא על פלוני זה חוץ מן המעשה ב"ד ואותו השטר יהיה זמנו קודם שטר שימוש זה בטל ופרוע הוא לגמרי ולא יהא בו שום כח בעולם, ומה שהיה בפנינו אנו בית דין וראינו מן הדין חתכנו ופסקנו ביניהם כל תביעה ותרעומת וכתבנו לפלוני זה השטר שמוש זה להיות בידו לראיה ולזכות. וכששואלין למלוה אם יש לך על פלוני זה הלוה שום שטר אחר בעולם אלא אותו שטר הנאבד תחת ידינו והוא אומ' שאין לו שום שטר אחר זולתי הנאבד אותו עת כותבין הכי בשטר השמוש כמו שאמרנו לעיל ומתרין בו הוי יודע שאם יש לך עליו שום שטר חוב אחר ואין אתה מוציא אותו השתא לפנינו הרי אנו מבטלין אותו מעכשיו ולא תגבה בו לעולם לאחר כך, אבל הוא אומ' יש לי עליו שטר פלוני ופלוני מוציא(י)ן לפנינו ואנו כותבין אותן השטרות בשטר השימוש ואנו מזכירין שמותן וסך החוב שבהן ואומ' הכי אבל כל שטר אחר שיוציא פלוני זה המלוה על פלוני זה הלוה חוץ מן המעשה ב"ד שעשינו לו תמורת הנאבד ושטר פלוני ופלוני שהיה בידו אותו עת ממון כך וכך והראה אותו לפנינו כל שטרות אחרות זולתי אלו שזכרנו אם יהיו אותן השטרות אחרות שיוציא חוץ מאלו שזכרנו קודמות זמנן לזמן שטר השמוש בטלות הן ופרועות לגמרי אבל כל שטר שיוציא שיהא זמנו מאוחר לאחר זמן שטר השימוש קיים הוא כי בודאי אחר כך נעשה אותו השטר ודברים אלו שאנו כותבין ומאריכין בשטר שימוש זה בזמן שאין אנו יודעים בבירור זמן השטר הנאבד אבל אם אנו יודעים זמנו בפירוש הרי אנו כותבין הכי בשטר השימוש וחששנו שלא יבא לידי פלוני זה המלוה אותו שטר הנאבד מידינו ויגבה פעם שנייה ולכך כותבין לפלוני זה שטר שמוש שאם יוציא עליו פלוני המלוה שטר מזמן פלוני בכך וכך ממון ופלוני ופלוני עידיו הרי אותו השטר בטל ופרוע ולא יהא בו לגבות כי זה מעשה ב"ד המחודש כתבונו לפלוני המלוה במקומו לגבות בו ולכך אותו הנאבד בטל ופרוע הוא לגמרי.
והשטר השמונה וחמישים הוא שטר שמוש. והוא שטר (שנות בין) [שכותבין] בית דין במה שדנו ובמה שעשו ש[י]היה מונח אותו שטר השמוש ביד נאמן ואתה מוצא שטר שימוש זה על דרכים הרבה כפי מה שיצטרך לבית דין לעשותו עושין אותו. האחד מהן בשטרא דמירכסא יצטרך לבית דין לעשות כתב שימוש שיתנו ביד הלוה קודם שיכתבו השטר המחודש הנאבד שנותנין ביד המלוה והוא כמו שפירשנו לעיל בענין שטר י"ח שהוא שטרא דמירכסא. ויש לך שטר אחד שכותבין בית דין על האפטרופוס בסך עזבון הנפטר ומניחי' אותו אצל נאמן. ויש לך נמי שטר שימוש אחר שכותבין בית דין על מי שנפטר והניח אלמנה או בעל חוב ולא נמצא לו יורש וקיימא לן שאין אחד מישראל שאין לו גואלים חוץ מן הגר וזה שנפטר ודאי יש לו יורשים ואפי' בסוף העולם וכיון דהכי הוא משביעין את האלמנה או את הבעל חוב ומגבין להם את חובו ומה שנשתייר מן הנכסים לאחר פריעתן מניחין אותו בית דין אצל נאמן וכותבין (וכותבין) שטר שימוש בסך הממון שביד הנאמן וחותמין בו בית דין ומניחין אותו שטר שימוש ביד נאמן אחד עד שיבוא לו היורש ואם לא יבוא יהא מונח עד שיבוא אליהו ויודיע מי הוא היורש. וכן נמי אם ישבו בית דין והוצרך להם לעיין ולאחר הדבר בין מפני טירוף השעה בין מפני עיון הדין לעיין בדבר כותבין שטר שימוש על כך ולפי שהוא שטר שימוש נוהג על דרכים הרבה כפי מה שיזדמן לבית דין דבר לכתו' בו לכך לא כתבנו נוסח שטר שימוש מפני שהוא מתהפך לכמה לשונות לפי הצורך. ואם הוא שטר השימוש עיונא דדייניא כותבין הכי אנחנא דייני דחתימין לתחת כך הוא דאתא קדמנא פלוני בר פלוני לדינא וטען הדין פלוני התובע דאית ליה בידא דפלוני הנתבע כך וכך או ארעא פלונית ובגו הלין מיליא אתא שליטא ואנסיה לפלוני או אחדתתיה אשתא. ואם הוא עידן תפלה כותבין הכי ובתר כן מטא עידן קרית שמע או תפלה ופסקנא ואשתמיט הדין פלוני הנתבע ואזל באורחא, או אי איצטריך דינא לעיונא כותבין הכי ואחרניה לפסק דינא עד דמעיין ביה וכתבנא הלין מילי דאשתמישו בהון קדמנא ואחיתנא בבי דינא למיהוי לזכו ולראיה. ומאי דהוה קדמנא ביום פלוני לירח פלוני דהוא כך וכך לשנת פלונית כתיבנא וחתימנא ואחיתנא דינא.
<h2>דף קסט.</h2>
והשטר השלשים ושלש הוא שטר טירפא. והוא דאמור רבנן [קס"ט ע"א] כל טירפא דלא כתב בה קרעיניה לשטרא דמלוה לאו טירפא הוא וכבר פירשנו כל זה לעיל. וטירפא זו יש אחריה אדרכתא ושומא בזמן שגובה מנכסים משועבדים אבל בזמן שגובה מנכסים בני חורין אין שם טירפא כלל וכל זה מפורש לעיל באר היטב. וטירפא הוא שטר מעשה בית דין, ולשון טירפא הוא לשון טורף לקוחות והוא כגון ראובן שלוה מנה משמעון מניסן ועשה לו שטר חוב באותו מנה ומכר נכסיו בסיון או בתמוז ולא נשתייר לו כלום וכשהוציא שמעון שטר באב לא מצא לראובן כלום לא מטלטלי ולא משעבדי ממה לפרוע ממנו ומשביעין אותו ב"ד לראובן שאין לו כלום לא מקרקעי ולא מטלטלי לא תחת ידו ולא מופקד אצל חבירו ואחר כך מחזירין בית דין אחר מה שמכר לאחר זמן ההלואה ואחר האחרון שמוצאין למי שמכר באחרונה גובה ממנו שמעון זה את שטרו אם מספיק יפה ואם לא גובה משלפניו נפסד מיהו אין גובה ממנו שמעון זה אלא לאחר שבועה שנשבע כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים כמו שפירשנו במקומו ולאחר שמקיימין את שטרו בחותמיו קורעין ב"ד אותו שטר חוב של שמעון וכותבין לשמעון שטר טירפא על נכסי הלקוחות, וזהו נוסחה.
אנו בית דין החתומים למטה כך היה שהוציא לפנינו פלוני בן פלוני שטר מקויים בחותמיו מכך וכך דינרין שהיה לו על פלוני בן פלוני והוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת עדותן מכוונת ומקויימת כראוי וחזרנו על פלוני זה הלוה ולא מצאנו לו כלום ממה שיפרע ממנו פלוני המלוה את חובו והשבענוהו לפלוני זה הלוה שאין לו כלום לא מקרקעי ולא מטלטלי לא תחת ידו ולא מופקד אצל אחרים ממה שיפרע לפלו' חובו ואח"כ חזרנו על מה שמכר פלוני זה הלוה מעת שלוה מפלוני זה אלו הדינרין של שטר החוב ומצאנו שמכר לפלוני בן פלוני קרקע פלוני והיה זמן המכירה אחר זמן של שטר החוב והשבענו את פלוני זה המלוה שבועה כדין ליפרע מנכסים משועבדים ואחר כך קרענו שטר החוב (וכותבין) [וכתבנו] לו שטר טירפא שיטרוף ארעא פלוני' מיד פלוני הלוקח שכך פסקנא דינא על הדין פלוני הלוקח לשלומה להא ארעא לפלוני זה המלוה מפני שזמן מכירתו מאוחר אחר זמן הלואתו דהכי אמור רבנן [קע"ה ע"א] המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ואי בעי פלוני הלוקח לפרק הדין ארעא מפלוני המלוה שיפדנה ממנו בכך וכך דינרין הוו כתיבי בשטר החוב והחזקנו את פלוני זה המלוה שאם לא יפדנה פלוני הלוקח בכך וכך דינרין שתהא אותו קרקע שלו למכור להחזיר המותר ללוקח ואם לא ימכור אותה ליעבד בה כדתקון חכמים באדרכתא ושומא ובין כך יהיבנא ליה זמן להדין פלוני המלוה שיעמוד בידו הדין ארעא עד הדין זימנא שאם יפדה פלוני הלוקח בין כך מוטב ואם לאו נעביד בה מאי דאמור רבנן ואינש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם דהכין הוו קדמנא ביום פלוני לירח פלוני לשנת פלוני וחזי לנא מן דינא פסיקנא וכתיבנא וחתימנא ויהיבנא ביד פלוני דנן למיהוי בידיה לראיה ולזכות. ולהאי לוקח נמי כתבין בי דינא שטרא שימושא אחרינא היאך להוציאו מידו שדה פלונית בדין שמכר לו פלוני והוציאה מתחת ידו כך וכך בחוב שלוה פלוני זה המוכר ופדאם זה הלוקח בזה הסך ובעא מיננא (למי כתב) [למיכתב] ליה שטרא במה שיגבה מיד פלוני [שמכרה] לו היום או למחר בעת שימצא לו כלום זה הסך שפדאה ממנו דאחריותיה עליה ובעת שימצא לו כלום יגבה ממנו בכח שטר המכירה שבידו ובכח האי שטרא שימוש דבי דינא וחזי לנא בפירוש רבי' סעדיה גאון ז"ל דפירש כי האי שטר טירפא ללוקח הנטרף עושין אותן ולא למלוה הטורף וכבר כתבנו תורף דבריו לעיל. ואנן לעניות דעתין כתבינן מאי דסבירא לן ולא סמכינן בהאי מילתא אמאי דפרש רבי' סעדי' זצ"ל דאם איתא דהאי שטרא טירפא ללוקח הנטרף כותבין אותה ולא למלוה הטורף מאי טעמא אמרינן בשמעתא כל טירפא דלא כתי' ביה קרעיניה (לטירפא) [לשטרא] לאו טירפא הוא וכל אדרכתא דלא כתי' בה קרעיני' [לטירפא] לאו אדרכתא היא למשמע שלמלוה הטורף כותבין כל אלו השטרות וכבר ביארנו לעיל דרך הטירפא והאדרכתא פירוש מרווח.
השטר הא' היא אדרכתא. והיא שטר אדרכתא שכותבין בו למלוה על נכסי לוה לאחר שקורעין שטר חובו אם יש לו נכסים בני חורין ולאחר כתיבת האדרכתא מכריזין על שומת הנכסים וכותבין לו שטר שומא שמחליטין לו את הנכסים, וכבר פירשנו לעיל ענין אדרכתא וטופס דיליה פי' מבואר וזו היא שטר האדרכתא האמורה בכמה מקומות בתלמוד ועלה אמרינן בבבא מציעא בפר' המפקיד [ב"מ ל"ה ע"ב] ואימת אכיל פירי רב[ה] אמ' מכי מטיא אדרכתא לידיה אביי אמ' עדיו בחותמיו זכין ליה כלומ' משעה שחתמו על האדרכתא, רבא אמ' מכי שלמן [ימי] אכרזאתא. וגרסינן נמי בפר' גט פשוט [ב"ב קס"ט ע"א] אמ' רב נחמן כל טירפא דלא כתב בה קרעיניה לשטרא דמלוה לאו טירפא הוא, וכל אדרכתא דלא כתב בה קרעיניה לטירפא לאו אדרכתא הוא, וכל שומא דלא כתב בה קרעיניה לאדרכתא לאו שומא הוא. וזה שמקדים בכאן טירפא לאדרכתא בזמן שהוא גובה מנכסים משועבדים הוא בזמן שמוציאין בית דין ללוה נכסים בני חורין שיש לו שטר אדרכתא ואח"כ מכריזין ונותנין לו שטר שומא, אבל בזמן שלא נמצא לו נכסים בני חורין והוא גובה ממשעבדי כותבין לו בתחלה שטר טירפא ואחר שיטרוף הנכסים קורעין הטירפא וכותבין לו אדרכתא על הנכסים הללו ואח"כ קורעין את האדרכתא וכותבין לו שטר שומא וכבר פירשנו כל זה לעיל. והיה מן הדין שנחבר בספרנו זה שטר טירפא ואדרכתא ושומא בזו אחר זו אבל כדי להחזיר הסדר במקומן באלפא בית' דאל"ף בי"ת כתבינן לכי הכי, וגרסינן נמי ב... בבא קמא דנזיקין בפר' הגוזל ומאכיל [קי"ב ע"ב] אמ' רבא הלכתא מקיימינן את השטר שלא בפני בעל דין ואפי' עומד וצווח ואי אמ' קבעו לי זימנא דמייתי סהדי (ומדעינא) [ומרעינא] ליה לשטרא קבעינן לה ואי לא אתי נטרינן ליה שני וחמישי ושני ואי לא כתבינן פתחא עליה ומשמתינן ליה (חמשין) [תשעין] יומין תלתין יומין קמאי לא כתבינן אדרכתא על נכסי דילמא אזוזי קא טרח, תלתין יומין מציעאי לא כתבינן אדרכתא אנכסיה [דילמא לא אשכח למיזף וקא מטריח ומזבין, בתראי נמי] דאמרינן ההוא דקא זבן גופיה קא טרח אזוזיה מכאן ואילך ודאי כתבינן אדרכתא אניכסיה והני מילי דקא אשתמיט אשתמוטי ואמ' אתינא אתינא אבל אמ' לא אתינא לאלתר כתבינן אדרכתא אנכסים והני מילי אמקרקעי אבל אמטלטלי לא כתבינן מאי טעמא דילמא (שמיני) [שמיט] ואכיל להו ומייתי האייך סהדי ומרע ליה לשטרא וליכא לאישתלומי מיניה ואפי' אית ליה למלוה מקרקעי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי דחיישינן דילמא מיכספי הנך מטלטלי וליכא לאישתלומי מיניה וכד כתבינן אדרכתא (מרעינן) [מדעינן] להו והוא דמקריב כגון דאזיל שליחא בתלתא בשבא ואתי בארבע וקאי בחמשא בבי דינא. וגרסינן נמי בפר' שנים אוחזין בטלית [ב"מ ט"ז ע"ב] איתיביה ר' ירמיה לר' אבהו וכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר אמ' ליה ירמיה ברי לא כל מעשה בית דין שוין אלא שהוחזק כפרן אמ' רבא ומתוך שהוחזק כפרן חד זימנא תו לא פרע דילמא הדר ופרע. אמ' רבא (מתני) [מתני'] בשטרי חלטאתא ואדרכתא וכדר' זירא, נמצא עכשיו שבשני מקומות עושין למלוה או לנגזל מאדרכתא אחת על נכסי הלוה בעצמו בזמן שיש לו נכסים בני חורין או על הגזלן בעצמו, והשנייה בזמן שאין ללוה או לגזלן נכסי בני חורין והוא חזר על נכסים משועבדין שמכרו הלוה או הגזלן וגובה מן הלקוחות וזו האדרכתא בזמן שגובה מן הלקוחות אינה נעשית אלא אחר שטר הטירפא כדפרשי' לעיל.
וזהו נוסחו של שטר אדרכתא. אנו בית דין החתומין מטה כך היה שהוציא לפנינו פלוני ופלוני שטר חוב מקויים כראוי על פלוני מכך וכך ממון ומזמן כך וכך ואמרנו לו לפלוני הלוה פרע שטר חוב זה שעליך וקבענו לו שלשה זמני בית דין ולא פרע לו וקרענו שטר חוב שעליו וכתבנו לו לפלוני המלוה זה שטר הודרה והיא הקרוי אדרכתא על נכסי פלוני זה הלוה שיהא (שלינו) [שליט] זה המלוה ומורשה ומודרך לירד הנכסים אלו ולהחזיק בהן ולאכול פירותיהן ולהיותן שלו עד שיפרע לו פלוני הלוה כך וכך זוזים מאותו שטר החוב שהיה לו עליו או למוכרם או למשכנם בכדי ממון השטר חוב שהוציא לפנינו ולאכול פירותיהם ויצאותיהם הוא והבאים מכחו עד שיפרע פלוני הלוה הנזכר את החוב משלם ואיניש לא ימחה בידיה ולא ביד הבאים מכחו לפי שאנחנו בית דין החתומים למטה הורדנוהו והדרכנוהו והחלטנוהו בנכסים הנזכרים כדין וכשורה ושטר אדרכתא זו והורדה זו שהדרכנוהו ושהורדנו פלוני הנזכר על הקרקעות הנזכרי' שריר וקיים בריר וחזק ככל שטרי אדרכתות והורדות וחזוקין וקיומין קיימין דנהיגי בישראל העשויין כתיקון חכמים מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי ובלא שום תנאי בעולם ומה שראינו והסכמנו מן הדין כמו שנזכר לעיל בחדש אייר שנת ארבעת אלפים ותשע מאות ושבעים ושלשה למנין שאנו מונין כאן בברצלונה מתא דעל כיף ימא מותבא כתבנו וחתמנו ונתננו ביד ר' פלוני הנזכר להיות בידו וביד הבאים מכחו לראיה ולזכות. ובין בשטר זה ובין בכל השטרות צריך לכתוב בהן הזמן והמדינה שנעשית בה השטר כגון שמזכיר במתא פלוני' דעל מקום פלוני מותבא או דעל כיף ימא מותבא לפי מה שהוא המדינה והמקום וכדגרסינן גבי גיטא [גיטין כ"ז ע"א] ההוא גיטא דכת' ביה בשוורי מתא דעל רכס נהרא מותבה.
והשטר הס"ו הוא שטר שומא. והוא האמור עליה בפר' גט פשוט [ב"ב קס"ט ע"א] אמ' רב נחמן כל טירפא דלא כתי' ביה קרעיניה לשטרא דמלוה לא טירפא הוא וכל אדרכתא דלא כת' בה קרעיניה לטירפא לאו אדרכתא היא, וכל שומא דלא כת' בה קרעיניה לאדרכתא לאו שומא הוא וכבר פירשנו כל זה לעיל בענין שטר הראשון שהוא שטר אדרכתא ושטר השומא הוא שעושין אותה לאחר שעשו שטר האדרכתא כי בזמן שהוא מנכסים משועבדין עושין שטר טירפא ואחריה אדרכתא ואח"כ מכריזין ועושין השומא ובזמן שגובה מנכסים בני חורין עושין האדרכתא ומכריזין ואח"כ כותבין את השומא כמו שפירשנו לעיל בענין שטר אדרכתא. ופעמים שעושין שטר שומא על משכונה ידועה ואפי' אין לפניה שטר אדרכתא שעושין על חוב שמחוייב ראובן לשמעון בין בכתב בין בעל פה ואינו רוצה ראובן לפורעו שעושין לו בית דין שומא מקרקעות שלו כדי לגבות שמעון מהן כדי חובו על הדרכים שרואין ב"ד. ובסיעתא דשמיא אנו עתידין לפרש כל זה במקומו הראוי לו בהלכות שומא ולכך לא הארכנו כאן, ולעולם אין עושין שומא בין לאחר אדרכתא בין לאחר משכונה ידועה עד שמכריזין מקודם השומא ואח"כ עושין שומא, וכדתנן בערכין פ"ו [כ"א ע"ב] שום היתומים ל' יום ושום ההקדש ס' יום ומכריזין בבקר ובערב וכו', ואמרי' בגמר' מאי שנא בבקר ובערב אמ' רב יהודה בשעת הוצאת הפועלים ובשעת הכנסת הפועלים בשעת הוצאת הפועלים דאי איכא דני[חא] (חמרא) ליה למיזבן אמ' להו לפועלים זילו סיירו לה ניהלו בשעת הכנסת פועלים דנידכר דאמ' להו ניזיל ונישייליניה. תניא נמי הכי שום היתומים ל' יום ושום ההקדש ס' יום ומכריזין בבקר ובערב בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים או[מר] שדה פלונית בסימניה ובמצרניה כך היא יפה ובכך היא שומא כל הרוצה ליקח יבוא ויקח על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב את חובו דאיכא דניחא ליה באשה ואיכא דניחא ליה לבעל חוב איכא דניחא ליה באשה דשקלה על יד על יד ואיכא דניחא ליה בבעל חוב דמיקל בזוזי. [כ"ב ע"א] אמ' רב חסדא בא להכריז רצופים שלשים יום בשני ובה' שישים ואע"ג דכד חשיב להו מר (לימא) [ליומי] דאכרוזי לא הויא שישים [אלא] תמני סרי יומי כיון דמישכא שמעי אינשי. וגרסינן נמי בפר' אלמנה ניזונת [כתובות ק' ע"ב] אמ' אמימר משמיה דרב יוסף בית דין שמכרו בלא הכרזה נעשו כמו שטעו בדבר משנה וחוזרים נעשו ודאי טעו, דתנן שום היתומים שלשים יום ושום ההקדש ס' יום וכו', אי מההיא הוה אמינא שליח אבל בית דין לא קמ"ל דאפי' בית דין, ואין מכריזין אלא קרקעות של יתומים אבל לא העבדים והשטרות והמטלטלין אבל אם הוצרכו בית דין למכור מקרקע של יתומים לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבני בלא אכרזתא. וכי היכי דמכרזי בקרקע דיתומים כד שיימיהא יתיה בית דין בשומא לבעל חוב הכי נמי מכרזי בקרקע דשאר כל אדם כד שיימי יתיה בית דין בשומא מיהו הכרזה דשאר בני אדם דלאו יתומים אינון איכא מאן דאמ' דעבדינן השתא בהכרזה דידהו כדנהיגי בכל אתרא ואתרא ולא צריך כולי האי שלשים יום בהכרזה דיתמי. וגרסינן בפר' המפקיד [ב"מ ל"ה ע"א] ההוא גברא דאפקיד כיפי לחבריה אמ' ליה הב לי כיפאי אמ' ליה לא ידענא היכא אתנחתינהו אתא לקמיה דרב נחמן א"ל כל לא ידענא פשיעותא הוא זיל שלים לא שלם, אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה לסוף אישתכח כיפי (ואקוד) [ואיקור]. אמ' רב נחמן הדר כיפיה למאריה והדרא אפדנא למארה אמ' רבא הוה יתיבנא קמיה דרב נחמן ופירקן המפקיד (הזה) [הוה] אמינא ליה שילם ולא רצה לישבע ולא אהדר לי ולא מידי ושפיר עבד דלא אהדר לי מאי טעמא התם לא אטרחיה לבי דינא [הכא אטרחיה לבי דינא] דהא אגבי לאפדניה מיניה בעל כרחיה. לימא קסבר רב נחמן שומא הדרא לעולם לא שאני התם דשומא בטעות הוי דהא הוו כיפי מעיקרא. אמרי נהרדעי שומא הדרא עד תריסר ירחי שתא, אמ' אמימר אנא נהרדעי אנא וסבירא לי דשומא הדרא לעולם והלכתא שומא הדרא לעולם משום שנאמ' ועשית הישר בעיני י"י. פשיטא שמו לה לבעל חוב ואזל איהו ושמא לבעל חוב דידיה אמ' ליה לא עדיפת מגברא דאתית מחמתיה זבנא אורתא יהבה במתנה (הוי) [הני] אדעתא דארעא נחות ולאו אדעתא דזוזי נחות ולא הדרא. שמו לה לאינתתא ואינסיבא בעל בנכסי אשתו לוקח הוי לא מיהדר ולא מהדרינן ליה דאמ' ר' יוסי בר' חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מידי הלקוחות. אגבייה איהו מדעתיה בחובו פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמ' הדרא וחד אמ' לא הדרא מאן דאמ' לא הדרא דהא מדעתא דנפשיה אגבייה והא זביני מעליא הוא. ומאן דאמ' הדרא סבר [לא מדעתיה דנפשיה אגבייה] ולאו זביני מעליא היא והאי דאגבייה ולא אתא לבי דינא מחמת כיסופא הוא דאגבייה וקיימ' לן דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל הילכך אי אגבייה הלוה למלוה מדעתיה דנפשיה שלא בבית [דין] לא הדרא. מאימת אכיל פירי הוא דיהבינן ליה בשומא אמ' רבה מכי מטיא אדרכתא לידיה אביי אמ' עידיו בחותמיו זכין לו רבא אמ' מכי שלמא אכרזתא וקיימ' לן כרבא.
וזהו נוסח שטר שומא. אנו בית דין החתומין למטה כך היה שבא לפנינו פלוני בן פלוני והוציא לפנינו שטר חוב מקויים כראוי מכך וכך דינרין שהיה לו על פלוני בן פלוני והוזקקנו לעדותן של עדים ונמצא עדותן מכוונת ומקויימת כראוי וחזרנו על פלוני זה הלוה ולא מצאנו לו כלום ממה שיפרע ממנו פלוני המלוה את חובו ומצאנו שמכר לפלוני אחר זמן הלואה זה שדה פלונית ועשינו בו סדר הדין כולו בשטר הטירפא ואחר כך קרענו אותו שטר טירפא ועשינו לו סדר אדרכתא ובתר כן בעא מיננא הדין פלוני למישם ליה בזוזי הדא ארעא דכתיבנא באדרכתא ואחר כך קרענא שטר האדרכתא והכריזו שלוה לו כראוי על שדה זו ולא עלו דמיה לכך וכך דינרי' ושדרנא מבי דינא אינשי מהימנא ודבקיאין בשומא ושמו ליה הדין ארעא בכך וכך זוזי והרי היא דיליה למיכל פירותיה בלא נכיתא ובהיתרא ולמיעבד בארעא דא כל רעות נפש[י]ה לזבונה ולאורתא ולמיהבה במתנה ולמבניה (ולמשתריה) [ולמסתריה] ולשוויי אריסי וחכירי ושתלי ואינש לא ימחי בידיה מן יומא דנן ולעלם לא הדין פלוני דהוה דיליה מקודם ולא ירתוהי ולא הדין פלוני דטריפנא ליה מיניה בדינא ולא אינש אחרינא מעלמא דהכי הוה איתפסק דינא קדמנא אנחנא דייניא דחתימין לתתא ועבדנא ביה כוליה סידרא דדינא כדאחזו לנא מן שמיא ולא עוד אלא דאלו אתא איניש מעלמא וטריף לה מהדין פלוני דשיימנא ליה בדינא אחריותיה על הדין פלוני דהוה מקודם לכן משתכח ליה מידי במה לאפרועי מיניה. ומאי דהוה קדמנא אנחנא דייני ושיימנא ליה כדחזי ביום פלוני לשנה פלונית כתיבנא וחתימנא ויהיבנא בידיה לראיה ולזכות והכל שריר וקיים.
ואם זה בעל חוב גובה מנכסים בני חורין כותבין הכי. אנו בית דין החתומין למטה כך היה שבא לפנינו פלוני בן פלוני והוציא לפנינו שטר חוב מקויים כראוי מחזיק כך וכך זהובים שהיה לו על פלוני והוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת עדותן מכוונת ומקויימת כראוי וחזרנו על פלוני זה הלוה ולא מצאנו לו ראוי לפרוע לזה החוב אלא שדה פלוני ועשינו בו הדין כולו בשטר האדרכתא ואחר כך קרענו אותו שטר האדרכתא והכריזו לו שלוחינו כראוי על שדה זו כולה כיון שהוא גוביה מיניה דידיה. ואם הוא נמי שומא לבדה כגון שאין לפניה אדרכתא כלל אלא שהיה ממושכן בידו אותה שדה ועושין לו ב"ד שומא ממנו על הדרכים הידועים שכותבין עליהם השומא לבדה בלא שטר לפי שאין זה מקומו להאריך כאן, ובסייעתא דשמיא אנו עתידין לפרשו לפנינו בהלכות השומא.
<h2>דף קע:</h2>
והשטר האחד וששים הוא שטר שובר. וכבר פירשנו לעיל בענין סמפון שאעפ"י שהשובר והסמפון אחד הם מה בין שובר וסמפון, והשובר הוא נעשה על שטר חוב שנאבד שכותבין עליו שובר כי אולי שמא ימצא היום או מחר ויתבעוהו היורשין או הוא בעצמו ונעשה נמי על מי שהוא במדינה אחרת ואין שטר חובו אצלו ופורע הלווה ממונו שכות' לו שובר על השטר עד שילך למדינתו ויחזירנה לו. ונעשה נמי על מי שפרע מקצת חובו וכותב השטר אצל המלוה שכותב לו שובר במקצת שפרע לו ואעפ"י שהוא דבר זה פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי הא קיימא לן דכותבין שובר וכדתנן בפ' גט פשוט [ב"ב ק"ע ע"ב] מי שפרע מקצת חובו ר' יהודה אומ' יחליף ר' יוסי אומר יכתוב שובר, אמ' ר' יהודה נמצא זה צריך להיות שומר שוברו מן העכברים אמ' לו ר' יוסי וכן יפה לו ואל ירע כחו של זה, ומסקנא דכותבין שובר אמר רב הונא בריה דרב יהושע אפי' למאן דאמ' כותבין השובר הני מילי אפלגא אבל אכולה לא ולא היא אכולה נמי כתבינן כי הא דרב יצחק בר יוסף וכו'.
וזהו נוסח שטר שובר. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בר פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בר פלוני להיות בידו לזכות מחמת שכבר נשתלמתי ממנו כך וכך דינרין שהוא חייב לי מזמן פלוני ולא נשתייר לי אצלו לא משוה זוז ולמעלה ולא משוה זוז ולמטה אלא הכל נשתלמתי ממנו עד גמירא ואותו השטר שהיה לי עליו מסך זה ומזמן פלוני בכל מקום שהוא שתמצא פרוע הוא ובטל לגמרי וכל מי שיבוא מארבע רוחות העולם בן ובת אח ואחות רחוק וקרוב יהודי וארמאי יורש ונוחל אכיל נכסי ופרע חובותי דאתי ברשותי ושלא ברשותי בהרשאתי ושלא בהרשאתי דיקום ויטעון ויהגה ויערער וישתעי שום דינא ודברים בעולם על פלוני זה או על הבאים מכחו מחמת אותו שטר חוב שנזכר שנטלתי ממנו זה הממון הנזכר יהיו דבריו בטלין ומבוטלין וחשובין למנא דחסף תביר דלית ליה ממשא וכל שטר וזכות שיצא מתחת ידי או מתחת ידי יורשי אחרי על פלוני זה או על הבאים מכחו מחמת אותו שטר יהיו שביתין פסולין בטלין קרועין ומקורעין לא שרירין ולא קיימין כי באותו שטר פרוע הוא לגמרי בכל מקום שהוא והרי הוא בטל ומבוטל וכל מודעי ותנאי ומודעי דמודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי עד סוף כל מודעי שמסרתי ושעתיד אני למסור על שובר זה בטלין ומבוטלין בכל לישני ודבורי דמבטלין בהון רבנן מודעי ותנאי. ואיכא נמי מאן דכתי' ביה הכי וכולן מכרתים לפלוני זה בפרוטה, וכך אמ' לנו פלוני דנן אחריות וחומר שובר זה קבלתי עלי ועל יורשי אחרי דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי שוברא אלא כאחריות וחומרי כל שטרי שוברין והודאות וקבלות דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם כדת וכהלכה. וקנינא מפלוני זה לפלוני זה בכל מאי דכתיב ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה, ומה שהיה בפנינו וכו' עד והכל שריר וקיים. ואם הוא שובר במקצת השטר כותבין בו הכי מחמת שבטלתי וקבלתי ממנו מאותו שטר פלוני שהיה לו עלי מחזיק כך וכך דינרין ועכשיו נטלתי מאותן הדינרין כך שיעור חצי השטר או שלישיתו או כפי מה שהוא הסך והרי הוא נבטל לגמרי שעבוד חצי אותו השטר שהיה לי עליו ולא יהא כח באותו השטר לגבות ממנו ומיורשיו לא הוא ולא יורשיו אלא חצי סך השטר כי החצי הסך האחר פרע לי אותו השטר מעכשיו לגמרי ולכך אני מבטל בפניכם בקנין גמור חצי השטר והרי הוא בטל ופרוע ולא יהא כח באותו המחצית הפרוע לעולם וכו' עד סוף השטר.
<h2>דף קעג.</h2>
והשטר הכ"ח הוא שטר זביני שטרא. והוא כגון ראובן שיש לו שטר חוב על שמעון ממאה דינרין והוא רוצה למוכרו ללוי בין במאה דינרין שהוא חייב לו בין בפחות כ"ש בזמן שמוכר ראובן בעל השטר אותו השטר ללוי והוא צריך למכור לו אותו השטר שהיה לו על שמעון ולכתו' לו על אותו שטר חוב שטר מכירה שאם מסר לו השטר ולא כתב לו שטר מכירה או כתב לו שטר מכירה ולא מסר לו אותו השטר לא קנה לוי עד שיכתוב לו שטר מכירה וימסור לו השטר חוב, זה כולו מפורש לקמן. וכדגרסינן בהמוכר את הספינה [ב"ב ע"ו ע"ב] אמ' רב פפא מאן דמזבין ליה שטרא לחבריה צריך למיכתב קני לך הוא וכל שיעבודא דאית ביה. אמר רב אשי אמרית לשמעתא קמיה דרב כהנא [א"ל] ואי לא כתי' הכי לא קני אטו לצור על פי צלוחיתו הוא צריך אין לצור ולצור. [ע"ז ע"א] אמ' אמימר הלכתא אין אותיות נקנות במסירה אמ' ליה רב אשי לאמימר גמרא או סברא אמ' ליה גמרא רב אשי אמר סברא נמי הוא מילי נינהו ומילי במילי לא מקנין ואע"ג דלא מקנין במסירה ע"ג קרקע מיקנין דהא מטבע לא מקני בחליפין ועל גב ארעא מקני כי הא דרב פפא הוו ליה תליסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו לרב שמואל בר אחא אגב סיפא דביתיה כי אתא נפק לאפיה עד תווך. ועל האי שמעתא ופסקיה דאמימר סמכינן וכוותיה עבדינן (ולא סמכינן) דגרסינן בגט פשוט [שם קע"ג ע"א] תניא אחד מן האחין ששטר חוב יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה שאביו נתנו לו וראיה בשטר ולא בעדים דקימ' לן אין אותיות נקנות במסירה וכו' וזה מפורש לקמן.
וזה נוסח שטר מכירת שטר. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בר פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בר פלוני להיות בידו לזכות מחמת שרציתי ברצון נפשי ושלא באונס כלל כי אם בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ונטלתי וקבלתי ממנו כך וכך דינרין ומסרתי להם כל כח וזכות ושעבוד שיש לי באותו שטר חוב שיש לי על פלוני מחזיק כך וכך דינרין ומסרתי לו אותו שטר חוב בפניכם ומכרתיו לו בדינרין אלו מכירה גמורה חתוכה וחלוטה דלא להשנאה ביה ודלא למהדר מיניה לעלם ויהיבנא ליה ומשלמ[נ]א ליה (ולי) ולירתוהי בתרוהי ואין מי ימחה בידו ולא בידי הבאין מכחו שבלב שלם עשיתי לו מכירה זו מעכשיו בלא שום שיור בעולם לא לי ולא לבאין מכחי ומעכשו ילך פלוני זה ויזכה ויקנה שטר חוב זה הוא וכל שיעבודא דאית ביה ויתבענו מפלוני בעל חובי ויגבנו לעצמו כי לא נשתייר לי בו שום תפיסה וזכות בעולם כי מעכשו נסתלקתי משטר חוב זה ומסרתיו לפלוני זה ומכרתיו לו מכירה גמורה כדי שיתבענו מפלוני בעל חובי ויהיה ידו כידי ועשייתו כעשייתי ופטורו כפטורי כי לא נותר לי בו שום תפיסה גבו ולא נשתייר לי אצל פלוני זה מדמי מכירה זו (ו)לא מזוז ולמעלה ולא מזוז ולמטה כי הכל קבלתי ממנו משלם ומכירה זו שעשיתי לפלוני משטר חוב זה שהיה לי על פלו' בלב שלם ובדעת מכוונת וביישוב הדעת עשיתיה לו לגמרי והיה לו כל זה החוב שבשטר על פלוני בעל חובי ולא יהא לי רשות היום או למחר לאיערומי לא לי ולא ליורשי ולמימר לפלוני דנן בעל חובי ולא ליורשיו עיינתי בחושבנאי ולא פש לי גבך מידי משום שבדעת מכוונת וברורה אני מודה בפניכם שלא גביתי משטרי זה כלום והרי שטר כתוב וחתום אצלי ואני מוכרו ומוסרו לפלוני זה על דעת כך ואם שמא חס ושלום הייתי מוחל אני או יורשי לפלוני זה בעל חובי או ליורשיו קנו ממני מעכשיו שאשלם אותו במיטבא אני ויורשי לפלוני זה שאני מוכרו לו או ליורשיו וכל מי שיבא מארבע רוחות העולם בן או בת וכו' דיקום ויטעון ויהגה וישתעי ויערער שום דין ודברים בעולם על פלוני זה או על הבאים מכחו כדי לבטל מכירה זו שעשיתי לו משטר זה יהיו דבריו בטלין ומבוטלין וחשובין כחרס הנשבר שאין בו ממש וכל כתב וקיום כתוב בכל לשון שיצא על שמי ושלא על שמי מכירה על מכירה זו כדי לבטלה כולה או מקצתה יהא אותו כתוב וקיום בטל ומבוטל וחשוב כחרס הנשבר שאין בו ממש ולא יהא בו כח לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם ועלי ועל יורשי אחרי לפצות ולהדיח ולסלק מעליו כל ערעורין שבעולם ולהעמיד מכירה זו העמדה גמורה בחזקתו ובחזקת הבאים מכחו בלא שום פסידא בעולם וכל מודעי ומודעי [דמודעי] ומודעי דנפקי מגו מודעי עד סוף כל מודעי וכו' ואחריות וחומר שטר מכירה זו קבלתי עלי ועל יורשי אחרי כאחריות וחומר כל שטרי זבינין דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וקנינא מפלוני בר פלוני זה בכל מאי דכתי' ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה, ומה שהיה בפנינו וכו', והכל שריר וקיים.
ואיכא נמי מאן דבעי למימר מאי דכת' להאי שטרא דזביני דשטרא במתנה אגב ארבע אמות קרקע קרובה להיות שטר הרשאה ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. מיהו אי כתיב לה הכי קני לה נמי הנכתבת לו כדאמרינן לעיל ואע"ג דאין אותיות נקנות במסירה אגב קרקע מקנין וכו'. והאי דכתבינן לעיל בהאי נוסחא דשטרא ואם שמא חס ושלום הייתי מוחלו אני ויורשי לפלוני זה בעל חובי או ליורשיו קנו ממני מעכשו שאשלם אותו במיטבא וכו', יש מי שאומ' שצריכין העדים לשאול זה האחריות בפירוש מן המוכר בעת הקנין ואם לא שאלוהו אין כותבין הכי ויש שאומרין שאין צריכין לשאול שזה דומה לאחריות של שטרי הלואה ומקח וממכר שהוא טעות סופר ואין העדים צריכין לשאול עליו ומנא לן שאם ימחלנו לבעל חובו שאחריותו עליו דגרסינן בכתובות בפר' הכותב [כתובות פ"ו ע"א] גופא אמ' שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל אמ' רב הונא בריה דרב יהושע ואי פקח הוא מקרקש ליה זוזי וכתיב ליה שטרא בשמיה, אמ' אמימר ומאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה מיניה דמוחל שטרא מעליא ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה נמי דמי ניירא בעלמא. אכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה (בבשורא) [ככשורא] לצלמי והלכתא כוותיה.
<h2>דף קעג:</h2>
והשטר החמשה והחמישים הוא שטר קבלנותא. והוא כמו שטר הערבות מיהו יש חילוק בין ערב לקבלן כי הערב אין יכול המלוה לפרוע מן הערב אם יש נכסים ללוה וכדתנן בסוף פר' גט פשוט המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב ואם אמ' לו ע"מ שאפרע ממי שארצה תחלה יפרע מן הערב. רשב"ג אומ' אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב ואמסקנא תריץ בגמר' להא מתני' הכי חסורי מחסרא והכי קתני המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב ואם אמ' לו על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב במה דברים אמורים שאין נכסים ללוה אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב. וקבלן אעפ"י שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן. רשב"ג אומ' אם יש נכסים ללוה אחד זה ואחד זה לא יפרע מהם, וליתה לרשב"ג דאמ' רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה ערב הא דאמרן הילכך הלכתא כתנא קמא דקבלן אעפ"י שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן. וכת' הגאון רבי' יצחק זצ"ל הכי והדין כללא דאמרינן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ וכו' לאו דוקא דלא אמרינן הלכה כרשב"ג עד דאיכא טעמא. והלשון שבין הערב לקבלן ערב הוא כגון שאמ' הלוהו ואני ערב הלוהו ואני פורע הלוהו ואני חייב הלוהו ואני נותן. והקבלן הוא כגון שאומ' לו תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני נותן, וכדגרסינן נמי בפר' גט פשוט [קע"ד ע"א] אמ' רב הונא הלוהו ואני ערב הלוהו ואני פורע הלוהו ואני חייב הלוהו ואני נותן [כולן לשון ערבות הן], תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן כולן לשון קבלנות הן. איבעיא להו הלוהו ואני קבלן תן לו ואני ערב מאי, ר' יצחק אמ' לשון ערבנות ערבות לשון קבלנות [קבלנות כלומר הלוהו ואני קבלן] קבלן, [תן לו] ואני ערב [ערב]. רב חסדא אמ' כולן לשון קבלנות הן חוץ מהלוהו ואני ערב, רבא אמ' כולן לשון ערבות הן חוץ מתן לו ואני נותן. אמ' ליה מר בר אמימר לרב אשי הכי אמ' (רבא) [אבא] תן לו ואני נותן אין (המלוה) [למלוה] על הלוה כלום ולא היא לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא המלוה ויתן בידו של ערב. מדאמ' רבא תן לו ואני נותן קבלן, ואמ' אמימר תן לו ואני נותן אין למלוה על הלוה כלום מכלל דקבלן דקאמ' רבא אי בעי מלוה למתבעיה ללוה מצי למתבעיה. וכת' הגאון רבי' יצחק ז"ל הכי ושמעינן מינה דקבלן תרי גווני נינהו איכא קבלן דגבי (מ)מלוה ממאן דבעי ואיכא קבלן דלית למלוה על הלוה כלום, תן לו ואני נותן הוא ניהו קבלן [דאית ליה לאפרועי ממאן דבעי. נשא ונתן ביד היא ניהו קבלן] דלית ליה למלוה על הלוה כלום תן לו ואני פורע תן לו ואני קבלן תן לו ואני חייב מסתברא לן דהלכתא כרבא דאמ' כולן לשון ערבות הן. ורבוואתא קמאי פסקו הלכתא כרב הונא דאמ' כולן לשון קבלנות הן. והגאון ר' שמואל בן חפני כתב [ב]ספר הערבות שחיבר הכי, שער באי זו דבור ובאי זה לשון תתקיים הערב[ות] ויהיה הערב משועבד תדע שאתה מוצא לשון הערבות תתקיים בארבעה לשונות. הראשון כגון שאמ' הערב למלוה הלוהו ואני ערב. השני כגון שאמ' לו הלוהו ואני פורע. הג' כגון שאמ' לו הלוהו ואני חייב או הדומה בלשון שהוא מלשון חובה על עצמו. הד' הלוהו ואני נותן כדגרסינן אמ' רב הונא הלוהו ואני ערב [הלוהו ואני פורע] הלוהו ואני חייב הלוהו ואני נותן כולן לשון ערבות הן. ותדע דאלו הארבע לשונות שמתקיימות בהן הערבות אתה מוצאן על שני עניינים הענין הראשון כגון אחד מד' לשונות הללו על ממון ידוע כגון שאמ' הלוהו אלף זוז ואני פורע מאחר שנודע בתחלה כמה היה ההלואה. הענין השני כגון שאמ' בתחלה כל מה שיטול פלוני ממך הלוהו ואני ערב לך דאע"ג דבשעת הערבות לא אמ' אלא הלוהו ואני ערב הוה ליה כאילו פירש בפירוש כל מה שאתה מלוהו אני ערב מאחר שנודע בתחלה. שער ג' באי זה לשון הוי עליו תורת קבלן, תדע שהלשון נופל בו שם קבלנות הוי בארבע לשונות. הראשון כגון שאמ' לו תן לו ואני קבלן, השני תן לו ואני פורע, הג' תן לו ואני חייב, הד' תן לו ואני נותן כדגרסינן תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב [תן לו ואני נותן] כולן לשון קבלנות הן. ואתה מוצא אלו הלשונות שמוצא אותן על שני עניינים כגון שהוא על דבר ידוע ואומ' תן כך וכך ואני קבלן או כגון שאומ' כל מה שאתה נותן לו אני קבלן דבשניהם יתקיים. וכבר שאלו בתלמוד על שני עניינים אחרים אם הם בתורת ערבות או בתורת קבלנות דאיבעיא להו הלוהו ואני קבלן תן לו ואני ערב מאי, ונפלו על זו הבעיא (ו)שלשה דעות הראשון הלוהו ואני קבלן יש בו תורת קבלנות, תן לו ואני ערב יש בו תורת ערבות כדגרסינן אמ' ר' יצחק לשון ערבות ערבות לשון קבלנות קבלנות. השני רב חסדא אמ' כולן לשון קבלנות הן לבד מהלוהו ואני ערב. הג' הוא דברי רבא והיא הלכה למעשה רבא אמ' כולן לשון ערבות הן לבד מתן לו ואני נותן ואע"ג דגרסינן לבתר הכי אמ' ליה מר בר אמימר הכי אמ' אבא תן לו ואני נותן אין ל[מ]לוה כלום על ה(מ)לוה הרי כבר נתבטלו דברי מר בר אמימר דאסקינן ולא היא לא מיפטר ליה מיניה עד שישא ויתן ביד. שער ד' דכמה פנים יתחלק ערב מקבלן תדע שעד שלשה עניינים אתה מוצא חלוקתן הראשון שמו של זה אינו כשמו של זה זה נקרא קבלן וזה נקרא ערב. השני באי זה לשון יהיה זה כתורת ערב ובאי זה לשון יהיה זה בתורת קבלן הוא כמו שפירשנו דהלוהו ואני ערב הוי מן הלשונות שהוא בתורת [ערב וכו'] קבלן. הג' תורתו של זה אינו כתורתו של זה ומשפטיהן אינן שוין תדע שהערב היכא שיש ללוה שעבוד נכסים ממה שיכול המלוה לפרוע את חובו אין למלוה שיפרע מן הערב כל זמן שיש ללוה אבל היכא שהוא קבלן יש לו לפרוע מן הקבלן היכא שרוצה ליפרע ממנו ואעפ"י שיש נכסים ללוה והני מילי היכא שהתנה בשעת מעשה ואמר על מנת שאתבע ממי שארצה או מן הלוה או מן הקבלן התם הוא דיכול לפרוע מן הקבלן ואעפ"י שיש נכסים ללוה וכדגרסינן אמ' רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שאנו אלא שאין נכסים ללוה וכו', ומשום הכי החמירו בזה הענין לזה קבלן לפי שהערב (עוקר) [עיקר] ההלואה קבעה אצל הלוה דקאמר הלוהו אבל אני ערב באותו הלואה שאתה מלוה אבל הקבלן עשה את הלוה כאלו הוא שלוחו דקאמ' לו תן לו ואני נותן. והקבלן בשעת מתן מעות הוא כיון שאמ' לו ואני קבלן ועיקר קבלן בשעת מתן מעות הוא ואינו צריך קנין כיון שהוא בשעת מתן מעות מיהו אם נעשה לו קבלן [שלא] בשעת מתן מעות ובקנין משתעבד דלא גרע מערב שהרי הערב שהוא פחות מן הקבלן אעפ"י שהוא שלא בשעת מתן מעות אם הוא בקנין משתעבד וכל שכן הקבלן.
וזהו נוסח שטר קבלנות. יודעים אנו עדים החתומים למטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בן פלוני הוו עלי עדים וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בן פלוני להיות (להיות) בידו לזכות מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ובעין יפה נעשיתי לו קבלן גמור עבור פלוני בן פלוני שלוה ממנו כך וכך דינרין והוא לא נתנם לו אלא בדבורי ובמצותי שאמרתי לו תחלה תן לו ואני קבלן גמור ועל דבר זה שנעשיתי לו תחלה קבלן גמור נתן פלוני המלוה הממון וקבל עליו לפרעו לו לזמן פלוני ואם לא יפרע לו פלוני הלוה זה הממון לזמן פלוני אתננו לו אני לאלתר בלא שום סירוב ועיכוב בעולם כי כן נעשיתי לו קבלן גמור וקבלתי עלי לפרעו לו לזמן זה ואם לא ירצה פלוני זה המלוה לא יתבע הלוה לעולם אלא אותי יתבע תחלה ואני אפרע לו ממונו לאלתר משלם לזמן שקבלתי עלי, ואם שמא חס ושלום הייתי מעכב לזה הזמן הנזכר שקבלתי עלי לפרעון מיד יהא רשאי לכופני ולנגשני בין בדיני ישראל בין בדיני אומות העולם ויהא רשאי להתלות בשלטון ולהשחיד ולהפסיד עלי בקנסות ובשחדים וכל שוחד ושכירות שיתן על סרבנותי או על סרבנות הבא מכחי יוציא ממני ומן הבא מכחי הכל משלם והקרן שלו קיים ויהא רשאי לקנסני ולצערני על כל פעם ופעם שאסרב לו עד שאפרע לו את שלו משלם ויהא רשאי לתבוע אחר כל מה שימצא לי בעולם עד שיגבה ממני ומן הבאים מכחי ומכל מה שימצא לנו משלם עד פרוטה האחרונה והוא נאמן בדיבורו ואחריות וחומר שטר קבלנות זה קבלתי עלי ועל יורשי אחרי כאחריות וכחומר כל שטרי זה דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מפלוני בר פלוני זה לפלוני בר פלוני זה בכל מאי דכתיב ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה. ומה שהיה בפנינו ביום פלוני לירח פלוני בשנת פלונית למנין שאנו מונין כאן במתא פלונית כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו לראיה ולזכות והכל שריר וקיים. ואם הוא בקבלנות בקנין ושלא בשעת מתן מעות כותבין בה וקנו ממנו וכו' וכל שופרא דשטרא ואין מזכירין שם בשעת מתן מעות.
<h2>דף קעה.</h2>
והשטר השלשים ושלש הוא שטר טירפא. והוא דאמור רבנן [קס"ט ע"א] כל טירפא דלא כתב בה קרעיניה לשטרא דמלוה לאו טירפא הוא וכבר פירשנו כל זה לעיל. וטירפא זו יש אחריה אדרכתא ושומא בזמן שגובה מנכסים משועבדים אבל בזמן שגובה מנכסים בני חורין אין שם טירפא כלל וכל זה מפורש לעיל באר היטב. וטירפא הוא שטר מעשה בית דין, ולשון טירפא הוא לשון טורף לקוחות והוא כגון ראובן שלוה מנה משמעון מניסן ועשה לו שטר חוב באותו מנה ומכר נכסיו בסיון או בתמוז ולא נשתייר לו כלום וכשהוציא שמעון שטר באב לא מצא לראובן כלום לא מטלטלי ולא משעבדי ממה לפרוע ממנו ומשביעין אותו ב"ד לראובן שאין לו כלום לא מקרקעי ולא מטלטלי לא תחת ידו ולא מופקד אצל חבירו ואחר כך מחזירין בית דין אחר מה שמכר לאחר זמן ההלואה ואחר האחרון שמוצאין למי שמכר באחרונה גובה ממנו שמעון זה את שטרו אם מספיק יפה ואם לא גובה משלפניו נפסד מיהו אין גובה ממנו שמעון זה אלא לאחר שבועה שנשבע כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים כמו שפירשנו במקומו ולאחר שמקיימין את שטרו בחותמיו קורעין ב"ד אותו שטר חוב של שמעון וכותבין לשמעון שטר טירפא על נכסי הלקוחות, וזהו נוסחה.
אנו בית דין החתומים למטה כך היה שהוציא לפנינו פלוני בן פלוני שטר מקויים בחותמיו מכך וכך דינרין שהיה לו על פלוני בן פלוני והוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת עדותן מכוונת ומקויימת כראוי וחזרנו על פלוני זה הלוה ולא מצאנו לו כלום ממה שיפרע ממנו פלוני המלוה את חובו והשבענוהו לפלוני זה הלוה שאין לו כלום לא מקרקעי ולא מטלטלי לא תחת ידו ולא מופקד אצל אחרים ממה שיפרע לפלו' חובו ואח"כ חזרנו על מה שמכר פלוני זה הלוה מעת שלוה מפלוני זה אלו הדינרין של שטר החוב ומצאנו שמכר לפלוני בן פלוני קרקע פלוני והיה זמן המכירה אחר זמן של שטר החוב והשבענו את פלוני זה המלוה שבועה כדין ליפרע מנכסים משועבדים ואחר כך קרענו שטר החוב (וכותבין) [וכתבנו] לו שטר טירפא שיטרוף ארעא פלוני' מיד פלוני הלוקח שכך פסקנא דינא על הדין פלוני הלוקח לשלומה להא ארעא לפלוני זה המלוה מפני שזמן מכירתו מאוחר אחר זמן הלואתו דהכי אמור רבנן [קע"ה ע"א] המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ואי בעי פלוני הלוקח לפרק הדין ארעא מפלוני המלוה שיפדנה ממנו בכך וכך דינרין הוו כתיבי בשטר החוב והחזקנו את פלוני זה המלוה שאם לא יפדנה פלוני הלוקח בכך וכך דינרין שתהא אותו קרקע שלו למכור להחזיר המותר ללוקח ואם לא ימכור אותה ליעבד בה כדתקון חכמים באדרכתא ושומא ובין כך יהיבנא ליה זמן להדין פלוני המלוה שיעמוד בידו הדין ארעא עד הדין זימנא שאם יפדה פלוני הלוקח בין כך מוטב ואם לאו נעביד בה מאי דאמור רבנן ואינש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם דהכין הוו קדמנא ביום פלוני לירח פלוני לשנת פלוני וחזי לנא מן דינא פסיקנא וכתיבנא וחתימנא ויהיבנא ביד פלוני דנן למיהוי בידיה לראיה ולזכות. ולהאי לוקח נמי כתבין בי דינא שטרא שימושא אחרינא היאך להוציאו מידו שדה פלונית בדין שמכר לו פלוני והוציאה מתחת ידו כך וכך בחוב שלוה פלוני זה המוכר ופדאם זה הלוקח בזה הסך ובעא מיננא (למי כתב) [למיכתב] ליה שטרא במה שיגבה מיד פלוני [שמכרה] לו היום או למחר בעת שימצא לו כלום זה הסך שפדאה ממנו דאחריותיה עליה ובעת שימצא לו כלום יגבה ממנו בכח שטר המכירה שבידו ובכח האי שטרא שימוש דבי דינא וחזי לנא בפירוש רבי' סעדיה גאון ז"ל דפירש כי האי שטר טירפא ללוקח הנטרף עושין אותן ולא למלוה הטורף וכבר כתבנו תורף דבריו לעיל. ואנן לעניות דעתין כתבינן מאי דסבירא לן ולא סמכינן בהאי מילתא אמאי דפרש רבי' סעדי' זצ"ל דאם איתא דהאי שטרא טירפא ללוקח הנטרף כותבין אותה ולא למלוה הטורף מאי טעמא אמרינן בשמעתא כל טירפא דלא כתי' ביה קרעיניה (לטירפא) [לשטרא] לאו טירפא הוא וכל אדרכתא דלא כתי' בה קרעיני' [לטירפא] לאו אדרכתא היא למשמע שלמלוה הטורף כותבין כל אלו השטרות וכבר ביארנו לעיל דרך הטירפא והאדרכתא פירוש מרווח.
והשטר השלושים וארבע הוא שטר יזפאתא. והוא שטר חוב שהוא קרוי קיום שאינו לא משכנתא סתם ולא אפותיקי אלא שטר חוב בעלמא שהוא קיום סתם והוא מלוה בשטר שגובה בה מן היתומים ומן הלקוחות ובשבועה ועל הדרכים שפירשנו בהלכות שבועות וזהו נוסחה. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בן פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בן פלוני מחמת שרציתי ברצון נפשי בלא שום זכר אונס כלל ונטלתי וקבלתי ממנו כך וכך זוזים ושקולים ומוטבעים ממטבע פלוני והם עלי בהלואה וברשו בחוב גמור וקבלתי עלי לפורעם לו כל זמן שירצה או לזמן כך וכך אם לזמן ידוע ואיני פושעו ואיני משרפו ואיני שואל ממנו זמן אחר עליהם אלא לאלתר אני פורע לו ממונו לזמן זה ומעכשו נתתי לו ארבע אמות קרקע בחצר שלי במתנה גמורה מתנת בריא ולא כמתנת שכיב מרע דמהדרא ואגב ארבע אמות קרקע אלו שנתתי לו והשלטתיו על כל מקרקעי ומטלטלי ועל כל פקדונות וחובות שיש לי ביד כל אדם עד שיגבה ממון זה עד גמרא ממני ומכל מה שימצא לי בין בפני בין שלא בפני בין ממה שקניתי בין ממה שאני עתיד לקנות ואחריות וחומר שטר קיום זה קבלתי עלי ועל יורשי אחרי לאיתפרעא מכל שפר ארג נכסין וקניינין דאית לי תחות כל שמיא שקניתי ושעתיד אני לקנות דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כולהון יהון אחראין וערבאין לפריעת ממון זה עד שאפרענו לו אני והבאים מכחי לו ולבאין מכחו בחיים ובמות ויהא רשאי לגבות ממני ממון זה ואפי' מגלימא דאכתפאי. והתרינו בו בפלוני זה ואמרנו לו ראה כשאתה פורע לפלוני זוזים אלו בפני עדים פרע לו וטול שטר זו מתחת ידו וקרעהו או כתוב על גבו שהוא פרוע שכל זמן ששטר זה יוצא מתחת ידי פלוני או מתחת יד יורשיו אחריו בדלא קרוע או בדלא כתוב על גבו שהוא פרוע או שאין לך עדים נאמן יהא עליך על זה כשני עדים כשרים ואתה פורע לו זוזים בלא חרם ובלא שבועה ובלא שום טענה בעולם. ויש שכותבין בשטר חובות הכי וקנינו ממנו אנו עדים מפלוני זה הלוה בפירוש שהאמינו למלוה וליורשיו שיהו נאמנין שיגבו ממנו ומיורשיו בלא חרם ובלא שבועה בעולם ואפי' הדרת הראש. וכשכותבין העדים נאמנות זה אין כותבין אותו עד שנמלכין בעת הקנין ללוה וכבר פירשנו כל זה לעיל מבואר. וכך אמר לנו פלוני בר פלוני אחריו[ת] וחומר שטר קיום זה קבלתי עלי ועל יורשי אחרי כאחריות וחומר כל שטרי קיומין והודאות והלוואות דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וקנינא מן פלוני בר פלוני לפלוני בכל מאי דכתיב ומפורש לעילא במנא דכשר למקניא ביה. ומה שהיה בפנינו אנו עדים ביום פלוני בירח פלוני בשנת פלונית למנין שאנו מונין כאן במתא פלונית כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני זה להיות בידו וביד הבא מכחו לראיה ולזכות והכל שריר וקיים.
<h2>דף קעו:</h2>
והשטר הששה וארבעים הוא שטר ערבותא. והוא כגון ראובן שעשה ערבות לשמעון עבור לוי בשעת מתן מעות ואפי' בלא קנין אי נמי עבד ליה ערבות בקנין ואפי' לאחר מתן מעות והוא משתעבד בשתי אלו ובערבות לא יתבע הערב תחלה עד שיתבע הלווה [קע"ג ע"ב]. ויש נמי שני דרכים אחרים שמשתעבד בהן ערב על זה הדרך שאנו אומרין כגון ערב שלא בשעת מתן מעות ואפי' חנוק לוה וקנו מן הערב והוא יוצא לאחר חתום שטרות דגבו מבני חורי ולא גבי ממשעבדי כלל ולא מהני קנין לטרוף ממשעבדי מאחר שלא היה בשעת מתן מעות וערב נמי היוצא לאחר חתום שטרות ולא היה שום קנין אם הוא גבי מבני חורי אבל לא ממשעבדי. ולא הארכנו כאן כי אין זה מקומו ובסייעתא דשמיא אנו עתידין לפרש כל זה במקומו בהלכות קבלנות וערבות מיהו להחזירו ולכותבו בסדר השטרות כתבנו כאן שטר ערבותא.
וזהו נוסחה. יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמ' לנו פלוני בן פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בן פלוני להיות בידו לזכות מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ונעשיתי לו ערב גמור בערבות שנכנסתי לו בעבור פלוני בן פלוני שלוה ממנו כך וכך דינרין ואני ערבתי אותן בערבות גמורה שאם לא יפרעם לו לפלוני בן פלוני בעל חובו שאפרעם לו אני משלי בשבילו בלא שום סירוב ועיכוב בעולם ובלא שום טענה ומרמה ועלילה ולא יהא לי רשות לעכב עליו שום עיכוב ולא לאחר עליו בכלום אלא אפרע לו את שלו לאלתר ואם שמא חס ושלום הייתי מעכב מלפרוע לו ממון זה אותו עת שיהא רשאי להתלות בשלטון ולהשחיד ולהפסיד עלי בקנסות ובשחדים וכל שוחד ושכירות שיתן על סרבנותי שיוציא ממני הכל משלם ועל הכל לפרוע לו את שלו משלם ויהא רשאי לאנסני ולצערני בכל פעם ופעם עד שאפרע לו את שלו משלם ויהא רשאי לתבוע אחר כל מה שימצא לי בעולם עד שיגבה ממונו לאלתר ממני ומן הבאין מכחי ומכל מה שימצא לנו משלם עד פרוטה אחרונה ויהא נאמן בדבורו וכן כותבין לו כל שופרא דשטרא כשאר כל שטרי דעלמא עד ואחריות וחומר שטר ערבות זו קבלתי עלי ועל יורשי אחרי כאחריות וחומר כל שטרי ערבות וקבלנות דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וקנינא מפלוני זה בן פלוני וכו' עד והכל שריר וקיים, ואם כתב נמי ערבות בלא קנין בשעת מתן מעות משתעבד.
ויש נמי מי שכותבין בשטר ערבות הכי. יודעים אנו עדים חתומי מטה וכו' וקנו ממנו וכו' עד מחמת שיהיה לו אצל פלוני כך וכך דינרין ותבע אותו עבור ממונו ולא נזדמן לו לפרוע ואני נכנסתי אצלו בערבות בקנין גמור שאם הגיע זמן פלוני ולא יתן לו פלוני בן פלוני ממונו לפלוני זה שאוציאנו אני משלי ואפרעהו לו משלם וכו' ומאן דכת' נמי הכי אעפ"י שערב דלאחר מתן מעות הוא כיון דהוי קנין משתעבד. ואם הוא ערב דשעת מתן מעות אע"ג דלא הוי בקנין משתעבד וכותבין הכי שטר הערבות, יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמר לנו פלוני הוו עלי עדים וקנו לו לפלוני להיות בידו לזכות מחמת שרציתי ברצון נפשי שלא באונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלימה ונכנסתי לו בערבות ובקבלנות גמורה ונעשיתי לו קבלן גמור בעבור פלוני בן פלו' שלוה ממנו כך וכך דינרין והלוה אותם לו על פי ועל דיבורי ולכך נעשיתי לו בהן קבלן גמור שכשיגיע זמן פלוני אם לא יפרעם פלוני בעל חובו שאפרעם לו אני משלי בשבילו משלם בלא שום סירוב וכו' שטרא, ואין כותבין בסוף וקנינא מפלוני מפני שאין זו השטר בקנין אבל כותבין בה שאר כל שופרי דשטרי.
